בזמן שהקלישאות מחייכות אלינו ומספרות לנו שהירידה היא לצורך עליה, שמכל לימון אפשר לסחוט לימונדה טעימה ושתמיד אפשר למצוא אור בקצה המנהרה, החיים צוחקים עלינו ומוכיחים לנו שרוב הירידות מסתיימות בצלילה (ללא מצנח), שמי שסוחטים ממנו את כל המיץ הוא דווקא הצוללן המסכן (ושום לימונדה מתוקה לא יוצאת מזה), ושהאור בקצה המנהרה מגיע ממשאית שועטת, נהוגה על ידי אלכוהוליסט בגמילה, שנכנע ליצריו האפלים ונטש את קבוצת התמיכה.
כמה דברים שאתם צריכים לדעת על ברנאר:
• אשתו עוזבת אותו לטובת גבר אחר (וכשהוא מגיע אליה עם כוונות פיוס הוא תופס אותם מתעלסים).
• שם הגבר האחר הוא ברנאר (וזה ממש לא ה- "אבי" או ה- "משה" הצרפתיים).
• בתו נוטשת אותו ועוברת לגור בסאן פאולו (והוא בטוח שהיא תתאהב בחבר להקת מוזיקה שישאיר אותה בברזיל לנצח).
• הוא מפוטר מהעבודה בבושת פנים (לאחר סצנה הזויה של תקיפת לקוח שלא במתכוון).
• הוא עובר לגור עם הוריו (שעוברים משבר נישואים משל עצמם).
• אבא שלו צועק עליו שהוא לא מתייצב לארוחת הערב ואימא שלו צועקת עליו שלא יישכח לצחצח שיניים לפני שהוא הולך לישון (וההורים צורחים אחד על השני).
• ברנאר בן חמישים (ולא בן חמש כפי שעשוי להשתמע מהסעיף הקודם).
• הוריו מנסים לשדך לו אישה בת גילו שבעלה עזב אותה. דווקא אחרי שהפגישה הראשונה מסתיימת בכישלון טוטאלי, הם מתאהבים (ירידה לצורך עליה?).
• החברה החדשה חוזרת לבעלה (צלילה, צלילה).
• ברנאר מסתיר מבתו שאמה עזבה אותו, שפיטרו אותו מהעבודה ושהוא מתגורר אצל הוריו. הבת מגלה ומגיבה בחמת זעם (הלימון המסכן סחוט עד הטיפה האחרונה).
• ברנאר מחליט לגדל שפם (ללא ספק הפיתרון האולטימטיבי לכל צרותיו).
אם יש דבר שהוא קשה יותר לדעתי מאשר לכתוב סיפור עצוב בצורה שלא תהיה רגשנית ומלודרמטית, זה לכתוב סיפור עצוב בצורה מצחיקה. וזה בדיוק מה שהסופר מצליח לעשות כאן: לכתוב סיפור קשה ועצוב שכולו זעקה של ייאוש קיומי, ולנסח אותו בצורה מצחיקה ושנונה. ההומור, כמובן, הוא שחור משחור, אבל הוא מצחיק, והוא כתוב נהדר, והספר מכיל לא מעט תובנות בנושאים כמו זוגיות, בדידות, חיי משפחה ועבודה.
ועצה אחת קטנה לברנאר, אחי ורעי היקר: אם במקרה אתה רואה אור בקצה המנהרה, הסתובב מיד לצד השני ופתח במנוסה. נוס, ברנאר, נוס הישר אל חיקה החם והבטוח של העלטה.
ולא שיש לך סיכוי מול האלכוהוליסט שלנו.


















