לכתיבתה של שרה אהרוני התוודעתי בזכות ספרה "אהבתה של סלטנאת" משנת 2008. מאז ועד היום, כל ספר ששרה אהרוני כותבת, נרכש על ידי כשהוא עדיין עטוף בניחוחותיו של בית הדפוס.

"אהבתה של סלטנאת" מתחיל בשנת 1946 באיראן, בתקופת המשבר שהתייחס לחלוקת שטחה של איראן לשתי מדינות, ואילו הספר "שתיקה פרסית" מתחיל בשנת 1978 כ-32 שנה אחריו.

מלבד הכתיבה הקולחת והרהוטה, שרה אהרוני יודעת ליטול עובדות מציאותיות, ואירועים היסטוריים, לצפות אותם בתבליני דמיונה העשיר, והרי לכם ספר שאי אפשר להניחו מהיד.

"שתיקה פרסית" הוקדש לאם הסופרת ז"ל, ולדעתי מהווה סגירת מעגל וחזרה לשורשים, כשבדרך שרה אהרוני נטלה לעצמה הצצה מערבה, עם הספר הנפלא "אהבתה של הגברת רוטשילד".

העלילה מחולקת לשני חלקים:
*חלק א-מדינה בטלטלה.
*חלק ב-הבריחה מטהרן.

החלק הראשון מתרכז בעובדות היסטוריות: נפילת שלטונו של השאה, בריחתו מאיראן, היחס ליהודים לפני ואחרי המהפכה, ועם עלייתו של אייתוללה חומיני לשלטון.

השנאה ליהודים עקב הערצה לאייתוללה הלכה וגברה משנת 1979. ברמקולים בחוצות העיר נשמעו קריאות: "קטל אמ כלימיה! טבחו ביהודים!" (עמוד 68).

חוצות טהרן בערו והשנאה ליהודים הלכה ותפחה מיום ליום. הפגנות נגד ארצות-הברית וישראל, הפגנות, התקהלויות ושריפת צמיגים הפכו למראות יומיומיות.

הרפובליקה האסלאמית והנשיא הרפורמיסטי, הצרו את תנועתם של היהודים, ועצרו נשים שלא התלבשו על פי קוד הלבוש האסלאמי. ב-4.11.1979 פלשה קבוצת סטודנטים איראנים לשגרירות ארה"ב בטהרן, ולקחה בני ערובה בתמורה להסגרת השאה, ששהה באותה עת בטיפול רפואי בארצות הברית.

בסיוע יומנה של פרי ניתן לחוש את האווירה האנטי יהודית, שאפפה את הקהילה היהודית באירן. עמוד 168: "אני ממשיכה לנשום את האוויר המלא בריח של פחד. שפיכות דמים, אונס של נשים ונערות, תקיפה של ארמונות ומוזיאונים, ביזה של חפצי אמנות ואוצרות יקרי ערך, הטרדת נשים תמימות על ידי סיירות זיינב באשמה של עבירות מוסר כביכול, תמונות האבלים על הנופלים. אלוהים, איזה פחד ובלבול!"

הרעת היחס ליהודים, גרמה למנוסה של יהודים בדרכים עקלקלות לישראל, ארצות הברית ומדינות נוספות.

בחלקו השני של הספר "שתיקה פרסית", שרה אהרוני גוללה את מחול השדים של מסע הבריחה המטלטל ותלאותיו. המנוסה מהלבה הגועשת של ההר האיראני לא הייתה פשוטה ולוותה בחרדות, תלאות, קשיים פיזיים, חששות ואכזבות.
אם החלק הראשון של הספר עסק במערכות יחסים בתוך המשפחה והאטמוספירה באותה עת, בחלק השני תמצאו רגעי מתח מטלטלים, מפחי נפש, מעילה באמון, התבדות וציפיות ששואבות לתוכן אכזבות.

כל העלילה מגוללת לקורא על ידי דמותה של פרי, בת הזקונים של משפחת הנאי. פרי-יהודייה, מקסימה ופקחית ובליבה פינתה חלקה עבור בן-דודה מורד לוי.

המהפכה האסלאמית אומנם דחתה את נישואיהם, אך שכבר לא יכלו להמתין יותר, החליטו להינשא בצל המהפכה, ובהמשך נולדו להם שני ילדים: אבי (מלשון אברהם בפרסית) ואילנה.

דמותה של פרי מתבגרת לעיני הקורא אט אט. מילדה שובבה שעושה תרגיל למסעוד-אחיה של ליאם חאנום, שאחזה בתואר בעלת בית, ועד לאישה דעתנית ואמיצה.

אימה של מהרי, שחוכמת חייה שזורה לאורך כל הספר נפלאה ומדהימה כאחד. מנגד דמותו של האב יעקב שמתואר כאיש מחמיר, קמצן במחמאות, קר רוח שנמנע אפילו מללטף ולחבק את ילדיו כי לדעתו "הפינוק יוביל את הילד לחוצפנות". שתי דמויות שונות האחד מהשני, שגם כאן האישה היא "הדומיננטית" בדרכה שלה ובהתאמה לאותם ימים.

את שנות התבגרותה בילתה פרי עם בהנום אחיה, מפני שאחיה ואחיותיה הנוספים נישאו ועזבו את בית ההורים. שתי אחיותיה סוראיה-הבכורה ושירן עזבו עם משפחתם ועלו לישראל בתקופת שלטונו של השאה.

בכתיבה יחודית שרה אהרוני עורכת לקורא הכרה עם התרבות המקומית, ההווי, הלבוש, המנהגים, מאכלים מסורתיים, פתגמים עממיים, תיאורי נוף ולא מעט הרהורים על מהות החיים.

בעלילה שזורים משפטים בקשאנית (פרסית יהודית). כקוראת שאינה מדוברי השפה, הקלה עלי מאוד העובדה שהתרגום לעברית, נעשה בסמיכות למשפט בקשאנית. צורת כתיבה זו נוחה ומקלה על הקורא.

דבר נוסף שמצא חן-בעיני הוא הפונט השונה שבו נכתבו היומן של פרי, והמכתבים שהגיעו מהאחיות סוראיה ושירן שהתגוררו בישראל. בד בבד באותם מכתבים תיארו האחיות את החיים בארץ, הטיול המשפחתי לכותל המערבי, והחינוך המצוין שילדיהם זוכים לו בארץ.

כתיבתה של שרה אהרוני מוצפת מטאפורות בעברית מצוחצחת, חדה ושנונה כאחד, וגם פה כמו בכל ספריה תמצאו את האישה הדעתנית והאמיצה, על אף שחונכה תחת המטריה הפטריכאלית.

הספר נקרא "שתיקה פרסית" אך שורותיו זועקות...

לא לחינם שרה אהרוני ציטטה את המשפט של תומאס הרדי: "נפלא להאזין לשתיקתו של אדם."

במילה אחת: אהבתי
בשתי מילים: ממליצה בחום
במשפט אחד: הצלחת המשימה לא נמדדת במספר הכשלונות אלא בהגשמתה!


לי יניני

ידיעות ספרים, פרוזה מקור, 343 עמודים, 2017

הספר שתיקה פרסית נופל בין שני כסאות: "לא בלי בתי" של בטי מחמודי ו"אהבתה של גברת רוטשילד" של שרה אהרוני עצמה. הנפילה גורמת לספר שלפנינו להיות בינוני בלבד. בעוד אהבתה של גברת רוטשילד הוא ספר מרומם נפש, סיפור צמיחת שושלת רוטשילד, שתיקה פרסית הוא סיפור "קטן" בכל קנה מידה.
שתיקה פרסית מכיל חומרים המופיעים בצורה מפורטת יותר ב"לא בלי בתי", שם מדובר על אזרחית אמריקאית הנישאת לאזרח איראני, הלומד רפואה והופך לרופא מכובד בארה"ב, עד שהוא מוזמן ע"י משפחתו לאיראן. המשפחה אכן נוסעת לאיראן, אבל לצאת משם אין האישה יכולה עם בתה. מה שמתואר שם מעורר חלחלה באמת. הניסיון של שרה אהרוני לחזור ולתאר את המתרחש באיראן לאחר נפילת השאה והפיכת המדינה לברברית, לא ממש צלח. אהרוני לקחה סיפור של משפחה יהודית אחת, ובעיקר את פרי, בת המשפחה בת ה-17 המועמדת לנישואין, ודרך סיפורה האישי נעשה ניסיון לתאר בריחה מאיראן, ששוב אינה מאירה פנים ליהודים כמו שהאירה פנים בזמן השאה. השאה הופל על-ידי חומייני והשאר היסטוריה ובעיקר היסטריה.
אהרוני, בסיפור השקט ורב העוצמה על רוטשילד, כשלה לחזור על השקט והעוצמה כאן. שני שליש מהספר מנומנמים ולא ממש מעניינים ורק השליש האחרון קצת מתעורר לחיים בסיפור המסע של משפחתה של פרי, משפחת לוי, במעבר דרך כורדיסטן לטורקיה ומשם בביטחון מלא לישראל. אם נחזור שוב להשוואה בין הספר הזה ללא בלי בתי, שם הסיפור חזק ואף אמיתי לגמרי.
למזלי, אהבתה של גברת רוטשילד נקרא ראשון. לו הייתי קורא את שתיקה פרסית ראשון, לא הייתי מגיע לרוטשילד. שתיקה פרסית, למרות שנראה שאהרוני קרובה יותר לתפוצה זו, לא ממש הצליח להביא ריחות ותמונות מאיראן.
בגדול, סיפור חביב, המלמד משהו על איראן וישראל בזמנים לא כל כך רחוקים למי שצעיר ולא ידע על כך דבר.

כמעט כל מה שנוגע לאירן מעניין אותי שכן זה נוגע בי אישית.
בילדותי גם אני חוויתי מידי פעם קללות פרסיה מסריחה וכו' אבל זה היה בקטנה שכן כולנו בשכונה ובבית הספר היינו במצב כלכלי וחברתי דומה.
הסיפור הזה נתן לי מראה נהדרת שהורי ומשפחתי היו בני מזל שברחו משם הרבה הרבה לפני הטלטלה שהמדינה הזו עברה.
ממדינה פורחת ומתקדמת לעבר המודרניות והמערביות באה מהפכה והחזירה אותה שנות אור אחורה.
סיפורה האישי של פרי הוא סיפורם של יהודי אירן וגם סיפוריהם של המיעוטים באירן שנרדפים.
בעקבות הספר הזה נקלעתי להרצאה של גבר ממודיעין שעבר את כל הטלטלות שהגיבורה הזו עברה ויותר. נתפס מספר פעמים בבריחותיו את הגבול והוכנס לכלא הפרסי
שגם משם ברח עד שהגיע לרגע המיוחל ועלה לארץ דרך טורקיה כמובן.
סיפורו של הבחור עוצמתי והשאיר אבק לסיפור הנוכחי.
אבל למרות שיש קצת אנמיה בסיפור ממליצה לקרוא.

שמעתי וקראתי הרבה ביקורות טובות על ספריה של שרה אהרוני ומכוון שכך, החלטתי להתחיל את ההכרות שלי אתה עם ספרה שתיקה פרסית.

אני חייב לומר כי ההתחלה היתה מבטיחה. סיפורה של אירן בהחלט מענין ומה שקרה שם בסוף תקופת השאה ועם המעבר לשלטונו של חומייני, הוא סיפור מרתק עוד יותר. חלק מהמאורעות ההיסטוריים עליהם מספרת לנו הסופרת, זכורים לי היטב מזמן התרחשותם: בריחתו של המלך מהמדינה, נדודיו בין ארה"ב פנמה ומצרים, משבר בני הערובה האמריקאים והחשש לגורל יהודי אירן.

הסופרת מייטיבה להעביר לקורא את אוירת הפחד בקרב הקהילה היהודית באותם ימים קשים, את החשש והתקווה לעתיד טוב יותר, את ההווי המשפחתי של היהודים וכל זאת על רקע האימה ברחובות טהרן הבירה: שפיכות דמים מיותרת לחלוטין, הטרדות של נשים ונערות, תקיפה של ארמונות ומוזיאונים, ביזה של חפצי אמנות ואוצרות יקרי ערך, וחוסר כבוד לכל מה שנראה בעייני תומכי חומייני כמזוהה עם משטרו הישן של השאה.

עד כאן נפלא. ואז מתחיל החלק השני בו מתואר המסע הארוך של משפחתה של פרי לארץ הקודש. המסע כולל תלאות, אכזבות, חששות ובעקר הרבה קשיים פיזיים ונפשיים כאחד. אלא שלכל החלק הזה של הסיפור לא הצלחתי להתחבר. לעיתים התיאורים נראו לי ארוכים מדי, מתישים, לא ממש אמינים וכנראה שמשהו כאן התפספס וחבל, כי הפוטנציאל לסיפור טוב קיים.

3 כוכבים בסולם גורן. למרות האכזבה החלקית, נראה לי שאקרא גם את אהבתה של גברת רוטשילד.

סיפורה של נערה מתבגרת באיראן, בתקופת שלהי ימי השאה מוחמד רזה פהלווי.
והמהפכה האסלאמית שהפילה את השאה והעלתה את האייתוללה ח'ומייני, בשנת 1979.
בתקופת השאה יחסי ישראל-איראן היו יחסים חמים וידידותיים תוך שיתוף פעולה מסחרי וצבאי
ואילו לאחר המהפכה הם הפכו ליחסי עוינות.
הספר מכניס את הקורא לחיים הטובים שהיו ליהודי איראן בתקופת ימי השאה,
תיאור חיי החופש במדינה היפה הופכים לתיאור של פחד, הגבלות ואיסורים רבים.
הרבה כוסות תה נלגמו בספר הזה.
הסופרת מכניסה אותנו להווי המטבח הפרסי, למטעמים ולנוהג של שתיית כוס תה בכל הזדמנות..
ישנם ביטויים רבים בשפה הפרסית (יכול להיות נחמד למי שמבין..).
לנערה פרי שבינתיים גדלה ונישאת לבן דודה מורד, נולדו שני ילדים לתוך
החיים הקשים באיראן האסלאמית.
פרי ומשפחתה מנסים להימלט מאיראן בדרך לא דרך (בחסות הסוכנות היהודית),
תיאורי הבריחה כל כך מוחשיים שהרגשתי כמעט שותפה למסע התלאות המפרך בעלייה למדינת ישראל.
הבריחה נעשתה בנסיעה, בהליכה וברכיבה על סוסים, במשך ימים רבים עד להגעתם לטורקיה ולחופש המיוחל
ומשם בטיסה לישראל.
תחילת הספר הייתה לי קצת קשה, היה לי ספק אם להמשיך או לנטוש, אך בהמשך זה הפך לסיפור מרתק.
מומלץ בחום.

בשתיקה הפרסית שני מעגלי סיפור:
האחד (להלן, החיצוני) ובתוכו השני (להלן, הפנימי):
המעגל החיצוני מתרחש (בעיקר) באיראן (טהרן) בין השנים 1982-1978 ומתאר את ימי המהפכה: אלו שנות המהפכה האיראנית הדתית והפוליטית. גירוש השאה ועליית שלטונו של חומייני. תהליך יומיומי של הפיכת איראן ממדינת שלטון פתוח ודמוקרטי וחילוני במידה למדינת שלטון אוטוקראטי דתי ושמרני ונוקשה. טהרן משתנה - האליטה הפרו־מערבית בחלקה הגדול מצטרפת לשאה הגולה, בין שני מיליון לשלושה מיליון איראנים מהגרים בעקבות המהפכה למדינות המערב, רובם מוסלמים מהמעמד הבינוני-עירוני, בהמשך לשינויי המהפכה מצטרפת מלחמת איראן-עיראק. אווירת השינוי משפיעה כמובן גם על חיי הקהילה היהודית בטהרן ובסיפור מתוארת האווירה המשתנה בקרבם מביטחון לפחד.
היהודים בטהרן, עירם האהובה מרגישים מאויימים, גם הם בחלקם עוזבים וגולים למדינות המערב ובחלקם עוזבים את טהרן ומנסים לצאת לדרך הקשה לישראל.
סיפור השינוי המאיים, האירועים, האווירה האופפת את העיר והקהילה היהודית מסופר במעגל פנימי דרך עיניה של פָּרִי הָנַאי. אישה פרסיה צעירה בת למשפחת לוי, משפחה יהודית טהרנית שמוטמעת בקהילה, ושמתמודדת גם היא כמו כולם עם השינויים המאיימים. דרך מבטה ותיאוריה של פרי הקורא נחשף לתיאור העיר עם השינויים הפוליטיים, הדתיים, הכלכליים המתחוללים. דרך משפחת לוי, משפחתה של פרי הקורא נחשף אל התמודדות משפחתה היהודית, אל הפחדים והלבטים וההחלטות, אצלם ואצל השכנים היהודים והמוסלמים. דרך כל אלה הקורא מתחבר אל סיפור הרקע החיצוני.

שתי רמות מעגלי עניין מצאתי בסיפור:
החיצוני, מעניין ומעשיר. את היסטוריית סיפורה של טהרן ובעיקר את הווית היהודים בה בשנות המהפכה והמלחמה פחות הכרתי, גם את דרכי העלייה מטהרן לארץ, המעגל החיצוני הוסיף לי ידע (בדקתי, הוא מדויק במידע שמתואר).
הפנימי, מאכזב וסתמי. הסיפור האנושי, סיפורן של משפחות לוי והנאי המורחבות, ושל הווי הקהילה היהודית, דרך עיניה של פָּרִי - מסופר בצורה שטחית, סתמית (וחבל. חבל בעיקר כי יש לו פוטנציאל כן להיות מרתק, מעמיק, מעניין באמת. יש לסיפור פוטנציאל לשחק ברגשות הקורא, לטלטל אותו - וזה לא קורה. לדעתי בגלל השטחיות שלא מצליחה להעמיק) הכתיבה פשוטה, לא מספיק מעניינת (לא פעם חשבתי 'ילדותית'). אני מצאתי פה פוטנציאל מוחמץ, ועל זה חבל.

בנוסף, תיבלה המחברת את כתיבתה בשלל מילים בפרסית (שמות מאכלים וחפצים ומנהגים - זה נחמד) ומצטרף למעגל החיצוני. ובמשפטים ובביטויים בפרסית ששולבו בשיח בין הדמויות (באופן הזה: תחילה המשפט בפרסית בתעתיק, אח"כ הפירוש שלו), זה נחמד בהתחלה, אכן מוסיף תבלין מעניין/משעשע/חמוד - אני למשל ניסיתי לפרק את המשפטים ולמצוא דימיון בין המילים או פירושן למילים בשפות מוכרות יותר, ומצאתי לדוגמה, הָאסבְּשָלוֹם = חס ושלום. ביטוי שמאוד שגור בשפתה של מֶהְרִי אימה של פרי. אבל, בשלב מסויים, ודי מהר, הסגנון הזה הופך למעיק: כמו "'בָּצֶ'ה פּוֹר רוּ מִישֶה', הפינוק יוביל את הילד לחוצפנות"; "'אוֹ, צֶ'גָד קַשַׁנְגֶה בּוּלוּזֶט', כמה יפה החולצה שלך" מעיק, מכביד על רצף הקריאה, תוספת מיותרת וחסרת ערך שנתנה לי תחושה של נודניקיות, מיותרת לטעמי שניפחה את הטקסט.

על ההיסטוריה של עם ישראל למדתי בבית הספר, על העלייה מעירק למדתי מסבתא שלי ועל המהפכה באירן למדתי בזכות ספר זה.
השנה 1978 השאה מועבר מתפקידו וחומייני ומשמרות המהפכה תופסות את מקומו.
פרי הצעירה מתחתנת עם מורד ויחד הם מביאים לעולם את ילדיהם אברהם ואילנה ועם בוא המהפכה האיסלאמית הכל מתהפך הכל מתערער היחס ליהודים ולזרים מביא את פרי למורד להחלטה לעזוב את אירן ולהגיע לישראל עם ילדיהם בחסות הסוכנות היהודית.
לאחר כשלונות של ניסיונות בריחה וחקירה על ידי המשטרה הם מצליחים לצאת לדרך ולהגיע לארץ המובטחת.
ספר מקסים שאי אפשר להניחו מהיד עד להגעת המשפחה לישראל.
מומלץ בחום.

ספר נחמד מאוד, שפה עדינה, אפשר לדמיין את איראן רק מהקריאה.
אני מכירה רק את איראן של היום, הופתעתי לדעת כי היתה שם לפני המהפכה נציגות של אלעל, של שגרירות ישראל. האיראנים אנשים "רגילים" שחיו חיים (מערביים) רגילים עד המהפכה שאת תוצאותייה אנו רואים גם היום ולא מכירים שיכולה להיות איראן אחרת. ממליצה על הספר :)

שתיקה פרסית / שרה אהרוני
פרי, נערה יהודייה מאיראן חווה את המהפכה בדיוק בשלב בו היא הופכת מנערה לאישה. יחד עם חתונות ולידות, היא חווה את המהפכה ובעקבות אחיה הגדולים מחליטה לעלות ארצה.

הסיפור מתאר את סיפורה האישי של פרי ובעזרתו מנסה לספר את סיפורו של איראן.
הספר מאוד עניין אותי עוד טרם קריאתו- גם כבת לאב פרסי :) וגם כי איראן והמזרח התיכון מאוד מעניינים אותי.

הספר זורם ומעניין, עם זאת היה חסר לי קצת יותר עומק בדמויות וירידה לפרטים.
סיימתי את הספר בהרגשה שנהניתי אך לא מרגישה שהבנתי מה באמת קרה באיראן...
ממליצה למי שנושא הספר מעניין אותו.