יש ספרים עם הומור שנון ומצחיק ויש ספרים עם הומור גס ומכוער. הספר הזה מכיל את הסוג השני, וללא צורך, וזה צורם לאורך כל הספר. מה חושב לעצמו הסופר על הומור מסוג זה קשה לדעת, אבל אם היה מוותר עליו לבטח היה זוכה ממני לאהדה רבה יותר.
מעשה באחד ששמו פומפוניו, פילוסוף רומאי שמחפש בעולם מעיין של מים פלאיים, שהופכים את כל השותה מהם לחכם ובעל ידע. בדרך הוא נקלע לנצרת, ופוגש בה את ישו הילד. ישו, מצדו, מחפש מישהו שיעזור להוכיח את חפות אביו, אחרי שזה נאשם ברצח. וכך מסתובבים השניים בעיר ששולטים בה חוקי היהודים לצד חוקי הרומאים, וברור שיש גם אוהדי משטר ומתנגדי משטר, ועוד כמה טיפוסים מעניינים, וקשה לדעת מי נגד מי ובמי אפשר לבטוח ובמי לא.
הבעיה העיקרית בספר היא שפרט למקום ולזמן התעלומה לא ממש מקורית, ונדמה שהיא נלקחה ישירות מספריה של אגתה כריסטי ודומיה, כולל הפתרון. גם הדמויות שטוחות אופי להדהים. וכשמנסים לשלב גם מיסטיקה בסלט הזה - לא יוצא בהכרח משהו טעים.










![מרטין עדן [מהדורת 2012 - תרגום חדש]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers96/963208.jpg)

![למי צלצלו הפעמונים [מהדורת 2006]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers0/2125.jpg)




