זה קורה לי הרבה. אני מספרת בדיחה ורוב האנשים חושבים שאני מדברת ברצינות. קצת התרגלתי לזה ובדרך כלל לא ממש אכפת לי כי בסך הכל הדבר הנורא ביותר שיכול לצאת מזה זה שכמה אנשים יחשבו שאני פסיכית או מוזרה או איזה משהו שלילי אחר. במילא יש גם אנשים שאני לא מספרת להם בדיחות וזה מה שהם חושבים עלי. זה לא שאני מסתובבת בעולם רק כדי ללקט חיצים של חוסר אמפטיה, אני פשוט לא כל כך משתדלת להסביר את עצמי אלא אם מדובר באנשים שמאד אכפת לי מהם.
אני לא מכירה את אמלי נותומב אבל קראתי כבר כמה ספרים שלה ויש לי הרושם שההומור שלה חורג מהזרם המרכזי ואולי גם לה יש איזה חוסר רצון/אכפתיות/סבלנות לשים סמיילים בסוף שורה כדי שכולם ידעו שהיא צוחקת. זה לא צחוק שמצדיק חחח, זה פשוט שאת אומרת משהו שנמצא בדיוק על הגבול, ולפעמים מה שמצחיק זו רק המחשבה שמישהו עלול לקחת את מה שאמרת ברצינות.
כל הספרון הזה הוא חתיכת סיפור גרוטסקי מתמשך שמתעסק במשהו מאד רציני. לפני כמה זמן ראיתי איזה סרט שהגיבורה שם אמרה שהיא מאד אוהבת אסונות טבע, אבל לא כאלה שמתו בהם מעט אנשים, אלא את הגדולים עם המאות אלפי הרוגים שלהם. לא ממש חשבתי על זה כשראיתי את הסרט, הוא דוקא לא התעסק בשום דבר רציני, אבל בזמן שקראתי את הסיפור הזה נזכרתי פתאם וחשבתי על זה שבטח יש הרבה אנשים שאולי לא מעזים להגיד אבל דברים כאלה מסעירים אותם, מצמידים אותם לטלויזיה ומספקים כמה דקות של התרגשות אמיתית, דרמה שמתפיחה את הרגשות הכבויים. כבר יצא לי להכיר אנשים שכל העניין הזה של חיים רגילים עם עבודה רגילה, ספר טוב, משפחה רגילה , יום הולדת, לא עושים להם את זה. הם צריכים משהו אחר כדי להתרגש. בנג'י, רומן מסעיר, תאונה או משהו כדי שירגישו בחיים. אז למה לחכות שמשהו יקרה, למה לא פשוט לרצוח?


















