סיפור ההישרדות בשואה של הוריו של ארט ספיגלמן שונה בכמה היבטים מהרבה סיפורים שקראתי על ניצולי שואה אחרים.
1. הוריו של ספיגלמן, אניה וולאדק שפיגלמן, באו מרקע עשיר מאד בסוסנוביץ, פולין. נדמה לי שזו הפעם הראשונה שיוצא לי לקרוא כיצד איפשר הכסף לשרוד ולחמוק ממוות בגטאות פולין.
אבל לא רק כסף. כמובן שגם הרבה מזל. גם התושיה של ולאדק ויכולתו להעמיד פנים בתור גוי פולני אוהד נאצים עמדה לו בעת צרה.
2. ספיגלמן עוסק גם ביחסיו עם אביו בעת שהאב מספר לו על הישרדותו בשואה. אביו העקשן והמקובע כבר זקן. אמו האהובה והרכה נפטרה. העיסוק הישיר ביחסי ילדים-הורים זקנים, ובכלל ביחס כלפי ניצולי שואה, יפה וחשוב אך אפשר היה לפתח אותו עוד יותר. אולי זה החיסרון היחיד שהרגשתי כשהרהרתי בדיעבד אודות הספר.
וזה העיקר:
3. ספרו של ספיגלמן הוא מימוש עילאי של אמנות הקומיקס. ספיגלמן יצר שפה חזותית שמכניסה את הקורא לעולם כביכול לא מוכר, אך למעשה מוכר להפליא.
קודם כל - שחור לבן. באיזשהו מקום אין לגיטימציה "לצייר את השואה" בצבעים. כל "זיכרון" השואה הרי הועבר אלינו בשחור-לבן. תמונות ששרדו, סרטים שצולמו במחתרת או במצלמות פרטיות של חיילים גרמנים או אזרחים פולנים וכו'.
אבל חידוש-העל בספרו של ספיגלמן היא הכרעתו האמנותית לצייר את היהודים עם ראש של עכבר, את הגרמנים עם ראש של חתול, ואת הפולנים עם ראש של חזיר. את כל האסוציאציות שיש לנו, את כל הרגשות שיש לנו, שמתקשרים לדמות של החיות האלו - הכל מועבר אל הקורא באורח בלתי אמצעי.
הדה-הומניזציה הנאצית כלפי היהודים נמתחת אל מעבר לדמיונם, אליהם עצמם.
והעכברים? אצל ספיגלמן אין אנושיים מהם.
מנעד הרגשות הרחב של הדמויות (פחד, תדהמה, כעס, אימה, אכזריות, עייפות, אכזבה, ציפייה, שמחה. הכל) מובע במינימליזם
יצירתי: כיפוף הראש לתוך הכתפיים, ציור העיניים כחריץ ארוך או במילימטר אחד יותר מבשאר הציורים וכו'.
זו שפה חזותית מרשימה ביותר, נוגעת בגאונות, והאפקט שלה על הקורא - עצום.
מומלץ ביותר.
ועוד הערה קטנטנה בשולי הדברים -
מקרה מקרי במיוחד (?) הוא שבספר שבו בני אדם מולבשים בדמות של חיה, גם הגטו נמצא בעיר סוס-נוביץ.
(ועכשיו אתחיל את חלק 2)
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
