הם פוסעים לאיטם על מצע של קונפטי ונחשי נייר בליל ספטמבר זרוע כוכבים, לאורך רחוב נטוש ומקושט בסכך העשוי זרי פרחים, ניירות צבעוניים ופנסי נייר קרועים: לֵילהּ האחרון של הפייֶסטָה מָיוֹר (עם וַלס הנרות והקונפטי המסורתי לפרידה) בשכונה עממית, פרוורית, ארבע לפנות בוקר, הכול כבר נגמר. ריקה הבמה שעליה ניגנה לא מכבר התזמורת מנגינות מוכרות, הפסנתר עוטה כיסוי צהוב, האורות כבויים והכיסאות המתקפלים שוכבים בערימות על המדרכה. ברחוב שוררת עזובה האופיינית לסופן של מסיבות הנחגגות במוסכים או על גגות: עיסוקים אחרים, פעלתנות אחרת, שגורה או חד–פעמית, התעסקותן העלובה של הידיים במתכת ובעץ ובלבנה מופיעה מחדש, אורבת בפתחי דלתות ובחלונות, דרוכה בציפייה לאור הבוקר. הנוכל העגמומי, בן השכונה האפל אשר בקיץ משחר להרפתקה המפתה, בן־לווייתה המאוהב עד בלי די של הנוכרייה יפת התואר, עדיין אינו יודע, הקיץ עודנו אשכול איים מוריקים. נחשי הנייר המסולסלים והמבריקים תלויים מהמרפסות ומפנסי רחוב אשר אורם המצהיב, האדיש אפילו יותר מהכוכבים, מוטל כאבקה כתושה על שטיח הקונפטי העבה שהרחוב לבש כנוף מושלג. רוח קלה מרעידה את סכך הנייר ומחלצת ממנו רחש מרענן של קני סוף.
הזוג הבודד בולט בנוף כפי שבולט השוני בלבושם: הצעיר (מכנסי ג'ינס, נעלי התעמלות, גופיית גולף שחורה, שושנת רוחות יהירה מוטבעת על החזה) מקיף בזרועו את מותניה של הנערה האלגנטית (שמלה ורודה בגזרת פעמון, נעלי עקב גבוהות ועדינות, כתפיים חשופות ושיער זהוב וחלק) המשעינה את ראשה על כתפו בעוד הם פוסעים בעצלתיים על פני הקצף הלבן המכסה את הרחוב, מתרחקים לאיטם לעבר זוהר חיוור שמציץ מעבר לפינה הבאה: מכונית ספורט. הילוכם אפוף הדרת כבוד כבטקס כלולות, באותה האיטיות הנכספת שניתן לנו להתענג עליה בחלום. הם מביטים זה לזו בעיניים. הם כמעט מגיעים אל המכונית, פלורידה לבנה, כשלפתע באה לעברם מפינת הרחוב רוח לחה המעלה ענני נייר; זוהי רוח הסתיו הראשונה, סטירה גשומה המכריזה על סוף הקיץ. הזוג הצעיר, מופתע, עוזב ידיים כדי לכסות את עיניו. סערת הקונפטי רוחשת תחת רגליהם בעוז מחודש, פורסת את כנפיה הצחות ועוטפת אותם כליל, מסתירה אותם למשך שניות אחדות: אז הם מחפשים זה את זו, מגששים בריק כמו במשחק 'פרה עיוורת', צוחקים, קוראים זה לזו, מתחבקים, נפרדים ולבסוף עוצרים ומחכים שתסתיים המהומה, ביראת קודש, גב אל גב, אבודים לרגע, תועים בלב ענן הפתיתים הלבנים שמסתחרר סביבם כמערבולת.
חלק ראשון
והיכן בעולם, בין אילו אנשים
לא יגיע לגדולה, לא ימשול וישלוט
צעיר שנפשו עזה ונמרצת,
שדעתו צלולה וכוחו כיהלום?
אֶספּרוֹנסֶדָה
יש כינויים הממחישים לא רק דרך חיים, אלא גם את אופי החברה בעולם שבו אנו חיים.
בליל ה-23 ביוני של שנת 1959, ליל חגיגת סן חואן, יצא מי שכינויו האציליסט מבין צללי השכונה שלו, מתהדר בחליפה חדשה ונוצצת בצבע קינמון; הוא הלך במורד כביש קָרְמֶלוֹ עד כיכר סָנלֵיי, זינק על האופנוע החונה הראשון שפיתה אותו בערבויות מסוימות להתחמקות בלא עונש (לא כדי לגנוב אותו, הפעם, אלא רק כדי להשתמש בו ולנטוש אותו כשכבר לא יזדקק לו), והסתער דרך הרחובות בכל המהירות לעבר מונטז'ואיק. היה בכוונתו לנסוע לפּואֶבּלוֹ אֶספּניול, למסיבה מלאה תיירות, אבל באמצע הדרך הוא שינה לפתע את דעתו ופנה לעבר שכונת סן חָרבָסִיוֹ. הוא האט, שאף לקרבו ליל יוני ריחני ועמוס בהבטחות סתומות, הסתובב ברחובות השוממים, שמשני עבריהם גדרות וגנים, ולבסוף החליט לנטוש את האופנוע ולעשן סיגריה בעודו נשען על הפגוש של מכונית ספורט נהדרת שחנתה מול בית פרטי. במתכת המרכב המבהיקה, בין תעתועי אורות חמקניים, השתקפו פניו הקודרות והנוגות, מבטו התקיף ועורו הצרוב, בעוד מנגינת פוקסטרוט רכה מלטפת את דמיונו; מולו, בגן פרטי מקושט במנורות ובשרשרות נייר, נערכה מסיבה.
הלילה העליז, על קדחתנותו השמחה, לא התאים במיוחד לבהלה, וודאי שלא בשכונה הזאת; אבל כמה זוגות מהודרים שעברו במקרה ליד הצעיר, בכל זאת חשו שמץ של חוסר נוחות, כזה שנובע, לעיתים, מקיומו של גורם המפריע את הסדר, ושאינו קל לזיהוי: מה שמשך את תשומת הלב אל הצעיר היה יופיים הדרומי המחמיר של תווי פניו, ומין נייחות מטרידה שעמדה ביחס משונה - או מוטב לומר, בחוסר איזון חשוד - למכונית המרהיבה. אבל רק בזאת הם הספיקו להבחין. על אף היותם בעלי חוש ריח דק שבדקים, רגישים לחריגה הקלה ביותר, לא השכילו לראות במצח יפה התואר את האדישות הרופסת המקדימה החלטות קיצוניות, ובעיניים הדומות לכוכבים רותחים אותה הצטעפות קלה המצביעה על הרהורים מענים שיכולים להביא אפילו להצדקה מוסרית של פשע. צבע הזית של ידיו, שרעדו לרגע בלתי מורגש כשהדליק את הסיגריה, היה כאות קלון. ובשיער השחור המסורק אחורה היה משהו, מעבר לחינו הטבעי, שריתק את מבטי הנשים בצמרמורת קלה: היה בו מאמץ סודי וחסר תוחלת, תקווה שנכזבה אלף פעם אך לא נזנחה. זו היתה אחת מאותן תסרוקות מאומצות שבהן ניתן למצוא סימנים מובהקים למאבק היומיומי נגד העוני והשכחה, גנדרנות אלימה שהיא נחלתם של מתבודדים גדולים ושל שאפתנים נעלים.
כשהחליט, לבסוף, לדחוף את השער שבגדר הגן, ידו, כידם של אי־אילו שתיינים כשהם אוחזים בכוס השנייה, הפסיקה לרעוד, גופו הזדקף, עיניו חייכו. הוא התקדם בשביל המכוסה חצץ, ולפתע נדמה היה לו שהוא רואה צללית נעה בין המשוכות, מימינו: באפלה כמעט מוחלטת, בין הענפים, זוג עיניים נוצץ ננעץ בו. הוא נעצר, השליך את הסיגריה. היו אלה שתי נקודות מצהיבות, נייחות, שננעצו בלי בושה בפניו שלו. הפולש ידע שבמקרים כאלה הכי טוב לחייך ולא לנסות להתחמק. אבל כשהתקרב, נעלמו הנקודות הזוהרות והוא הבחין בדמות נשית מעורפלת שהתרחקה במהירות לעבר הבית; הצללית נשאה בידיה משהו שדמה למגש. התחלה יפה, אמר לעצמו בעוד הוא מתקדם בשביל שמשוכות משני צידיו לעבר רחבת הריקודים, שהיתה בעצם רחבת גלגיליות. ידיו בכיסיו, כולו אומר אדישות, הוא ניגש קודם כול לבּוּפֶה שאולתר תחת עץ ערבה גדול, ולאחר מאבק במקשת הגווים הדחוסה מזג לעצמו קוניאק עם סודה. נראה שאיש לא שם לב אליו. כשהסתובב לעבר נערה שעברה בדרכה לרחבת הריקודים, נחבטה זרועו בגבו של בחור ומעט קוניאק נשפך.
"סליחה," הוא אמר.
"אין בעיה," ענה השני בחיוך, והתרחק.
האדישות השלווה, הכמעט־מזלזלת, והביטחון העצמי שהשתקפו בפניו של הצעיר החזירו לו את אמונו ביכולתו. באור העמום שמתחת לערבה, עם הכוס בידו, הוא הרגיש לרגע בטוח מכל רע, ובחשאי, בלי למשוך יותר מדי תשומת לב, הוא חיפש בת־זוג הולמת - לא מרהיבה מדי וגם לא מתונה מדי. הוא הבחין שבאי המסיבה צעירים מאוד. כשבעים איש. נערות רבות לבשו מכנסיים והבחורים לבשו חולצות טי צבעוניות. לרגע הוא הרגיש מגוחך ולא בנוח כשקלט שהוא מהבודדים הלבושים בחליפה ועניבה. הם יותר עשירים ממה שחשבתי, אמר לעצמו, ופתאום נתקף בתסביך ה'אלגנטי ברגע הלא נכון' שמאפיין מתלבשי חג. זוגות ישבו על שפת הבריכה. במימיה הצלולים, בירוק בהיר מאוד, שטה ספינת צעצוע. הוא גם ראה כמה קבוצות משועממות למראה שישבו ליד השולחנות; תחת עצים עבותים שביניהם נתלו נורות צבעוניות ורמקולים, הם ניהלו שיחות רפות, החליפו מבטים מנומנמים. באחד החלונות הנמוכים והמוארים ישבה ילדה בפיג'מה, ובפנים, סביב שולחן קטן, ישבה קבוצת מבוגרים עם משקאותיהם.
תקליט אינסופי ניגן רצף של רומבות קלאסיות. עיניו של האציליסט, כזוג אזמלים, התעכבו על בחורה שישבה על שפת הבריכה. היא היתה שחרחורת ולבשה חצאית ורודה פשוטה וחולצה לבנה. ראשה היה מורכן, ונראה שהיא אינה מתעניינת בריקודים. היא שיעשעה את עצמה בשרבוט קווים דמיוניים על המרצפות האדמדמות הגדולות; אפפה אותה אווירה משונה, ביישנית ונטושה, כאילו גם היא הגיעה רק הרגע ואינה מכירה איש. הפולש היסס: אני סופר עד עשר, ואם כשגמרתי עוד לא נעמדתי מול הבחורה הזאת, אני חותך לעצמי את הזין וזורק את הבשר לכלבים. כשהכוס הגבוהה בידו הוא הרגיש בטוח יותר בעצמו -
ומדוע נתנה לו ביטחון הכוס הסגולה והגבוהה הזאת? - והלך לעבר הבחורה כשהוא חוצה את רחבת הריקודים, בין הזוגות. אור אלים נשפך לפתע בזמזומי דבורה על ראשו וכתפיו. צדודיתו הגאה, כמו היתה מוקרנת על מסך של חלום, עוררה סביבו אבק מטריד וכחלחל של מבטים חטופים (כמבטו שלו, באזורים צחיחים יותר, למראה מכונית עם גג נפתח החולפת ביעף ובתוכה בלונדינית יפהפייה, שערה מתנופף ברוח), ולמשך כמה שניות נרקמה רשת מושלמת של סודות הזויים. אבל היו גם אזורי עלטה: הוא בהחלט היה מודע לכך שמראהו הסגיר את מוצאו האנדלוסי - שָרנֶגוֹ מוּרסיאני (מורסיאני כשם דבר, לא כייחוס גיאוגרפי: עוד מוזרות קטלונית), בן למורסיה הרחוקה והמסתורית... בעודו מתקדם לעבר הבריכה ראה בחורה אחרת מתיישבת ליד זו שבחר ומדברת איתה בחיבה, מקיפה בזרועה את כתפיה. הוא הביט בשתיים בשימת לב, מחשב את אפשרויות ההצלחה עם כל אחת מהן: צריך להחליט לפני הפנייה הראשונה. בקושי רב היה אפשר לראות את פניה של זו שהרגע התיישבה. היא היתה בלונדינית ולבשה מכנסיים; נראה שהיא מתוודה באוזני חברתה, שהקשיבה בשתיקה ובעיניים מושפלות. כשהיא הרימה אותן והסתכלה בצעיר שכבר היה קרוב למדי, חיוך הצטייר על שפתיה. והוא, בלי להסס ולו לרגע, בחר בבלונדינית: לא מפני שהיא היתה נאה יותר - האמת היא שהוא בקושי ראה את פניה - אלא שהחיוך הסתום של השנייה טרד את מנוחתו. אך ברגע שהגיע עד אליהן וקד - אולי בהפרזה, גולם, הוא אמר לעצמו - הבלונדינית, שלא הבחינה בו, התרוממה לפתע והלכה לשבת רחוק יותר, לצידו של צעיר שבחש את המים בידו. לחלקיק שנייה, בין הקווצות הזהובות והחלקות שהסתירו חלקית את פני הבחורה, הבחין המורסיאני בזוג עיניים כחול שהיכה בליבו. עלה בדעתו ללכת אחריה, אבל הוא הזמין את חברתה. מה זה בעצם משנה, הוא אמר לעצמו.
היא כבר קמה ועמדה לפניו, דוממת ומהססת, ושלחה מבטים ביישניים לעבר חברתה הבלונדינית. אבל זו, שישבה וגבה אליהם כשני מטרים משם, לא הבחינה בדבר. השחרחורת ויתרה על האפשרות למשוך את תשומת ליבה והושיטה את ידה לזר במרץ מפתיע, כשהיא שבה ומפגינה את חיוכה המסתורי, ובמקום להניח לו להוביל אותה אל רחבת הריקודים, גררה אותו לעבר החלק החשוך והמרוחק ביותר של הגן, בין העצים, שם רקדו, מחובקים, שני זוגות. האציליסט היה שרוי בחלום. הוא הרגיש שידה של הנערה, שמגעה הרך והלח היה מוכר לו באופן משונה, שידרה אליו קור בל יתואר, כאילו יצאה מתוך המים. הוא חיבק אותה בעוד הוא מתקין את חיוכו המוצלח ביותר, והביט בעיניה. הוא היה הרבה יותר גבוה ממנה, והיא נאלצה להטיל את ראשה לאחור כדי לראות את פניו. האציליסט התחיל לדבר. הצד החזק שלו היה קולו, קול צרוד, דרומי ומשכנע. עיניו היפות עשו את כל השאר.
"תגידי לי משהו, את צריכה לבקש רשות מאחותך כדי לרקוד?"
"היא לא אחותי."
"נראה כאילו את מפחדת ממנה. מי היא?"
"תֶרֶסה."
היא רקדה בחוסר חשק ואפשר לומר בחוסר מודעות לגופה. היא היתה כמעט בת תשע־עשרה ושמה היה מָרוּחָה. לא, היא לא אנדלוסית, למרות המראה שלה. היא קטלונית, כמו הוריה. איזה חוסר מזל, נפלנו על ילדת שמנת קטלונית, הוא חשב לעצמו.
"לא רואים עלייך. אין לך מבטא קטלוני."
אין ספק שהיתה לה הגייה טובה וקול מלחשש ומונוטוני. היא היתה מאוד ביישנית. גופה, דק אך חזק באופן מפתיע, רעד עכשיו בזרועותיו. הפטפון ניגן בולרו.
"את לומדת באוניברסיטה?" שאל האציליסט. "מעניין שאף פעם לא ראיתי אותך."
היא לא ענתה והעמיקה את חיוכה המסתורי. לאט, פרא אדם, לאט, הוא אמר לעצמו. היא השפילה את ראשה ושאלה:
"ואיך קוראים לך?"
"ריקרדו. אבל החברים קוראים לי רישארד... רק הטיפשים שבהם, כמובן."
"כשראיתי אותך חשבתי שאתה בטח ידיד של תרסה."
"למה?"
"אני יודעת? תמיד היא מופיעה עם בחורים מוזרים שאף אחד לא יודע מאיפה היא מביאה..."
"זאת אומרת שאני נראה לך מוזר."
"התכוונתי... לא מוכר."
"דווקא אני מרגיש כאילו אנחנו מכירים מאז ומעולם."
הוא משך אותה אליו, העביר את שפתיו על מצחה ולחייה, מגשש לקראת הנשיקה.
"את גרה כאן, מרוחה?"
"קרוב, בדרך אוֹגוּסטָה."
"את מאוד שזופה."
"אתה יותר..."
"למען האמת, ככה אני. את שזופה מחוף הים. אני הלכתי לים בקושי שלוש פעמים השנה, למען האמת," הוא חזר ואמר, נצמד לביטוי ולדרך הגייה שנראתה לו מתאימה לחוג הסילון, "פשוט לא יכולתי, אני מתכונן לבחינות... איפה את, בסאָגָרוֹ?"
"לא, בבְּלָנֶס."
"אה."
האציליסט דווקא קיווה לסאגרו. אבל בסופו של דבר גם בלנֶס זה לא רע.
"מלון, למען האמת...?"
"לא."
"בית הקיץ של הורייך?"
"כן."
"את רוקדת נפלא. כל כך הרבה שאלות שאלתי ושכחתי את הכי חשובה. יש לך חבר?"
באותו הרגע ובאופן פתאומי, השפילה הנערה את ראשה ונלחצה בכוח אל גופו, נרעדת. הוא הבחין בהפתעה בחיכוך העיקש של ירכיה ובטנה. מרוחה שוב שידרה לו תחושת נטישה ופגיעות כמו ברגע שבו ראה אותה יושבת לצד חברתה. הוא התעלם. היא כבר מתחילה להתחרמן, הוא אמר לעצמו. הוא ניסה כמה נשיקות רכות סביב שפתה העליונה, ולבסוף נישק אותה על פיה. הוא לא ידע אם זו היתה גחמה של ילדה עשירה ומפונקת או אינסטינקט הישרדות טבעי, אבל אין ספק שהוא נדהם לשמוע אותה אומרת:
"אני צמאה..."
"את רוצה שמפניה? אני מניח שיש בקבוק לזוג."
היא צחקה בביישנות.
"לא, כאן אפשר לשתות כמה שרוצים."
"התכוונתי בגללך. אתן הבנות מסתחררות מחצי לגימה. בקיצור, את רוצה שאני אביא לך כוסית?"
"אני מעדיפה קוקטייל."
"גם אני, רעיון מצוין. חכי לי כאן."
זיקוקים רעמו בשמיים. נפצים רחוקים שהלכו והתמעטו, המוזיקה וזמזום העיר שלא נרדמה, שיוו ללילה עומק קסום שנעדר מלילות הקיץ האחרים. הגן נשף ניחוחות שמנוניים, לחים ומעט נרקבים, בעוד הוא צועד לעבר הבופה: הוא פילס דרך בין כתפיים זהובות, אד מתקתק של גופות צעירים ומיוזעים ועורפים שזופים, בתי שחי חשופים וחזות נסערים. הוא הרגיש בלחצם המדכא בזמן שהכין את המשקאות. הוא מעולם לא נמצא קרוב כל כך להבל העולה מזרועות חלקות וריחניות, לנצנוץ הבוטח של עיניים תכולות. הוא הרגיש בטוח, מוגן ונינוח, ואפילו כבר לא הוטרד מנוכחותם של כמה בחורים בעלי מראה אחראי (מן הסתם מארגני המסיבה) שנעו סביבו והתבוננו בו. הוא מזג די הרבה ג'ין לכוס של מרוחה וחזר אליה כדי להרים כוסית.
"לחיי המחר," הוא אמר בעליצות.
הנערה שתתה באיטיות כשהיא מביטה בעיניו.
אחר כך הוא הוביל אותה אל הספה־נדנדה שניצבה באמצע הדשא. הם התיישבו, ואז התנשקו רגע ארוך, במתיקות. אבל החשכה כבר לא הגנה עליהם כמקודם. הוא הסתכל בשעונו: עוד מעט ארבע. מאחוריהם, מתארו גדוש העיטורים של הבית התחיל להתחדד על רקע התבהרות השמיים האדמדמה, שם נמסו הכוכבים בשלווה, כמו קוביות קרח בכוס קמפרי שנשכחה על הדשא. מוזמנים אחדים כבר נפרדו לשלום. היה עליו למהר. מהחלל המואר התבוננו בו שלושה צעירים בהבעה שאין לטעות בה: הם שאלו את עצמם מי הוא לעזאזל ומה הוא עושה במסיבה שלהם.
עכשיו מתחיל הריקוד, אמר לעצמו בעודו רוכן ומרים את הכוס שלו. אחר כך לחש על אוזנה של מרוחה:
"את רוצה עוד קוקטייל? אל תזוזי, אני מייד חוזר."
היא חייכה במבט ישנוני:
"תחזור מהר."
הוא הכין את המשקאות בשקידה, בלי למהר, בציפייה לבואם של שלושת האדונים הצעירים, וחישב מה עוד נותר לו לעשות. האמת שלא הרבה: להיפטר מהם, לקבוע עם מרוחה ליום המחרת ולהיפרד לשלום. באותו הרגע שמע את צעדיהם.
"שמע," אמר לו קול מאנפף, עם רעד אירוני קל, "יואיל־נא אדוני בטובו לומר לנו מי הוא?"
הפולש הסתובב לאט. בכל יד הוא החזיק כוס מלאה עד גדותיה. הוא חייך בפתיחות, מטיל בפניהם, כעלבון, את שלוות הנפש המובהקת והחצופה שלו. וכאילו מוכן להחליק בדיחה תמימה, הרחבה של ידידות שבה חפץ, בסופו של דבר, הוא הניד את ראשו בטוב לב ואמר:
"שמי הוא ריקרדו לבית סָלבָרוֹסָה. נעים להכיר."
הצעיר מבין השלושה, שסוודר לבן היה מוטל על כתפיו, שרווליו קשורים סביב הצוואר, פלט צחוק קצר. האציליסט הרצין לפתע.
"משהו מצחיק בשם המשפחה שלי, ילדון?"
הוא עצם את עיניו בהבעה רגעית ובלתי צפויה של חֵמה. כששב ופתח אותן, לא היה יכול שלא להעיף מבט בכוסות שהחזיק בשתי ידיו, כאילו רק בגללן הוא מוותר ולא חונק את מי שעומד לפניו. ואולי בשל כך, אפילו בלי לדעת מה בדיוק ניסה לרמוז, אף אחד לא פיקפק בדבריו כשהוסיף ברכות:
"לך יש יותר מזל."
"אנחנו לא רוצים בעיות כאן, קולט?" אמר האחר.
"ומי רוצה, ידידי?" הוא ענה בלי לאבד את שלוותו.
"פשוט תגיד לנו מי בדיוק הזמין אותך למסיבה הזאת. עם מי באת?"
לפתע התכסה הצעיר הדרומי בהדרת כבוד והרים את ראשו בגאון. מעבר לנערים הוא הבחין בגברת שהתבוננה בו. היא עמדה בזרועות שלובות ועל פניה הבעת חביבות קרה שהסתירה בקושי את דאגתה. היא היתה ודאי בעלת הבית. בחפזונו לסיים כמה שיותר מהר, צעד הצעיר קדימה בהחלטיות ועבר ביניהם. פניו הוארו שוב בחיוכו המורסיאני המסנוור, הוא קד קידה קלה בפני הגברת, ובביטחון ושלווה שהדגישו את חינו הצעיר, אמר:
"לשירותך, גברתי. שמי הוא ריקרדו לבית סלברוסה, מן הסתם כבודה מכירה את הורי." הגברת היססה לרגע, בלי ספק בניגוד לרצונה, אבל כך זכתה לטעימה נוספת מגינוני האבירות האציליסטית המפתיעה. "למרבה הצער לא היה לי העונג להיות מוצג בפנייך, גברתי..."
הוא דיבר על המסיבה וכמה נוח הגן לסוג כזה של מסיבות, כשהוא מפליג בדברים אדיבים ומשעשעים בנוגע לכך שהלילה כולם חלק ממשפחה אחת גדולה, למרות הפנים החדשות, וכמה שלווה השכונה למגורים, תועלתן הרבה של בריכות בקיץ, יתרונותיהן על פני שפת הים וכו'. הגברת הינהנה בחיוך מתקתק והסכימה שאכן הרמקולים רועמים באופן מוגזם, אבל היא בקושי התערבה והניחה לו לחשוף את עצמו. בקולו של המורסיאני נשמעה יהירות סודית שמדי פעם בגדה במאמציו הברורים לדבר בכבוד. דבר נוסף שהתבלט היה המבטא שלו, מבטא שלרגעים נשמע דרום אמריקני, אבל בבחינה מדוקדקת יותר היה בסך הכול עיוות של מבטא אנדלוסי שהועבר דרך מסננת של קטלונית מהפרוורים - מתיקות הירידה בתנועות, ריבוי ה-ס' ומטבעות הלשון שנאמרו בעדינות כה רבה. העיוות הזה שירת אוצר מילים שהתיימר לבטא קלות דעת אופנתית, תוך כדי שימוש מופרז בשמות תואר שנשמעו טוב לאציליסט אף על פי שהוא לא ידע בדיוק איפה למקם אותם, וגם בילבל ביניהם, והשתמש בהם באופן מפתיע וגחמני אבל תמיד בכבוד, בכוונת שיח כנה, באמונה הבלתי נסדקת שבה מחזיקים בורים מסוימים לגבי מעלותיה הגואלות של התרבות.
פניה של האישה לא שיקפו דבר. ברור שהיא התאמצה להחזיק את מבטו של הפולש, אותו חתיך חצוף שמילותיו המגוחכות חשפו את מוצאו, בעיקר מתוך כוונה לנקב אותו במבטה; אבל היא לא נזהרה בהערכת הכוחות המתמודדים ולא בעוצמת החשדנות ההדדית: התוצאה היתה הרת אסון לגברת הטובה (הסיפוק היחיד שהשיגה - בהנחה שידעה להעריך אותו - היה התעוררות מוכרת אי־שם בתוכה, בחלק שחשבה שהוא רדום לגמרי, רעד קליל שזה שנים לא חוותה). היא העדיפה, בפתאומיות מסוימת, להסיט את מבטה לעבר אחד הנערים:
"מה קורה כאן, בן?"
"כלום, אמא. אני אטפל בזה."
רעיון עלה בדעתו של האציליסט.
"גברתי," הוא אמר בקול נוטף כבוד, "מאחר שעולבים בי, וכדי לחסוך ממך את המחזה המביש, הייתי מבקש לשוחח עימך במשרדך."
הפעם האישה נדהמה ממש. היא עמדה לומר לצעיר שבלי ספק אין להם על מה לדבר במשרדה, ושחוץ מזה אין לה משרד, אבל הוא כבר שקל רעיון נוסף:
"טוב," הוא אמר בנימה מחמירה, "ביקשו ממני שאשמור זאת בסוד, אני לא יודע למה, אבל הגיע הרגע לדבר." אחרי רגע של שתיקה הוא הוסיף: "באתי עם תרסה."
מה גרם לו להסתתר מאחורי שמה של הבלונדינית המקסימה, חברתה של מרוחה? אפילו הוא לא ידע בדיוק; אולי הוא קיווה שהיא כבר עזבה, דבר שימנע או לפחות יעכב עד יום המחרת את גילוי האמת. גם מכיוון שהוא בדיוק נזכר בדברים שחרצה מרוחה לגבי חברתה: "תמיד היא באה לנו עם זרים". בכל מקרה, אין ספק שבציון שמה של תרסה הוא קלע למטרה: שתיקה השתררה. הגברת חייכה, אחר כך נאנחה והרימה את עיניה למרומים, כאילו ביקשה שיהיו לה לעד. באותו הרגע התחיל אחד הנערים לצחוק, דבר שהוא לא ציפה לו. איזה אנשים, הוא חשב לעצמו.
"כלומר," שאל אחד האדונים הצעירים, "שהיא הזמינה אותך?"
"בדיוק."
"בחיי," קרא השני, כשהוא מביט בחבריו, "התגלית הפוליטית האחרונה שלה."
"ואיפה היא נעלמה, הטיפשה הזאת?" שאל בן הבית. "איפה תרסה?"
"עם לואיס. הם הלכו ללוות את נֶנֶה. הם תכף יחזרו."
"מיום ליום היא נהיית יותר מטורפת," הוסיף הצחקן. "היא השתגעה לגמרי."
"טמבלית יומרנית, זה מה שהיא." שילש בן הבית.
"קרלוס..." נזפה אמו.
"היא פשוט מגזימה. שתזמין את מי שהיא רוצה, אבל שתודיע, לכל הרוחות. זה לא יעבור לה בשתיקה."
"נו, מה נעשה, ילדים," סיכמה הגברת שעדיין הרגישה את מבטו המסור של המורסיאני נעוץ בה. עכשיו הוא לא הבין מילה ממה שהם דיברו.
משהובהר העניין זמנית (היא הכירה את הבת של משפחת סֶרָאט, חוצפנית מעוררת מהומות, וידעה שהיא בהחלט מסוגלת להופיע בלוויית צועני), נפרדה הגברת בחיוך משועמם והלכה לה לעבר הבית. המסיבה עמדה להיגמר. הבחורים התרחקו בהיסוס לעבר רחבת הריקודים. הוא שמע את בנה של בעלת הבית אומר לחבריו, בנימה נקמנית עצובה:
"תגידו לי כשהמטומטמת הזאת מופיעה."
מרוחה חיכתה לו באותו המקום, דוממת, אבודה במחשבותיה, מבולבלת מעט: נראה שהיתה אחת מאותן בריות אומללות שהחליטו ברגע נתון בחייהן להיות ילדות טובות, אלא שברגע זה, מסיבות שלא הצליחו להבין עד תומן, כבר בכלל לא הרגישו שהמאמץ משתלם. בפניה, בחיוכה העקשני, ניכרה אותה עצבות נוגעת ללב ומיותרת של מי שמייעץ לעשירים ולעניים לאהוב זה את זה. היא התמסרה ברעד לזרועותיו של המורסיאני, ונדפה ממנה מין עייפות מוסרית שנישאה עד זרא, ושעכשיו חשפה והלהיטה אותה: מהיומרה להיות טובה נותרה רק ביישנות טבעית ואותה פגיעות מבורכת שהמורסיאני לא הצליח לזהות, אבל שבלי ספק היתה ידועה לו ומטרידה, כאילו ניחש בה סכנה מוכרת.
הם רקדו והתנשקו במעמקי הגן החשוכים והלחים, מטרידים את מנוחת הציפורים, תחת שמיים אדומים שנדמו כפועמים בין ענפי השיטה. הצעיר מהדרום הפסיק להעמיד פנים, מילות אהבה לוהטות נבעו פתאום מבין שפתיו, חדורות ומתאכלות בשלהבת הכנות. אפילו בנסיבות כאלה, כשבשל מזגו התככן והבדאי הציב את עצמו בדרגת חוסר הזהירות הגבוהה ביותר, ועד כמה שיכולתו לשקר וערמומיותו נשאו אותו רחוק, היה משהו בליבו שגרם לו לתפיסה משונה מעט של עצמו, של מעמדו ושל מעלתו המוסרית, משהו שחייב אותו, ברגעים מסוימים, לנהוג ביושר. ואפילו שלא לרצונו, היה על פיו להתאחד, לבסוף, עם פיה של הנערה, מתוך מודעות אמיתית לקיום פולחן אהבים שמצריך אמונה ומידה של רצון להתמסר, תום מסוים שעוד ניזון מחלומות הילדות ההרואיים, וששורד מעבר לשעשוע, ומצריך השקעה, דמיון ואומץ רבים ממה שהפגינו, בלי ספק, הדרדקים היהירים ביותר במסיבה הזאת.
המוזיקה פסקה. הוא קבע עם הנערה ליום המחרת, בשש בערב, בבר ברחוב מַנדרִי. אחר כך הציע באבירות ללוות אותה, אבל היא אמרה שהיא צריכה לחכות לחברתה תרסה, שהבטיחה להסיע אותה הביתה במכונית. הוא לא התעקש. הוא העדיף להשאיר את הדברים כך.
ושם, תחת השיטים שנצבעו באור האדמדם, עם רוח השחר שעוררה ניחוחות חדשים בגן, הצעיר הדרומי חיבק ונישק את הנערה בפעם האחרונה, בפראות, כאילו הוא הולך למלחמה.
"להתראות מחר, אהובה..."
"נתראה בחלומות, ריקרדו."
בעוברו על פני גברת הבית, ריקרדו לבית סלברוסה נפרד לשלום בהרכנת ראש רכה ואבירית.