יש ספרים עם הומור שנון ומצחיק ויש ספרים עם הומור גס ומכוער. הספר הזה מכיל את הסוג השני, וללא צורך, וזה צורם לאורך כל הספר. מה חושב לעצמו הסופר על הומור מסוג זה קשה לדעת, אבל אם היה מוותר עליו לבטח היה זוכה ממני לאהדה רבה יותר.
מעשה באחד ששמו פומפוניו, פילוסוף רומאי שמחפש בעולם מעיין של מים פלאיים, שהופכים את כל השותה מהם לחכם ובעל ידע. בדרך הוא נקלע לנצרת, ופוגש בה את ישו הילד. ישו, מצדו, מחפש מישהו שיעזור להוכיח את חפות אביו, אחרי שזה נאשם ברצח. וכך מסתובבים השניים בעיר ששולטים בה חוקי היהודים לצד חוקי הרומאים, וברור שיש גם אוהדי משטר ומתנגדי משטר, ועוד כמה טיפוסים מעניינים, וקשה לדעת מי נגד מי ובמי אפשר לבטוח ובמי לא.
הבעיה העיקרית בספר היא שפרט למקום ולזמן התעלומה לא ממש מקורית, ונדמה שהיא נלקחה ישירות מספריה של אגתה כריסטי ודומיה, כולל הפתרון. גם הדמויות שטוחות אופי להדהים. וכשמנסים לשלב גם מיסטיקה בסלט הזה - לא יוצא בהכרח משהו טעים.

אדוארדו מנדוסה לוקח את הגיבור שלו המכור לפפסי קולה וזורק אותו מברצלונה של סוף שנות השבעים למאה הראשונה לספירה לחקירת רצח הזויה בסגנון אגאתה כריסטי.
קשה לכתוב הומור הרבה יותר קשה מטרגדיה אבל בשני הספרים הקודמים של מנדוסה ( תעלומת הקבר המכושף וקבר הזיתים ) הוא מצליח בזאת לא רע. אבל מה שעובד בברצלונה לא עובד בארץ ישראל בראשית ימי ישו.
יתכן שזה אני ( צריך להיות בראש מסויים לקרוא הומור ) יתכן שזה ספר חלש של הסופר ויתכן שזה התרגום וכנראה זה שילוב של השלושה .
הגיבור הוא אותו גיבור עם אותן מנייארות ובמקום חסך בקולה נחסך ממנו מזון ( יש למנדוסה משהו עם דחית סיפוקים ) .התקופה נראית מאולצת סביב הסיפור ולא אמינה
למרות שבסוף הסיפור המספר מתאר את מחקריו , בחירת השמות ושמות המקומות צורמת.
ספר חביב שעדין משעשע בקטעים מסויימים אך די מיותר

כמו תמיד מנדוסה לוקח את הגיבור שלו, גאון לבוש בלויים, במסע בעיר בחיפוש אחר אמת ואוכל. הפעם הוא נמצא בנצרת של תחילת המאה הראשונה לספירה, ועוזר לילד ישו (כן, כן, ה-ישו) למצוא רוצח, ולהציל את אביו מצליבה.

הספר מבוסס באופן חופשי (מאוד) על ארועי התקופה, אך הוא כמובן בדיוני לגמרי, והגיבור שלו, כמו הברצלונאי העירום מ"תעלומת הקבר המכושף" ומ"מבוך הזיתים", ציני אך מלא חמלה, נוח לשקר אך מחפש ללא לאות את האמת.

אף שיש קווי דמיון רבים בין ספריו הקודמים של מנדוסה לבין ספר זה, הוא מעט יותר יבשושי ופחות מופרע מהספרים הקודמים. אך מנדוסה ביום רע עדיין יותר טוב מרבים אחרים בימים הכי טובים שלהם.

לא מתעלה לגדולה של הקודמים שלו, ועדיין, שווה קריאה.

ספר קליל עם מסקנות מעמיקות. הרבה אירוניה על היהודים, הנוצרים, סיפורי ישו בברית החדשה ובעיקר הרבה אירוניה גם על תקופתנו.
עיקר הסיפור : פומפיניו פלאטו, רומאי במאה הראשונה לספירה, יוצא למסע בארץ הקודש ונקלע לנצרת.
שם הוא מגיע למשפט בפני הסנהדרין שבו נידון יוסף,... אביו של ישו, ל..מיתה ולצליבה על רצח שוע נצרתי בשם אפולו. האישור לפסק הדין ניתן על ידי קווארדרטו מפקד יחידה שגם היא הגיעה למקום בפעילות מבצעית כלשהי ונשארת מסיבות מענינות.
יוסף , כנגר, מצטווה לבנות את הצלב שלו. ישוע בנו הקטן של יוסף ,מבקש מפומפיניו לברר את נסיבות הרצח כי הוא משוכנע בחפותו של אביו.
הכל מתגלגל לאירוניה כמעט סיטקום של תחילת המאה הראשונה לספירה. כל דמות מוגחכת ומוקצנת בתאוותיה, מניעיה ולבסוף מעשיה.
דוגמאות קטנות.
הצליבה של יוסף נדחית כי.. הצלב שהוא הכין, או הכיתוב עליו לא היה עשוי כהלכה. יוסף נעלב מיקצועית כי הטילו דופי במומחיותו.
בסוף הוא מגיע לבנית שלושה צלבים.
לא אגלה הרבה , אבל, הסיבות לדחיה על ידי קווארדארטו היא , כי ליד היכל אפולו בנצרת, עומד הורדוס להפשיר קרקע לבניה למגורים. כל "בעלי הענין" וביניהם קוואדארטו, קנו אדמות וזכויות במקום. קוואדארטו אינו יכול לצלוב את יוסף כי .. אז יאלץ לעזוב את נצרת וההשקעה תלך לטימיון. לכן הוא מעסיק את יוסף בגינוני " תקן " של צלבים.
האירוניה הזאת זועקת מכל פינה.
לדעתי , הקטע הכי אירוני מתואר כאשר המורדים היהודים רוצים למנוע צליבת המשיח, על החומה עומדים גיבורינו ושלושה מועמדים לצליבה. כל פעם מציגים דמות ושואלים את הקהל "אקו הומו?". הפרודיה על תחנות היסורים של ישו ברורה. במקור אין שאלה אלא הצבעה של יהודה איש קריות. כאן זה מין משאל עם.
פומפיניו פוגש זונה שומרונית בשוק, מורעב כהוגן ושואל לדרך. היא עונה לו כי אותה הוא מחפש, היא כבר בדקה וראתה שאין לו מזומנים והיא מזמינה אותו לארוחה.כשהוא תמה היא עונה "איש אינו פטור מהחובה להגיש עזרה לנצרך ולדל, ובמיוחד כשהנצרך הוא נוכרי שאינו יכול לפנות אלא לאלים, שהם כפי שאומרים אחדים, אינם ממהרים למלא את חובותיהם בשעת הצורך".
הסיום מזכיר קצת קומדית מצבים מודרנית, כתובה במינון ובאיכות מצויינת.
ממליץ לקרוא.

אכזבה,אכזבה אכזבה.....
חשבתי שנפלתי על רומן הסטורי עם עלילה תפורה טוב, עם דמויות בעלות עומק
ונפלתי על סיפור. כביכול עלילתי בעל תוכן, תפור רע מאוד כאשר חלקים שלו לא
משתדכים לחלקיו האחרים. ספר שמבוסס לכאורה על היסטוריוגרפיה מבוססת על שלוש תרבויות שהיו מעורבות זו בזו- זו הישראלית- יהודית, זו הנוצרית הקדומה, וזו היונית- רומית.
לא ניתן לתאר מצב פוליטי שבו יסובו שלושת התרבויות האלה ללא שיווצר ביניהם חיכוך ויעופו ממנו ניצוצות שבמהרה יבעירו את חבית האבק שרפה.
הפגמים בסיפור הם יותר מידי רציניים מכדי שנוכל לתת לספר הזה תשומת לב ראויה
מה גם שהסופר לא בדיוק עוזר לנו עם שימוש בשפה ירודה ( אולי זה התרגום, אני לא מאמין),
ניראה שהסופר שיחרר נפיחה שהיא הרבה יותר גבוהה מרמת הספר שכתב.
גרוע, ולא מומלץ.
נ.ב
לא מצאתי כל סימן להומור בסיפור, אולי אני לא רגיש מספיק.?

איזה ספר אדיר!
בניגוד לקודמותיי לא קראתי את ספריו הקודמים של מנדוסה (מה שאעשה עכשיו ללא ספק ובמהירות מרובה) אז לא אוכל להשוות כמובן.

פומפוניו שרוצה למצוא מעיין שיזכה אותו בחוכמה ובעקבותיו יוצא למסעו באחת הפרובינציות שכוחות האל של רומא (הפתעה מדובר בנו - הפופיק של העולם) מוצא בעיקר תחלואים שונים של מעיים ובעיות על ראשו. במהלך כל הדברים הסוערים האלה הוא מנסה לעזור לילד קטן שטוען בלהט שאביו הואשם על לא עוול בכפיו ובאביו שבעיקר מסרב לדבר.

ספר שנון ומקסים, מומלץ בחום.

ספר חלש וסתמי. חבל. היה יכול להיות מעניין. יש כמה הברקות נעימות כמו הרעיון לרשום את הסיפור מפיו של רומאי זר שהתגלגל ליהודה ופגש את ישו הקטן, את האחיינית של מריה מגדלנה את יוסף ומרים. אבל כל זה הורד לרמה של סיפור פשוט וסתמי שמנסה להתחכם בשפה פיוטית.

אהבתי. בדומה לספריו "תעלומת הקבר המכושף" ו"מבוך הזיתים", שוב סיפור מתח קליל קליל וכיפי. תעלומת הירצחו של גביר יהודי מנצרת, אותה פותר פילוסוף רומאי חביב ומסובב לגמרי.
בספר מופיעות דמויות מוכרות (מי יותר מי פחות) כמו הנאשם- לא אחר מיוסף, נגר חרוץ, בעלה של מריה ואב (לא לגמרי בטוח) של ישו הקטן והחמוד... בסה"כ ספר נחמד ומענג להעביר איתו כמה שעות של שקט ונחת.