"את בן אדם מאוד חיובי." שעת צהריים מאוחרת, אני עייפה להחריד מלילה נדוד שינה ומעבודה ממושכת. נאמנה להחלטתי להמעיט בצריכת הקפאין היומית שלי, מצאתי את עצמי שרועה על הפוף המשרדי כאמצעי זמני להפגת העייפות. האמירה נאמרה מפיו של עמית מהעבודה, שליד עמדת עבודתו ניצב הפוף הנ"ל. "אכן," הייתה תשובתי, כנראה בשפה מעט יומיומית יותר. בהתאמה, אני מוצאת את המעיר כאדם בעל תפיסה שלילית למדי.
אני באמת חיובית. יש בי צורך עז להיות שמחה. זו ברכה וגם קללה, כיוון שתמיד אחתור לשמחה אך בהתאמה אהיה אומללה באופן מוקצן בהיעדרה. ואם איני יכולה להיות מאושרת בנקודת זמן מסוימת, אני חייבת הגדרה למתי אוכל לשנות את המצב ואיך אעשה זאת. הרבה אנשים שונים ממני. הם הסתגלו לאומללותם, או לחוסר השלמות בחייהם, וממשיכים לחיות מתוך הרגל בלי הרבה משמעות, או מוטיבציה למצוא אחת. זה בסדר. אבל אחרים, גרועים בהרבה, לא הצליחו להתמודד עם חוסר הסיפוק שבחייהם, ומעדיפים להפיץ סביבם עננת קוטריות מרירה וסרקסטית.
לא טעיתי בלשוני. תלונות מרירות וסרקסטיות הן לא התמודדות עם חוסר סיפוק. סרקזם, בהחלט. תלונות, ייתכן. מרירות, לא. שלושתן ביחד- אסון.
שילה לוין, את אסון. הנואשות שלך הובילה אותך למקורות מרירות שמעולם לא פגשתי- אני, שבעורקיי זורם דם פולני! אני חייבת להודות שאת משעשעת לעתים: הדרך בה את מתארת את דמיונותייך הדרמטיים, הדרך הצינית בה את מתעלת אותם לטובת ביקורת על מיני דמויות וסיטואציות בחייך, טוב, זה מצחיק. העלית חיוך על פניי לא פעם ולא פעמיים. בשאר הפעמים רציתי להכות אותך. להכניס קצת היגיון לראשך, קצת חיוניות לשרירייך. אקטיביות, מבחינתי, היא שם המשחק. לא מבחינת שילה לוין. לא. היא תתלונן. האם זוהי תכונה יהודית?
אם אתה לא מרוצה ממצבך בחיים- יש לך שתי אפשרויות: שנה אותם, או הקטן את ציפיותיך. חברה שלי הזכירה בפניי את המשפט הזה והוסיפה שמאוד עצוב בעיניה כמה שהוא נכון. אני טענתי שהוא לא עצוב כלל, והצעתי תיקון. לא מדובר בהקטנת הציפיות, אלא בהתאמתן. כל האומללות שלך, שילה, נובעת מהחיסרון בבעל, או בגבר עם פוטנציאל ממשי להיות כזה. האם עצרת לרגע לחשוב מנין מגיע הצורך הנואש הזה בבעל? את מאשימה את הורייך, את החברה, את הסטטיסטיקה. בוז. את מתארת בעיניי רוחך את צרותיהן של חברותייך הנשואות ומקנאה בהן (זה דווקא חמוד בעיני- לרצות לא את הטוב אלא גם את הרע בחייה של אישה נשואה). לדעתך הן לא יירצו להתחלף אתך. את מפנטזת על יציאה לסבב הרצאות בהן תספרי לבנות כמה הצרות שלך גרועות משלהן. זה עשוי לעודד אותן מאוד, את חושבת. באמת? רק בנות אחרות צריכות פורפורציה? כשאת מאשימה את הורייך, האם עלה על דעתך קיומם של הורים שלא מניחים לבנותיהם להיות רווקות, אלא משיאים אותם בגיל צעיר עם גבר מבוגר מהן, או שתוי, או אלים? את מאשימה את החברה, אך מה עם חברות כמו זו שג'יין אוסטן נאלצה להתמודד איתה? את מעזה להאשים את הסטטיסטיקה, כאשר נשים שהגיעו לפרקן לא יותר משני עשורים לפנייך נתקלו באוכלוסיית גברים דלילה בהרבה, תוצאות מלחמת העולם השנייה. האם עצרת לרגע לחשוב על כך שעם כל רצונך בבעל, ישנם בעלים שעדיף למות כרווקה ולא להיות איתם? כנראה שאת אפילו לא מסכימה עם האמירה הזאת. הנואשות שלך הופכת אותך להיות חומר מצוין לאישה מוכה. בוז. בוז עלייך, שילה לוין. ובוז עלייך, גייל פארנט, במקרה הקלוש שלא כתבת את הספר הזה כסאטירה וכביקורת חברתית על נשים רווקות נואשות מדי. איכשהו אני מרגישה שאמנם קיימת כאן ביקורת חברתית, אבל על אנשים אחרים- אלו שממררים את חייהן של אותן נשים.
בגדול הספר הזה הוא ציור יפה של דוגמנית מכוערת.
אחרי שזה נאמר, בואו נדבר על תרגום. או במקרה הזה, התרגום ומעבר לכך.
מתרגמים של ספרים הם לא פעם סופרים בפני עצמם, ויש היגיון בתופעה הזאת. תרגום, במידה מסוימת, הוא כתיבה מחדש של הספר. על כן כישרון הכתיבה, ולא רק השפה, עשוי לתרום רבות לתהליך. הבעיה היא שהמתרגם צריך לזכור משהו חשוב: זה לא הספר שלו. זה שיעור קשה בענווה. מתרגם כזה הוא כמו נציג של חברת הופעות או משהו כזה שבא לשאת דברים לפני הופעה של זמר פופולרי. התפקיד שלו ברור: הוא אומר מילה או שתיים, מתכבד להציג את הזמר, ואז לקול תשואות הקהל- מסתלק מהבמה. זה קשה, ויש מתרגמים שלא מצליחים.
גברת גרוס, נהניתי מאוד מספרך הראשון, 'החיים ומה שלבשתי', שקיימת התאמה כלשהי בין האווירה העוטפת אותו לזו של הספר הנידון. אני צופה שאיהנה מספרים אחרים שלך בעתיד. סיכוי סביר שאקרא כל מילה שמתחשק לך לכתוב. אבל הספר הזה הוא לא שלך. את לא הכוכבת כאן, ותעשי טובה לעצמך אם תפני את הבמה כולה לפארנט, שבשבילה הצופים קנו את הכרטיס במשל. 'תרגמה ומעבר לכך'... אין לנו הקוראים כל צורך במעבר לתרגום. הערות השוליים נועדו לספק מידע חיוני- אני אדגיש- חיוני, כדי להבין ביטוי חשוב, משחק מילים בשפת המקור, שם של דמות או כיוצא באלה. מהו מידע לא חיוני? למשל העובדה שסמל פינגווין על חולצה הוא של מותג פופולרי באותה תקופה שאפיון האב שלובש אותה הוא אפיון של אב יהודי קלאסי. זה מעניין אולי, אבל לא הכרחי. מעניק הבנה עמוקה יותר של הספר, אבל אנחנו לא צריכים הבנה עמוקה של הספר. מקומו של פריט מידע כזה הוא במאמר פרשנות, או- בסדר- בהקדמת המתרגם. את זה ניתן לקבל.
ומכאן עד לפרסם את הספר שלך על גבי הספר אותו תרגמת? על הכריכה, החלק הנותן קרדיט למתרגמת מעוצב באופן דומה לכריכת הספר שלה. כמו כן, היא מזכירה ברמז את השם שלו בכותרת של סיכום הספר, הנושא ריאיון שלה עם הסופרת. רמז עדין, אך אני הבחנתי. אם יורשה לי, ביומרנותי האופיינית, להטיח האשמות קשות בסופרות מהוללות, האקט הזה הוא חוצפה שאין כדוגמתה.
הלוואי שיהיו לכם חיים יפים, מלאים בצחוק ובאושר. אני מאחלת לכם שתמצאו את בן או בת הזוג שאתם מאחלים לעצמכם, בזמן, במקום ורק אם אתם באמת ובתמים רוצים בהם.
![שילה לוין מתה והיא חיה בניו יורק [מהדורת 2018]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers1/19503.jpg)
