הרי לכם מקרה קלאסי של דירוג 4.5.
ברנאר בן 50 ועולמו קורס עליו : הנישואים, הבית, העבודה - הכל הולך.
בצר לו הוא חוזר למקום היחיד שאמור לקבל אותו כמו שהוא, לבית הוריו.
לחדר נעוריו ולמיטת נעוריו מתחת לפוסטר של פינק פלויד - The Dark Side Of the Moon.
על פניו נשמע כמו ספר אימה לקבוצת קריאה 40 פלוס.
אבל לא.
אין לי מושג למה, אבל בדפים האחרונים של הספר כל מה שעלה לי בראש היה הפרסומת ההיא של לואיסנה לופילטו (תודה גוגל) לשמפו "מוי כיף".
יכול להיות שזה בהשפעת הסדרה הספרדית המעולה "בית הנייר" שמלווה אותי בשבוע האחרון אבל יותר סביר שזה מה שתרגישו אחרי שתקראו את הספר הזה.
מוי כיף.
כי ברנאר לא פראייר.
למרות שהוא שותה שוקו עם חלב מלא כל בוקר.
ולמרות שהוא מתייצב לארוחת ערב בדיוק בזמן כי אם לא חבל לו על הזמן.
ולמרות שהוא מאבד את עצמו לדעת, הוא מוצא את עצמו מחדש.
ותוך כדי כתיבת הביקורת אני חושב לעצמי, מה בעצם ההבדל בין ספר טוב לספר מעולה.
למה לא לתת לו חמישה כוכבים (בהתחלה נתתי ארבעה) אם כל כך נהניתי תוך כדי הקריאה.
למה לא לנהוג ברוחב לב, לפרגן ולתת כבוד.
אז ברנאר, זה לכבודך וזה מגיע לך.


















