לגוף ולנפש יש יכולת מדהימה לשרוד גם בתנאים בלתי אנושיים. זה בא לידי ביטוי הן בנסיבות שאינן תלויות אדם, כמו באסונות טבע ובמחלות קשות, והן בנסיבות אשר רוע אנושי גרם להן, כמו בשואה וכמו בספר הזה, שמוכיח שהגוף והנפש מסוגלים להחזיק מעמד גם במקרה קיצוני במיוחד בו בחורה נחטפת, מוחזקת בארון מתים במשך למעלה משנה, נאנסת שוב ושוב, עוברת התעללות פיזית קשה, מצליחה להשתחרר מהתוקף ואף להרוג אותו, ואז... נחטפת שוב. ואם השאלה הראשונה שעולה בראשכם היא "מה הסיכוי שזה יקרה פעמיים לאותה בחורה", ותמרור האזהרה "בלתי סביר בעליל" ניצב בפניכם ומהבהב לכם באדום חזק כפי שהוא הבהב לי טרם הקריאה, אני יכול לומר שהסופרת מצליחה לענות באמינות מפליאה על השאלה המרכזית שהספר מעמיד: מי חטף את פלורה, גיבורת הרומן, בפעם השנייה ומי אחראי לחטיפתן של בחורות נוספות.

על רקע התפניות ההזויות, הבלתי סבירות והבלתי סבילות של ספרי מתח רבים, אשר מקריבים (ומרקיבים...) את האמינות העלילתית על מזבח הפואנטה, ההיגיון העלילתי שמאפיין את הספר המרתק הזה הוא בהחלט בגדר מעלה בולטת.
ובכל זאת, גם במקרים הבודדים בהם האמינות קצת מופר(כ)ת, הסופרת מכפרת על כך עם הומור עצמי. אני מניח שבין השימושים האפשריים של קש לשתייה אתם לא כוללים אותו ככלי רצח... ציטוט משעשע וחביב מהספר: "שמעתם פעם על מאסטרים באומנויות לחימה משוויצים ככה: אני מכיר עשר דרכים להרוג בנאדם עם קש לשתייה, שתים עשרה עם כוללים גם את העטיפה? אבל קש פלסטיק בכל זאת יכול להיות נשק שימושי. אם מכניסים אותו לעין של היריב או אפילו טוב מזה, מכים בעצם הלשון, בקדמת הגרון, אפשר להסב נזק רציני."

ספרי מתח רבים שמעוניינים להתהדר בקוראים גבוהי מצח, מגדירים את עצמם כ"ספרי מתח פסיכולוגיים", בעוד שבפועל כל קשר ביניהם לעיסוק מעמיק בנפש האדם מקרי בהחלט. דווקא הרומן הזה, שהסופרלטיב "פסיכולוגי!" אינו מופיע בתקציר שלו בגב הספר, מצליח לגעת (בצורה מרפרפת, לא להתלהב יותר מדי...) בכמה נקודות פסיכולוגיות, והוא עושה בצורה מעניינת ומרתקת. הזכרתי כבר את היכולת הנפשית המדהימה לשרוד בתנאים שבנסיבות רגילות נראות לנו בלתי אפשריות, והספר מביא לידי ביטוי שאלה שרבים מתחבטים בה: האם התנהגות פסיכופתית היא מולדת או נרכשת? האם ניתן לייחס "גנים רעים" לבת של פסיכופת שחוזרת על דפוסי ההתנהגות של אביה, דבר שהיה קורה גם לולא נחשפה לזוועות מעשיו, או שמא נסיבות חייה וההיחשפות שלה לקיצוניות ההתנהגותית של אביה גרמו לה לחזור על מעשיו? בספר באה לידי ביטוי גם זווית פסיכולוגית נוספת. ידוע שאנשים רבים שעברו התעללות מסוגים שונים הופכים למתעללים בעצמם. פלורה, גיבורת הספר שעברה התעללות קשה, משתפת פעולה עם צמד פסיכופתים ועוזרת להם במעשי החטיפה. האם התנהגותה מעידה עליה שהיא הפכה למתעללת בעצמה, או שמא שיתוף הפעולה המצמרר הזה מתבצע רק כדי לשרוד? השאלה הזו מוליכה לשאלה נוספת: עד כמה מוסרי להרחיק לכת ולבצע פעולות מעין אלו, שמביאות למותם של אנשים אחרים, רק כדי לשרוד?

ספר טוב משאיר לך תובנות לחיים. התובנה המרכזית שלקחתי מהספר הזה היא שבפעם הבאה אחרי שאלגום לי להנאתי מילקשייק, אשמור את הקשית בכיס. יש לי בקרבת הבית כמה סמטאות חשוכות...

פלורה (פלורנס) דֵיין מבוסטון שגדלה בחווה ואהבה להאכיל שועלים נעלמה מדירתה.
זמן קצר קודם, דֶבון גולדינג לא ידע שזה יהיה יומו האחרון. הוא חטף את הבחורה הלא נכונה.
שרירי, מגודל וחזק לא התקשה לקחת אותה בכוח ממועדון הלילה בו עבד כברמן לאחר שכיסח בליין ('מר-בטוחה-שלא-ראיתי-אותך-כאן-פעם') אלים שנטפל אליה. דֶבון לא ידע שיש לו עסק עם שורדת מיומנת שעברה המון. גם כשנכלאה במוסך עירומה וידיה כבולות היא חיפשה משאב. כך קראה לזה. כל דבר שיכול לשמש אותה. כפיס עץ, סכין, גפרורים, חתיכת תיל, חומר כימי. פלורה מצאה משהו ובתושייה מקגייוורית שיגרה אותו לעולם הבא ונחלצה.
שבע שנים קודם נעלמה כששהתה בפלורידה.
מה עושים כאשר 472 יום מחזיק בך פסיכופת מרושע וחלק לא מבוטל מהזמן את כלואה בארון מתים?
הצמא והרעב הם אויב מר אך לא הגרוע מכל. הקושי הנורא הוא חסך חושי. שעות בארון מתים ללא יכולת לזוז כמעט היא לומדת איך לא לצאת מדעתה. כשהיא ערה מכאיבה לעצמה מדי פעם בבעיטה בדופן הארון, נושכת את עצמה, כל דבר שייתן לה תחושה. מעבירה את הזמן בזכרונות. כשהמפלצת מוציא אותה מהארון היא מתנפלת על המים והמזון שנתן לה. בולעת חופני צ'יפס שמנוני וטעים שתחבה לפיה, העיקר למלא מעט את קיבתה. ממששת בקדחתנות סיבי שטיח רק כדי לחוש משהו.
ג'ייקוב החוטף נותן לה שם חדש, מולי. עליה לקרוא לו אוורט, שם אביה. הוא השובה הסדיסטי הבועט בה לעתים, הופך אותה לשפחת מין ומכריח אותה לעשות דברים קשים. בסך הכל 'ווייט טראש' מחורבן הנוהג משאית למחייתו ויכול להעביר אותה מרחקים. למרות שהם חוטף וקרבן נוצר ביניהם במהלך מאות הימים יחד קשר מעוות, סוג של תלות. במהלך אחת הנסיעות הם פוגשים דמות משמעותית מאד בחייו שתלמד לשנוא. בחמש השנים שיבואו לאחר שתשוחרר מהאיש המרושע יהיה לה ולאותה דמות חשבון לסגור.
היא שבה לעולמה הקודם אדם אחר. לא זו שאוהבת שועלים אלא שורדת קשוחה, ממוקדת מטרה ומתמסרת באובססיביות ללימודי הגנה עצמית.
לפני העלמותה כעת מדירתה נעלמות שלוש צעירות במהלך חודשים רבים. לא ברור אם יש קשר.
על הרשויות לאתר ארבע נעדרות ולחקירה נכנסים סמלת הבילוש די-די וארן ושותפיה לצוות; סמואל קיינס- איש ה-FBI המתמחה בקרבנות, גבר בעל נוכחות מרשימה וחוקרת קרבנות נוספת. אמה של פלורה מעורבת גם במאמצים.
ופלורה מוצאת עצמה כלואה שוב. היא בחדר חשוך ויכולה לנוע כשידיה אזוקות. והפעם אינה לבד. היא מחפשת משאבים שיעזרו לה לצאת מהמקום בעוד גורמי אכיפת החוק פועלים לאיתור הנעדרות, קושרים קצוות ועולים על גילויים מפתיעים. שום דבר אינו מקרי.
ובבניין הנטוש היא נקלעת לעימות הסופי עם הדמות השנואה מהעבר.

פלורה, נערה כפרית שמחה ומאושרת נחטפה ככה פתאום בלא כל התרעה באמצע חופשה מהלימודים.

472 ימים פלורה נעדרה, כל אמריקה חיפשה אותה, אימה ואחיה, הופיעו בטלויזה והתחננו לשחרורה, אחיה פרסם בכל הרשתות החברתיות את הקריאה לשחרור פלורה.

פלורה נחטפה וכלאו אותה בתוך ארון מתים, צפוף סגור ומחניק, פלורה הבינה שהארון הוא כל עולמה, החלה למשש את הארון להכיר את סביבת מגוריה החדשים.

החוטף נהג משאית מתועב החל לשלוח מסרים מפלורה החטופה אל אימה.
החוטף התעלל בגופה, בנפשה הרעיב אותה ולא נתן לה לראות אור יום.
החוטף היה עכשיו כל עולמה, פלורה חישבה כל יום והוקירה כל פיסת מזון שקיבלה, שעות אור יום שזכתה.

פלורה גם יצאה לצוד עבורו נשים אחרות - פלורה נפלה את תסמונת שטוקהולם בידי חוטפה.

כיום פלורה חזקה, שרדנית מאין כמוהה, מנסה לחיות חיים נורמליים ורודפת אחר בנות אחרות שנחטפו.
לפלורה יש נסיון יש אומץ, היא היתה שם אבל...

פלורה מסתכנת יותר מידי, נותנת עצמה לחוטפים כפרי בשל, עוברת שוב ושוב חוויות של חטיפה הכל למען חטופות חדשות
חוטפים חדשים וסיפורי חטיפה חדשים שמופיעים בתקשורת.

הבלשית די די וארן שוב בראש צוות החקירה מגיעים אל זירת פשע בו נמצאת פלורה כפותה לצד גבר ללא רוח חיים.
הבלשית די די פצועה ממרדף קודם עם יד פגועה ללא נשק, מתחילה את החקירה למרות הקשיים האישיים
אחר העלמותה החוזרת ונשנית של פלורה ואחר החטופות הנוספות.

ספר מתח טוב מרתק וסוחף, תהנו

בשיטוטי באתר נתקלתי בהמלצה לספר של הסופרת. הוספתיו לרשימת הקריאה שלי.
בשיטוטי בספריה, אני נתקלת בספר של הסופרת, שמחה שמצאתי משהו מהרשימה.
מגיעה הביתה ומתחילה לקרא.תחושה ראשונית של אי נוחות, פחד? הספר מזכיר לי ספר אחר שקראתי לפני
כמה שנים שהותיר עלי רושם עז. שמה ימים טובים הסתובבתי בתחושה כבדה. לספר ההוא קראו "האספן".
היתכן והסופרת קיבלה השראה מהספר ההוא? יתכן.
בכל אופן, נחזור ל"למצוא אותה". הספר קריא מאד ומותח.
לקח לי יומיים לסיימו. בהחלט אחד מספרי המתח הטובים שקראתי.
הבוקר, ביושבי לעדכן את רשימת הקריאה...מגלה שזה לא הספר שהופיע ברשימה, מדובר בספר אחר מפי אותה
הסופרת, כנראה עם אותה הבלשית.
עכשיו נותר לחפש בספריה את הספר הנוסף, לבדוק באם שומר על הרמה.

למען האמת זהו ספר קצת קשה לקריאה והסיבה העיקרית לכך היא משום שמדובר בנערה שנחטפה, אז תגידו שיש מלא ספרים על נערות חטופות ואסכים איתכן אבל בספר הזה הסופרת ממש נמצאת בראש של הנערה-כל מה שהיא מרגישה וחושבת במשך הימים שלה כחטופה כולל ההתעללות הנפשית והפיזית שעברה בידי החוטף הפסיכי שלה(אוסיף ואומר כולל המשחקים הפסיכולוגיים שהוא מעביר אותה והצורך הנואש שלה לקבל יחס מהחוטף שלה) 472 ימים לגמרי משנים את הבן אדם!
פלורה נחטפה ולאחר 472 ימים המשטרה סוף סוף מוצאת אותה! היא שרדה והיא חזקה כמו שלא היתה מעולם ודבר אחד מזין אותה-נקמה!!! היא לוקחת את החוק לידים ויוצאת לנקות את הרחובות מאנסים וחוטפים פונטניאלים. במקביל העלילה מסופרת מנקודת המבט של החוקרת די די מהרגע שהיא מקבלת קריאה על נערה כפותה וגופת גבר לצידה... הנערה היא פלורה-שוב, אותה נערה שהיתה מפורסמת בעבר בשל חטיפתה. אך איך היא הגיעה שוב להיות כפותה?
ישנם עוד שלוש נערות המוגדרות כחטופות ודידי חייבת למצוא אותן! אך האם פלורה יודעת יותר ממה שהיא מספרת או שמא היא רק קורבן?
״אף אחד לא רוצה להיות מפלצת״
העלילה זורמת בקצב מהיר, ישנם המון תפניות מפתיעות בספר והרבה מה ללמוד על היכולת האנושית לשרוד.
שוב אומר הספר לא נועד לבעלי לב חלש...
אבל בהחלט ספר טוב!

למצוא אותה/ליסה גרדנר
Find Her/Lisa Gardner
מאנגלית: אסף שור.
שנת הוצאה לאור של המקור, 2016
הוצאה: כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2018
416 עמ', כולל: תודות.


"את בתיבה לבד. זה מבהיל. מציף. נורא. בעיקר כי את עדיין לא מבינה עד כמה את אמורה לפחד." (עמ' 7).

זהו ספר מתח שונה מכל דבר שקראתם, לא חסר אקשן, היו קטעים בספר שהיה לי די משעמם, אבל אחר כך המתח תפס אותי ונהניתי מכל רגע.

472 יום.

472 יום ללא אמה ואחיה.

472 יום היא הייתה עם החוטף שלה.

פלורה, פלורנס דיין נחטפה מחוף הים שבו היא שהתה עם חברותיה ואף שתתה, כשהיא פוקחת את עיניה היא יודעת שהיא נמצאת בתוך תיבה. היא מנסה לצאת ואף לצעוק לעזרה, אך לא מצליחה לצאת ושום עזרה לא נראית בסביבה. היא בתוך תיבה, חושך, היא רעבה ולא יודעת מה לעשות, ומה החוטף רוצה ממנה.

אחרי 472 יום שבו היא הייתה עם החוטף, היא מוצאת את עצמה בבית החולים, אמרו לה שהחוטף, נהג המשאית שחטף אותה נהרג וכבר לא יכול לפגוע.
לוקח לפלורה זמן להיפתח ולספר את הסיפור שלה, לוקח לה זמן להתגבר על הטראומה שעברה ועם זאת, פלורה לוקחת את החוק לידיים. היא מתחילה לקחת שיעורי הישרדות, קרב מגע.

7 שנים אחרי, הבלשית די-די וארן פוגשת בפלורה לראשונה כאשר היא נמצאת במושב האחורי של מכונית המשטרה.
פלורה הרגה את דבון גולדינג, כשידיה אזוקות מאחורי גבה והיא ערומה.
לפלורה יש מניע אישי בנושא, ודי-די מתייחסת אליה כמו לפושעת. הרי היא בסך הכל הורידה חוטף אחד מהרשימה, ופלורה מנסה למצוא את סטייסי סאמרס שנעלמה ללא עקבות.

די-די וארן באה לדירה של פלורה אבל פלורה לא נמצאת ולבלשית יש תחושה רעה.

פלורה נעלמה מהדירה. די-די חוששת שהיא נחטפה ועם זאת היא יודעת שהיא תעשה הכל למצוא את פלורה גם עם זה להגיע למקומות אפלים בבוסטון.

בסך הכל, פלורה רוצה למצוא את סטייסי סאמרס ונחטפת, והבלשית מנסה למצוא את פלורה.

האם די-די תמצא את פלורה? ומה עם סטייסי?

אהבתי את האומץ והנחישות של פלורה, היא לא נותנת לעצמה מנוחה ועושה הכל כדי שיהיה לה יתרון על מי שחטף אותה.
הבלשית די-די וארן עצבנה אותי אותי בהתחלת הספר אבל לקראת האמצע והסוף התחלתי לחבב אותה.

ממליצה מאוד.

"הצדק היה איתו. הדירה נראתה כאילו לא באמת הופרעה, וזה היה אחד הדברים המטרידים יותר בסיטואציה. ובאמת, בהתחשב ביכולותיה של פלורה..." (עמ' 129).

ספר מעניין, אבל הייתה לי בעיה עם הסוף.
דבר ראשון- ספוילרים, ראו הוזהרתם.
יש שורה בספר שמתייחסת ל'לינדי' שהיא כביכול "המפלצת שמפלצות אחרות מפחדות ממנה" אז יאללה בואו נריב על זה, אני מרגישה קרבית. באיזה עולם לינדי יותר מפחידה מג'ייקוב, בבקשה ממכם, באיזה עולם?! היא צאצאית של המפלצת שמפלצות אחרות מפחדות ממנה, היא הגרסה הנשית והמדוללת של ג'ייקוב. היא רוצה להיות כמוהו, היא כמוהו בטבע שלה אבל היא ניחנה באנטומיה הלא נכונה, אז היא מוצאת מפלצות פוטנציאליות ועוזרת להם לממש את "הפוטניאל" שלהם תוך כדי שהיא נהנית מהסבל של הקורבנות- בו היא צופה. יש לה קנאת פין לדעתי, היא רוצה להרוס חיים אחרים, ומבקום זאת היא נאלצת לצפות. היא איומה, אבל היא לא איומה כמו ג'ייקוב. בל נשכח שהיא נולדה כתוצאה מאונס של ילדה בת 14.
מה שהרגשתי שהסוף אומר זה 'תראו, גם נשים יכולות להיות איומות'. נו טוב, זה ברור, נשים אם בני אדם, בני אדם מסוגלים לרוע, לפיכך נשים מסוגלות לרוע- הגיון פשוט. אבל החרטושה הזו של להפוך אותה לנבלית הראשית בספר - או הנבלית המסכמת- זה ממש לא הגיוני. לנשים יש סגנון אחר של רוע, לא בכדי כמות הנשים הנשמצאות בכלא נמוך יותר מכמות הגברים, אנחנו פחת קטלניות (אין לנשים כוח פיזי או דרייב פסיכולוגי דומה לגברים). אחרי ניסיון הרצח של שירה איסקוב ראיתי תגובות ברשת על גברים שגם נדקרו על ידי בת זוגם והעונש שלהן פחות חמור בהרבה. אז דבר ראשון- מספרים. כמה נשים נדקרות/נרצחות על ידי בני זוגם לעומת גברים על ידי בנות זוגם? (רמז: הרבה יותר). דבר שני: מה הסיבה. כשאשה אלימה (עד כדי רצח) לבן זוגה לרוב זה מגיע אחרי פרובוקציה קיצונית והתעללות, נשים שרצחו את בעליהן בדרך כלל עברו שנים של התעללות לפני שנשברו. אצל גברים זה אחרת- עלה להם הפיוז/היו אכולי קנאה/סתם היו נבלים- רצחו.
אני במצב רוח קרבי, כבר אמרתי. אני לוקחת את הביקורת למחוזות רחוקים. אבל הרגיז אותי השטות הזו של "מפלצת שמפלצות אחרות מפחדות ממנה" כי זה שטות גמורה. והטוויסט איתה לא היה כזה מחוכם, והייתי מוותרת עליה בתור נבלית ראשית, והייתי הולכת על קיינס בתור נבל ראשי- איך, אל תשאלו אותי, אני לא הסופרת. וכל סוף הספר היה אנטיקלימקטי. ואני סתם עצבנית על אנשים שכותבים שטויות באינטרנט.
אוקי, נרגיע. נקודה שנייה שמפריעה לי בספר (אבל בקטנה, אני יכולה לחיות עם זה) זה שאלות שלא נענו:
מי הרג את מולי? או אולי היא מתה מוות טבעי. מה טיב היחסים בין קיינס לבין רוזה או פלורה, בעצם למה הוא נשאר לצידן גם מעבר לנדרש מתוקף תפקידו? מה האינטרס שלו?

באופן כללי הספר זרם והיה מעניין, לא עפתי, אבל זה יותר בגללי מאשר בגלל הספר. הייתי ממליצה עליו לחובבי תעלומות רצח/חטיפה.