“זה קורה לי הרבה. אני מספרת בדיחה ורוב האנשים חושבים שאני מדברת ברצינות. קצת התרגלתי לזה ובדרך כלל לא ממש אכפת לי כי בסך הכל הדבר הנורא ביותר שיכול לצאת מזה זה שכמה אנשים יחשבו שאני פסיכית או מוזרה או איזה משהו שלילי אחר. במילא יש גם אנשים שאני לא מספרת להם בדיחות וזה מה שהם חושבים עלי. זה לא שאני מסתובבת בעולם רק כדי ללקט חיצים של חוסר אמפטיה, אני פשוט לא כל כך משתדלת להסביר את עצמי אלא אם מדובר באנשים שמאד אכפת לי מהם.

אני לא מכירה את אמלי נותומב אבל קראתי כבר כמה ספרים שלה ויש לי הרושם שההומור שלה חורג מהזרם המרכזי ואולי גם לה יש איזה חוסר רצון/אכפתיות/סבלנות לשים סמיילים בסוף שורה כדי שכולם ידעו שהיא צוחקת. זה לא צחוק שמצדיק חחח, זה פשוט שאת אומרת משהו שנמצא בדיוק על הגבול, ולפעמים מה שמצחיק זו רק המחשבה שמישהו עלול לקחת את מה שאמרת ברצינות.

כל הספרון הזה הוא חתיכת סיפור גרוטסקי מתמשך שמתעסק במשהו מאד רציני. לפני כמה זמן ראיתי איזה סרט שהגיבורה שם אמרה שהיא מאד אוהבת אסונות טבע, אבל לא כאלה שמתו בהם מעט אנשים, אלא את הגדולים עם המאות אלפי הרוגים שלהם. לא ממש חשבתי על זה כשראיתי את הסרט, הוא דוקא לא התעסק בשום דבר רציני, אבל בזמן שקראתי את הסיפור הזה נזכרתי פתאם וחשבתי על זה שבטח יש הרבה אנשים שאולי לא מעזים להגיד אבל דברים כאלה מסעירים אותם, מצמידים אותם לטלויזיה ומספקים כמה דקות של התרגשות אמיתית, דרמה שמתפיחה את הרגשות הכבויים. כבר יצא לי להכיר אנשים שכל העניין הזה של חיים רגילים עם עבודה רגילה, ספר טוב, משפחה רגילה , יום הולדת, לא עושים להם את זה. הם צריכים משהו אחר כדי להתרגש. בנג'י, רומן מסעיר, תאונה או משהו כדי שירגישו בחיים. אז למה לחכות שמשהו יקרה, למה לא פשוט לרצוח?”

“המון זמן חיפשתי את "תורת ההיגיינה של הרוצח" ולא הישגתי. בסוף הסתפקתי בספר הזה. סקרנותי לגבי הסופרת באה על סיפוקה. ולא נראה לי שאמשיך לספרים נוספים שלה.

"בוסר". זה מה שחשבתי בעת שקראתי את הספר. הצטעצעות במלים, התייפייפות, שמתאימה לגיל צעיר מאד ולניסיון מועט מאד. רצון עז להותיר רושם בלי לברור באמצעים. אם היה מדובר בבת 15 - אפשר היה להבין ואף לקבל (נשמות יותר טובות ממני. כמובן). אבל מדובר בסופרת ילידת 1967, שלפחות 4 ספרים שלה יצאו לאור לפני הספר הזה, ולפי הקצב המתואר של כתיבתה עוד רבים ייצאו לאור אחריו. כלומר - את ההנחה על "ספר ביכורים" היא כבר קיבלה - ובזבזה - לפני זמן רב.

צרפתי בגיל לא מוגדר העובד כשליח, מאבד בעקבות אהבה נכזבת את יכולתו להרגיש. מתברר לו שאת יכולת החישה הוא יכול להפיק מעתה רק באמצעות דברים חדשים שהוא עדיין לא חווה. אה, וגם מוסיקה של להקת 'רדיוהד'. בעקבות זאת הוא הופך (אל תשאלו אותי מה הקשר, פנו לנותומב) רוצח שכיר שרוצח אנשים זרים. הרציחות הן כסם עבורו והוא צריך להעלות את המינון. יום אחד קורה משהו לא צפוי כשהוא בעבודה והוא מתחיל להרגיש שוב, ומנסה להתפטר מעבודתו ולמצוא לו אחרת...
מה היא רצתה לומר? אם הייתם שואלים את נותומב כמעט בטוח שהיא היתה מחרטטת משהו עם הרבה מלים כי מלים - כך נראה - הם דרכה של נותומב להתמודד עם העולם.

הסיפור של נותומב שווה ספר - ונראה לי שהוא נמצא בדרך זו או אחרת בכל ספר שלה. היא נולדה בבלגיה לזוג דיפלומטים ומגיל שנתיים עד שבע עשרה חיה במקומות שונים. כשהגיעה בגיל 17 לבריסל היתה זרה ועקורה שם. כשניסתה לחזור לארץ ילדותה האהובה, יפן, היתה שם זרה ועקורה שבעתיים. על הדרך סבלה כל חייה מניכור, חוותה - לדבריה - אונס קבוצתי כשהיתה בת 12 והפכה אנורקסית. כאנורקסית - שוב לדבריה - חוותה חוסר מוחלט של תחושות, עד שגופה בגד בנפשה הטהורה והחליט לאכול. היא חיה בבריסל ללא בן זוג, ילד או חית מחמד, כותבת כל הזמן ואחת לשנה - באוגוסט - היא מוציאה לאור ספר אחרי שגנזה את השניים האחרים אותם כתבה במהלך אותה שנה... כל מה שציינתי כאן לוקט מראיונות בהם היא סיפרה את הסיפורים המרתקים האלה, ורבים אחרים, שלא הזכרתי כי חסתי על זמנכם וסבלנותכם. ואני לא האמנתי למלה ממה שהיא סיפרה שם, פרט לעובדה (את זה היא לא סיפרה) שבדידותה ממאירה ומכרסמת בה, והיא לא יודעת ליצור קשר אנושי רגיל, שלא באמצעות מלים וסיפורים חריגים.

אז מה אני אומרת? ספר חסר כיוון ברור, את מקום הקוהרנטיות והאמינות תופסים המון הגיגים פילוסופיים אפויים למחצה, שתכליתם העיקרית היא לשכנע את הקורא שלפניו גאונות יוצאת דופן, מקוריות ורגישות. אני מצאתי אותו פרובוקטיבי לצורך פרובוקציה, והתרשמתי שהסופרת מלהגת ללא שליטה ולא יודעת בעצמה מה היא רוצה לומר.



*”

“אם הייתי מספרת לכם סיפור המתרחש בצרפת על אדם שמונע מחוסר אהבה והופך לרוצח
ועל כך שחושיו מחודדים והוא נכנס לחנות בשמים ומשתכר מריחות הבשמים במטרה לעורר את חושיו
ועל כך שכשהוא אוכל עוף הוא נרגע רק לאחר שכרסם את כל העוף כולו כולל העצמות על מה הייתם חושבים?
על הבושם של פטריק זיסקינד נדמה לי?

בספר מצאתי עוד אינספור רמזים לכך שהשראת הספר באה כנראה מהבושם.

ניסיתי להבין את המסר שנותומב מנסה להעביר בספר וחשבתי על הפשע המושלם כבר כתבו בלי סוף על האנושיות המוגבלת של בני אנוש כבר דשו אינספור פעמים כנראה קטונתי מלהבין. כשאני קוראת ספרות אקסטרימית אני תמיד חושבת על בנוניותי לכאורה על כך שמעולם אפילו לא היתה לי מחשבה מרחיקת לכת בכיוון ושלא לדבר על להביא את זה לכלל כתיבה.....

כשאני קוראת ספרים של נותומב אני לא יכולה לההימנע מהמחשבה שהיא נעה בין גאונות לשיגעון
התוכן של הספר חולני ומבעית ואפילו עורר בי בחילה אמיתית.
יחד עם זאת, היא בורכה בכשרון כתיבה יוצא דופן ולא בכדי היא מוערכת בשל כתיבתה ואפילו קראתי פעם שספריה נלמדים באוניברסיטה בצרפת. (היא יפנית שנדדה על פני רחבי התבל).

"נותומב פירסמה עד כה כ- 20 ספרים כשבכל שנה היא כותבת שלושה ספרים בעט כדורי ומחליטה איזה מהם יתפרסם ואת השניים האחרים היא גונזת".אני מצטטת מהכריכה האחורית.

ספריה מעוררים מחשבה וכתובים בכשרון, אך שוב אני לא יכולה להימנע מהעובדה שיש בכתיבתה משהו מאוד חולני
והיא בהחלט שייכת לז'אנר של ספרים מסוג הביזארי ביותר ומעוררי מחשבה הרבה אחרי שסיימתם לקרוא אותם.

לבעלי לב חזק ולסקרנים אפשר לקרוא את הספר.”

“ייתרונו הגדול של הספר
הוא אורכו המזערי
או קוצרו הרב

זה בעיקר מבטיח תקופת סבל קצרה-יחסית
למשך הקריאה

קשה להאמין שהספר נכתב על ידי
אותה מחברת של חיל ורעדה, למשל, או חרפות וגידופים
או אפילו חומצה גפרתית
אולי אפשר להאשים את התרגום אבל גם
בזה אני בספק

ספר מאכזב לחלוטין
בנאלי, רדוד, שטוח.
פשוט בזבוז זמן.”