*** ביקורת מכילה ספוילרים

בשלוש עשרה שנות חיי הספקתי לאסוף מאגר בלתי מבוטל של אנשים ששנאתי. ביאטריס פריור היא אחת מהם.


ביאטריס "טריס" פריור - נערה בת שש עשרה, (בלונדינית, כחולת עיניים), שחיה בתוך שיקגו האפוקליפטית, המחולקת לחמישה פלגים כדי ליצור עם חזק ומאורגן. וישנם גם המפוצלים, אנשים שעליהם לא שולטת תכונה אחת והם מהווים איום כביר על האימפריה כי "הם לא יכולים לשלוט עלינו, ותמיד נעשה להם צרות".

למרות שחונכה וגודלה בפלג הקרבה עצמית, ביאטריס בוחרת בפלג אומץ לב, שם היא מתוודעת לאהבה ותשוקה שמהם לא סבלה קודם, ועוברת את האימונים המפרכים תוך פספוס מוחלט של לוח המטרה (אימוני ירייה ברובה וזריקת סכינים), והצצה במראה כל כמה שעות (או כמה דקות); ומגלה להפתעתה שלמרות שהיא לא יפה במיוחד, ("עיניי גדולות מדיי ואפי ארוך מדיי"), ולא מצטיינת באיברים מושכים, היא בכל זאת מושא נעיצת מבטיהם של הגברים.


ואם אתם תוהים מה גרם לי לשנוא את ביאטריס, אם היא בסך הכל גיבורה רכרוכית טיפוסית - אל דאגה, יש לי ציטוטים.

רגליו קרובות מאוד לראשי. אני צריכה לנחם אותו, אני אמורה לרצות לנחם אותו, לזה חונכתי. אבל במקום זה אני חשה גועל. מישהו שנראה כל כך חזק לא צריך להתנהג כמו חלש. למה הוא לא יכול לבכות בשקט, כמו כל האחרים?

"לא אפגע בך. אף פעם לא רציתי ל…" אל מכסה את פניו בשתי ידיו. "אני רק רוצה לומר שאני מצטער, אני כל כך מצטער, אני לא… לא יודע מה לא בסדר איתי, אני… בבקשה תסלחי לי, בבקשה…"
[...]
"תתרחק ממני", אני אומרת בשקט. הגוך שלי נוקשה וקר. אני לא כועסת, אני לא פגועה, אני לא כלום. אני אומרת בקול נמוך, "ואל תתקרב אלי שוב, לעולם."
עינינו נפגשות. עיניו כהות וזגוגיות.
"אני נשבעת לאלוהים שאם תתקרב אלי אני אהרוג אותך." אני אומרת. "חתיכת פחדן."

(ואת המונולוג המרגש הזה היא אמרה לאלברט, עריק שהיה מאוהב בה נואשות ומסיבות כלשהן הוא נכנס לדיכאון וזה הרס אותו והוא ניסה להרוג אותה, (צעד חכם). הוא התאבד כמה ימים אחר כך בהיעדר מישהו שיעצור אותו. היא לא באה לטקס ההלוויה.)

עכשיו ברצינות: אני לא יודעת למה יש כאלה שמפרשים את הקטע הזה כביטוח לחוזק ולאומץ של טריס - הוא בדיוק ההיפך, משתי סיבות: (א) אדם חזק לא ישפיל אחרים כדי לרומם את עצמו, ו(ב) לסלוח זה דבר קשה, אבל לא בלתי אפשרי. לסלוח משמעותו אומץ, יקירי. להפנות גב הוא לא מעשה אמיץ. לפגוע במישהו שפגע בך הוא לא מעשה טוב. וזהו.

אז, אני לא יודעת אם הבנתם הרבה מהשורות האלה, אבל ורוניקה רות' יצרה מפלצת. היא ערבבה את כל האנשים ששנאתי, את כל הרגעים האלה שבכיתי, לבד, ואף אחד לא היה שם, בתוך דמות אחת, אישיות אחת, תכונה אחת, גיבורה אחת - שמייצגת אומץ לב אבל בעצם פחדנית יותר מכולנו.


אוקיי, כשסיכמתי את עניין טריס כמיטב יכולתי, הבה נעבור לנושא הבא.

"אנשים נוטים לייחס לי תכונות נעלות", אני אומרת בשקט. "הם חושבים שבגלל שאני קטנה, או בת, או נוקשה, אני לא מסוגלת תהיות אכזרית. אבל הם טועים."

תראו, אני לא רואה בעצמי אדם מושלם, וגם לא אדם נעלה או טוב, אבל אני משתדלת, אתם יודעים? אני משתדלת לא להתנהג באלימות כלפי האחיות שלי כי מגיע להן אדם שאפשר לסמוך עליו, ואני נחמדה לכולם כי אני מבינה שלהכיר בתכונות הרעות שלך זה לא מספיק, ורוע לא עוזר לעולם הזה, ואני החלטתי לא להסתפק ב"אנחנו, בני האנוש, רעים ומחריבים את עולמנו", כי לא אכפת לי ויש אנשים טובים, יש, יש אנשים נעלים, ולמה לי לא להוסיף טוב לעולם הזה?
אני מבינה שלחלק מהקוראים היה נחמד לראות שביאטריס לא מושלמת, אבל, קצת פרופורציות; אדם כמוה לא מתאים להיות מנהיג, ולא גיבור, והיא - ביאטריס - זאת שנלחמת באקדחים ועומדת על שלה בעוז - היא לא גיבורה.

והלאה, לנושא הבא: תגובות לא אמינות, פשוטו כמשמעו.

ויל. עיניו חסרות הבעה, והוא פועל כמו אוטומט, והוא בכל זאת ויל. הוא מפסיק לרוץ ומסתכל עלי, רגליו נטועות באדמה ואקדח בידיו. תוך רגע אני רואה שאצבעו על ההגה ושומעת שכדור נכנס למחסנית, ואני יורה. עיני עצומות.
הקליע פוגע בראשו. אני יודעת, כי לשם כיוונתי.

היא רצחה את הידיד שלה. אני, כאילו, באמת צריכה להגיד יותר? שתברח, שתתכופף - שתהמם אותו, שתתלבט. שתביע חרטה. אבל היא דואגת מהחברה שלה, קריסטינה - מהחברה שלו (חברה חברה) - וממה היא תגיד כשהיא תדע שטריס רצחה אותו. כמובן שהיא עצמה לעולם לא היתה מודה בזה - הסיבה היחידה שקריסטינה עומדת לדעת היא שהיא ערקה מפלג כנות, שם מלמדים אותם לזהות אדם שמשקר.

אמא של טריס מתה, כמה עמודים לפני הרציחה של ויל, במחווה עילאית וכדי להגן על הבת שלה. אני לא אתעכב על העניין של הקיטש הצפוי סוחט הדמעות, אלא על התגובה של אבא של טריס, מה שמו.

"זה טוב", הוא אומר ונשמע מתוח. "זה מוות טוב."

כן, למה לא, מותק, מוות טוב, מוות זה טוב, כי אנחנו חיים למען המוות, מטרה נעלה, משאת נפשנו.

"יש כאן אנשים עם רובים. כשהם יראו אותי, הם יהרגו אותי, אם יוכלו", אני אומרת בשקט לאבי. אני מחפשת את עיניו. "לתת להם להרוג אותי?"
הוא מסתכל עלי כמה שניות.
"לכי", הוא אומר, "והאל יהיה לצידך."

(אבא של טריס לטריס.)

ואז קורה עוד מקרה דומה, כשאבא של כריס מוסר את נפשו, (בעוד מחווה עילאית למען טריס), היא מיידעת את אח שלה, כאלב (במקור כיילב אבל התרגום גרוע) במותו. ותגובתו כדלהלן;

"מה עם אבא?" הוא שואל.
אני רק מנידה בראשי.
"טוב", הוא אומר וכמעט נחנק, "הוא היה רוצה שזה יהיה ככה."

טוב, המטרה של הציטוטים האלה מלכתחילה הייתה להראות כמה התגובות לא אמינות, אבל אני חושבת שיש משהו מעבר לזה. ורוניקה רות הפכה את כל הפלגים למוקצנים מדיי - גם את הרעים וגם את הטובים. הרעים היו רעים, סתם ככה, בלי מניעים, והטובים בעצמם היו מטורפים על כל הראש, וכך גם הסופרת. יש כאן זלזול עצום, עצום, בערך החיים והערכים הטובים האמתיים ויציאה עצומה מפרופורציות. למה חייבים לענות אותך ולהכריח אותך לספר את כל השקרים שלך בפלג כנות? למה ידע הופך אנשים לרעים באוריינות? למה, בכלל, מוות הופך להיות דבר טוב או נשגב או נעלה?


ועוד בעיה היא השפה הלא אחידה. אני לא בדיוק יודעת אם הבעיה היא בתרגום או בטקסט המקורי, אבל קצת מוזר לכתוב, "קשה לי לעצור את הדמעות כשאני רואה את הפחד בעיניו הכהות" (חרוז!) ו"כתפי כואבת בטירוף", באותה פסקה. לא מקצועי.


בכל אופן, יש רק עוד נקודה אחת קטנה שאני רוצה לציין לפני שאסיים (סוף סוף), והיא דיי שולית ואני דיי בטוחה שאף אחד לא שם לב אליה, אבל היא מתקשרת לשבועות (ועכשיו כבר חודשים) האחרונים בהם יצא השיר החדש של סיה, elastic heart. מי שראה את הקליפ (https://www.youtube.com/watch?v=KWZGAExj-es - אם תרצו), אני מניחה שכבר שמע על הפרשנות השגויה שמייחסת את מה שקורה בין שני הרקדנים למשהו מיני. פדופיליה.
האמת היא שהם אמורים לייצג אבא ובת.

אז כמו שאמרתי, בחלק כלשהו בבחינות הכניסה לאומץ לב המשתתפים נדרשים לתת לבחורים חתיכים לנעוץ בהם אלקטרודות, ולהתמודד עם הפחדים הכי נוראיים שלהם, מול עיניהם של השופטים.
טריס מפחדת מסקס. עד כאן טוב ויפה, אבל לאחר ההתמודדות המרשימה שלה במבחן חברה שלה, קריסטינה, אומרת לה שנפוצה השמועה שזה אמר לזאת שזאת אמרה לזה שאמרו לה שהשופטים צחקו למוות במבחן של טריס.
טריס אומרת לה שהיא מפחדת מאינטימיות.
קריסטינה: "סקס."

הכל היום נהיה כל כך זול ונמאס לי מזה.

(סקירה סופית: כתיבה גרועה למדיי, עלילה ממוחזרת, דמויות נוראיות, סרט עוד יותר, לא מתכוונת להמשיך לקרוא עוד עמוד אחד בסדרה הזאת.)


טוב, אז זאת היתה הביקורת שלי על מפוצלים שנכתבה בערך בשבע שעות שהתפרשו על ארבעה חודשים, אני הייתי ריין ואתם הייתם סימניה. הלכתי ללמוד למבחן באנגלית.

נמחק.

נער גדל גוף הולך ברחוב. הליכתו מפחידה; צווארו מתנדנד מצד לצד, וכל גופו כפוף. עיניו בוהות. כל הילדים מפחדים. רצים. מתחבאים. יש שמועות. הוא חולה נפש. אל תתקרבו.
הוא בסך הכל נער.

ילד בן שש יושב על כיסא תינוקות. ראשו גדול, גופו קטן, זרועותיו קצרות; נראה שכפות ידיו יוצאות מכתפיו. ההורים הביולוגים נטשו. הילד מחייך, ומראה הפנים הבוגרות כל כך, השתולות בגוף לא-להן; אנשים רואים, ומשפילים מבט.
הוא בסך הכל ילד.

ילדה משחקת בכדור. פניה, שערה, ועינייה שחורים. מכוערת. ילדה מאומצת. כושית. סודאנית.
היא בסך הכל ילדה.

וכי מה משמעות המילה שונה? מיוחד. משהו חריג, משהו שלאדם אין את היכולת להתמודד איתו, משום שמעולם לא פגש את אותו המקרה קודם.

אוגוסט פולמן הוא ילד מעוות. תוצאה של גנים כפולים שגרמו לפנים של ריטוש וזוועה.
הוא רגיל למבטים, להתרחשויות, לרתיעה ממנו; כמו מן מחלה מדבקת. מבחוץ, הוא קטסטרופה זוועתית של פנים. בתוכו, הוא מה שתמיד רצה להיות; ילד רגיל.
אני שונה. אני אפילו מתגאה בזה. אבל האם אני מקבלת את השונה ממני? האם אני יותר טובה מאותם הילדים שהציקו לי והחרימו אותי במשך כל-כך הרבה שנים? אלוהים, אני לא.

מעשיך הם האנדרטות שלך.
המשמעות של האמרה היא שרצוי שיזכרו אותנו בזכות הדברים שעשינו. המעשים שלנו חשובים יותר מכל דבר אחר. הם חשובים יותר ממה שאנחנו אומרים או מאיך שאנחנו נראים. המעשים שלנו ממשיכים להתקיים אחרי שאנחנו מתים. המעשים שליו הם כמו אנדרטאות שאנשים בונים כשי לכבד גיבורים אחר מותם. כמו הפירמידות שהמצרים בנו לכבוד הפרעונים. רק שבמקום שיהיו בנויים מאבן, הם בנויים מזיכרונות של אנשים. בגלל זה המעשים שלנו הם האנדרטה שלנו. בנויים מזיכרונות במקום מאבן.

אנשים נוהגים להסתכל כל-הזמן על החיצוניות. היא יפה. הוא מכוער. היא נראית מוזר. הוא חנון.

אוגוסט. אתה כן יפה, ואתה האדם היפה ביותר שאי-פעם קראתי עליו, ואתה מסוג הדמויות שישארו לנצח. ואף על פי שהתחלתי לסלוד ממנהגי, אני אומר גם לך; פלאסיו; תודה.

עד היום, כשחשבתי על מלחמת העולם השניה; האסוציאציה היחידה שעלתה לי לראש הייתה, כידוע, השואה.
השואה היתה חלק. רק חלק חולני מהמלחמה. זאת הייתה מלחמה, כן, וכמו כל המלחמות, היא לא עוסקת רק במטרה חולנית אחת, אלא כמה מהן.

היה היה פעם איש צעיר ומוזר. הוא החליט שלושה פרטים חשובים בנוגע לחייו:
* השביל בשיערו יהיה בצד ההפוך משל השאר.
* הוא ימצא לעצמו שפם קטן ומוזר.
* יום יבוא והוא ישלוט בעולם. (גנבת הספרים. מקס.)

אז, כן. הפירהר, כידוע, לא התכוון ללכלך את ידיו בדם. הו, לא. הוא היה רק מנהיג מפלגה, שנבחרה באופן דמוקרטי לחלוטין על ידי האזרחים. הנשק שלו לא היה רובה, וגם לא סכין; הנשק שלו היה המילים.
מילים.
הוא עלה לשלטון.
הוא זרע מילים; שטף את מוחם של אנשים.
אנא, הרשו לי לספר לכם סיפור קטן.

היה היה מורה. מורה, ותלמיד, וכיתה שלמה. הם למדו על מלחמת העולם השנייה.
"המורה", שואל התלמיד. "אם הפירהר היה נורא כל כך; למה כל כך הרבה אנשים הלכו אחריו? האם לא היתה התנגדות?"
המורה מצמצם עיניים, וחושב. הוא מגיע לתשובה.
לתשובה הזאת יש שם. הנחשול.

ובכן, הנחשול הוא סרט אמריקני ישן. מורה מחליט להוכיח לתלמידיו, באמצעות ניסוי, את הקלות המחליאה, הבלתי נסבלת, שבה דבר כזה קורה.

המורה לא משיב. הוא עושה. לאט לאט, באמצעות משמעת קשוחה, הוא מאחד את תלמידיו תחת השם "הנחשול", והופך אותם לשותפים סודיים במחתרת קיצונית ומובדלת; הפועלת למען מהפכה עתידית. עם הזמן, הנחשול הופך למן טרור בית ספרי. כל מי שמתנגד, מוכה ומוחרם. והמורה? מעודד, מלהיב; אבל בעיקר, מתבונן.
"אתם לא היחידים", הוא מודיע יום אחד. "הנחשול הוא קבוצה אדירת ממדים, הפועלת בבתי ספר שונים ברחבי הארץ."
הוא בולע רוק. "וישנו מנהיג, ידידי", הוא מכריז.

המנהיג, הוא אדולף היטלר. הנחשול, הוא אידאולוגיה נאצית. הפירהר שלט באנשים באמצעות המילים. זה הופץ, כמו מחלה. קודם כל החלשים, המנודים. אלה שזקוקים נואשות למנהיג. הוא קיבל אותם בזרועות פתוחות. אחר כך המשכילים. אנשים פיתחו כלפיו אובססיה חולנית. הערצה עיוורת. הם היו מוכנים להרוג בשבילו; וזה מה שעשו. הם הרגו, ורצחו. אל תטעו. הפירהר לא ליכלך את ידיו. את החורבן הביאו האנשים בעצמם. ובשלב כלשהו, הם התחרטו. הם התחרטו, אבל פחדו. הם לא פחדו מהפירהר; לא. הוא היה רק מילים. תמונה ממוסגרת על קיר. הם פחדו מעצמם.
הספר הזה, אם נתעלם מכמה סוחף, ומרגש, ומדהים הוא; שינה לי את כל התפיסה לגבי המלחמה. והמוות. המוות אינו המוטיב העיקרי בספר; אל תטעו. המוות עצמו אינו חושש לגלות פיסות מידע קטנות פה ושם על העתיד לבוא. הו, לא.

רציתי לספר לגנבת הספרים דברים רבים, על יופי ועל אכזריות. אבל מה יכולתי לספר לה על הדברים הללו שלא ידעה כבר? רציתי להסביר שאני תמיד מפריז וממעיט בערכו של המין האנושי- שלעיתים נדירות אני פשוט מעריך אותו כערכו. רציתי לשאול אותה איך יכול אותו דבר להיות מכוער כל- כך ומופלא כל- כך, ומילותיו כה ארורות וכה מבריקות.
ואולם דבר מכל זה לא בקע מפי.
כל מה שיכולתי לעשות היה לפנות אל ליזל ממינגר, ולומר לה את האמת היחידה שאני יודע בכנות. אמרתי זאת לגנבת הספרים, ואני אומר זאת לכם כעת.
אני רדוף בני אדם.

ליזל ממינגר. זאומנש. מנערת המילים. גנבת הספרים.
תודה.

יש לי בעיה עם מחשבות. יש לי בעיה עם סידור וארגון מחשבות. וכי מה הן, מחשבות. הן לא בדיוק מילים, אני חושבת. הן סוג של פרץ רגשות שמתומלל למילים, שלעולם לא ברורות מספיק כדי להיכתב.
יש לי בעיה עם ביקורות. אני מתקשה לכתוב ביקורת עם מחשבה. מילים בודדות לא דורשות מחשבה, אתם מבינים, רק אוסף שנשזר לאט ובמאמץ.
אני אנסה. אני אנסה, רק בשביל ספרים שראויים לקבל ביקורת. בדרך כלל, ספרים כאלה הם לא ספרי פנטזיה. ספרי פנטזיה הם דבר מדהים, אתם מבינים, אבל לא משנים אצלי משהו. לא משנים אצלי משהו בלב. לא יוצרים ומעצבים רגש. רגש שנשאר שנים אחרי.

בביקורת הזאת, אני אנסה להתעלם מהנוסטלגיה, ומכמה שהוא מפורסם, ועוד בולשיטים מעין אלה. אני אתייחס אליו כמו כל אחד מהספרים ששינו לי משהו בלב. אני אנסה. לא בטוח שאצליח.

את הספר הזה קראתי בכיתה א'. קראתי אותו בכיתה א', אחרי שכולם צחקו עלי, ואמרו שהוא ספר לבנים. לא היה אכפת לי. לקחתי את העותק הישן מהספריה, שהיה ממש חתיכות דפים מודבקות במסקנטייפ, וקראתי.
אני חושבת שהספר הזה הוא מה שגרם לי להמשיך לקרוא. אני קראתי את ספר הבוסר, שהיה פחות טוב מהספרים הבאים, וצחקתי ואולי קצת כאבתי, ואהבתי. פשוט אהבתי מכל הלב שלי.
זו היתה אהבה תמימה, יפהפייה, כי אז עדיין לא ידעתי כמה שהוא מצליח, וכמה שמיליארדי עותקים נמכרו. אני קראתי אותו, ואהבתי בלי שום דעות קדומות או ציפיות.
וכשאני קוראת ספר טוב, אני לעולם לא מפסיקה וחוזרת אליו באמצע. אז קראתי בשיעורים, מתחת לשולחן במסווה של ספר הלימוד, בהפסקה, במקום לשחק עם חברות שלי שבוודאי תהו מדוע ילדה קטנטנה עם עיניים גדולות סוחבת ספר ענק וישן אל הכיסא, וקוראת כאילו חייה תלויים בזה.
קראתי את ספרי ההמשך עם השנים, והתבגרתי לתוכו, והאהבה שלי אולי הוכתמה בכמה שנים כואבות, אבל קשה לי להאמין שתהיה לי עוד הזדמנות כזאת.

אז רק רציתי להגיד תודה, ספר. תודה לך. אני אוהבת אותך.

ארטמיס פאול השני הוא פושע. הוא נולד למשפחת פושעים. הוא גאון, הוא לא מטורף, הוא יהיר, הוא אכזרי, והוא רק בן 12.

זה החידוש הגדול בספר הנהדר הזה. אמנם הוא היה מבלבל מאוד, בגלל שעדיין לא החלטתי באיזה צד אני. חיבבתי את ארטמיס יותר מהולי, אבל ברור שהולי היא הטובה בספר.
וכאן אני רוצה להסביר משהו, יותר לעצמי מאשר לכם. בכל ספר יש את גיבור הספר הנעלה, הטוב. הנלחם בגלל הרצון שלו לעזור לאנושות או מה-שזה-לא-יהיה. האם תזדהו עם הגיבור הזה יותר משתזדהו עם הנבל הראשי, האנוכי, התחמן, הרשע?

בכל אדם יש את הצד הרע הזה. לא יתכן אדם שהוא כולו טוב, ולא יתכן אדם שהוא כולו רע. אואן קולפר לא הלך על הגיבור האידיאלי המושלם, הוא הלך על הגיבור הלא חף מפגמים. ואת זה אני אוהבת. הוא שילב עולם שכולו קסם וטכנולוגיה, בתוך העולם הרגיל. הוא שילב את הכל. אמנם לא בצורה חלקה, אך בצורה מוצלחת מאוד. (מה שכן, מחובתי לציין שארטמיס פאול לא יהיה איש שיחה נעים במיוחד בחיים האמיתיים.)
בכל מקרה, הספר לא מושלם. מן ספר ראשון שכזה, שיודעים שהכותב ישתפר בהמשך ושזוהי רק ההתחלה. מומלץ ^^

לפני ארבע שנים בערך, מת אצלנו ילד בישוב מסרטן בלב. הוא היה רק ילד, בן ארבע. היה לו סרטן למשך שנה וחצי. הוא הצליח להתגבר, ואז זה שוב חזר.
הדבר האירוני והכואב, ו~ סלחו לי, מעט צפוי במותו; זה קרה בדיוק מתי שהעניינים התחילו להשתפר. כשהמצב נראה טוב יותר, זה בא בבום. בבת אחת. כרעם ביום בהיר, בא לנפץ את התקווה שעוד נשארה.

לא אומר שזה היה מקרה המוות מסרטן הראשון שאי פעם קרה במשפחה שלי, או בכלל בסביבה הקרובה, אבל ההבדל המשמעותי הוא שזכרתי אותו. את הילד הקטן והבלונדיני עם העיניים הכחולות הבהירות. קראו לו דניאל. הכרתי אותו, ואת ההורים שלו ואת האחים שלו.

הייתי ילדה קטנה. לא הבנתי בדיוק מה המשמעות של זה, למה העיניים של אבא אדומות כשהוא הולך עם אמא להלוויה.
לא ידעתי.

המילה סרטן תמיד הייתה המילה המאיימת, המחלה חשוכת המרפא, שמתאפיינת בראש קירח ובהנשמת חמצן. לא ידעתי אז שהיו אפילו סוגים שונים של סרטן. לא רציתי לדעת, כי "מרבה דעת מרבה מכאוב", וזה הפחיד אותי עד מוות.
אירוני למדי, כי תמיד פחדתי מהמוות.

הספר הזה, היה כמו חץ. חץ מדויק וקטלני להחריד שפוגע במטרה בצורה חדה ונקיה. חץ של אמת כואבת, של דברים שמנסים להדחיק ולהכחיש. דווקא את הדברים האלה זורקים לך בפרצוף, בתיבול הומור וציניות וחדות לשון.

וזה היה ספר שאי אפשר להגדיר. ובכלל, הרגשות שלי הם דבר שקשה להגדיר. כשאני אוהבת, אני אוהבת חזק. כשאני שונאת, אני יכולה להחריב ולהרוס הכל בשנאה שלי. הרגשות שלי הם כולם אלימים וכוחניים, ובגלל זה, אין הרבה הבדל בין האהבה לשנאה, כי אני יודעת שברגע של שבר, שתיהן יכולות להרוס הכל.
אבל אני אהבתי. ואהבתי חזק. שנאתי את העובדה שידעתי את הסוף. שנאתי את העובדה שכל כך הרבה אנשים אהבו אותו; חששתי שהציפיות הגבוהות יקלקלו את התחושות שלי. אהבתי את הייזל. אני, עם הילדותיות והתמימות שלי, והרצון שלי שהכל יסתיים בהאפי אנדינג. אני, שתמיד בטוחה שאיכשהו סיפור האהבה המדהים הזה של שני אנשים מדהימים עוד יותר, ייגמר בטוב. כי אני לא חזקה.

וזאת גבורה. להדחיק את הפחד. לנסות להמשיך לחיות, כשכל יום תוכלו למות. כשעוד החיים לפניכם. נבצרת ממכם האפשרות לחלום, בגלל הידיעה שלא תשרדו יותר. אני לא מצליחה לדמיין את עצמי חיה במציאות כזאת.

אנחנו חיים בייקום שמוקדש לבריאה, ולבירוא, של מודעות. אוגאסטוס ווטרס לא מת לאחר מאבק ממושך בסרטן. הוא מת לאחר מאבק ממושך בתודעה האנושית. הוא היה קורבן- כפי שגם אתה תהיה- של הצורך של היקום ליצור ולהשמיד את כל מה שאפשרי.

הייזל היא שונה. היא שנונה ומצחיקה והיא לא קודרת או תבוסתנית. היא פשוט מודעת לעצמה עד כאב, ולא מניחה לעצמה לשקוע באשליות. לא מדחיקה את המחשבה עליו. היא חיה, בידיעה שהמוות קרוב. היא לא מפטמת את עצמה בשקרים או באמונות נכזבות. כזאת היא הייזל.

ג'ון גרין הוא שונה. סופרים רבים ניחנו בכישרון כתיבה. ביכולת המושלמת להעביר תחושות ורגשות. לג'ון גרין יש משהו מעבר.
הוא הצליח להבין.
ליתר דיוק, הוא הצליח לגרום לי לחשוב שהוא מבין. דיכאון הוא תופעת לוואי של סופניות. וול, הוא הצליח להבין את הסופניות שלי יותר טוב ממני. ליתר דיוק, הוא הצליח ליצור דמות שמבינה. זה בדיוק מה שנדיר.

הספר הזה הוא בעצמו שונה. הוא לא מספר על כמה הילדים מסכנים וסובלים והחיים שלהם נוראיים, ועל כמה שהם מלאכים וקדושים. הסופר לא משתמש בסרטן כדי שנרחם עליהם. הוא רוצה להעביר לנו משהו. משהו גדול יותר ממחלה. הוא מספר על אהבה, שיכולה להתקיים בכל מצב. אהבה אמיתית. לא מהירה מדי, לא לוחצת מדי, לא קיטשית מדי, לא מאושרת מדי.

זאת אהבה של מציאות.

אוקיי. אז את הספר הזה השאילה לי חברה. ותודה לאל שלא קניתי אותו, כי רק מלהסתכל על הכריכה יש לי בחילה. ובכן, בהתחשב בניסיון רב השנים שלי עם ספרים מהסוג הזה, אני אפילו לא מבינה למה טרחתי לנסות. בכל מקרה. סקירת עלילה;

אוור היא נערה בלונדינית, טיפשה ורופסת, כמו קודמותיה. החיים שלה היו פשוט מושלמים עד התאונה; אוור היא הניצולה היחידה מהאסון הטרגי; וכשהיא מתעוררת, היא מגלה שיש לה כוחות מיסטיים מיוחדים שלגמרי מאמללים את חייה; היא מסוגלת לראות אנשים מוקפים בצבעים עליזים. הממ, הילות. שיהיה. ולא רק זה, כשהם נוגעים בה היא מרגישה את מחשבותיהם האפלות ואת סודותיהם הכמוסים. כמה נורא.
בכל מקרה, כמובן שהיא מתגעגעת געגועים בלתי נשלטים אל חייה הקודמים. לא חס וחלילה להוריה המקסימים, שעשו את התאונה רק כדי להביא לה סוודר פקאצות וורוד, אלא לפופולריות ולשלל האפשרויות בלהיות מעודדת ממוצעת בתיכון. אבל לא. בגלל עברה הנורא והאפל, אוור המסכנה צריכה להיחנק למוות בתוך קפוצ׳ונים-לא-אופנתיים-בעליל, להסתיר את יופייה המהמם ולהרוס את השמיעה שלה בשירים רועמים, בגלל שכוחותיה המדהימים מלחיצים אותה עד מוות. חבריה היחידים הם גיי וערפדית-עם-עדשות-מגע. לרוע המזל, היא נאלצת לגור אצל דודה מיליונרית שמשתוקקת לדאוג לכל מחסורה, ולסבול את נוכחות רוחה של אחותה המתה.

סלחו לי, ידידי. אני חוששת שלא הבהרתי את עצמי מספיק טוב. היא פאקינג רואה את הרוח של אחותה המתה, וכל מה שהיא עושה בביקורים זה רק להגיד לה לצאת מהחיים שלה. שלוש מילים, יקירתי. וואט דה פאק. ואגב, חצי מהתיאורים מוקדשים לבגדים הלוהטים-והלגמרי-באופנה-האחרונה שאחותה לובשת, ולרכילות החמה שהיא מגלה בשיטוטי הריגול שלה אחרי מפורסמים. כאילו, אומייגאד. בריטני נכנסה למכון גמילה בפעם השלישית. מרגש.

אבל; כמובן שנער החלומות הלוהט והמסתורי מגיע, והיא מתאהבת בו נואשות, ומגלה שגם לו יש כוחות מיסטיים. הבה נריע לאיחוד המחודש. כמובן שהוא לא רק פריק שמסוגל לקרוא מחשבות, אלא שהוא גם בן אלמוות.
ואז יש תפנית מפתיעה בעלילה; היא פוגשת את האקסית היפיפייה שלו, ומגיעה למסקנה שהיא עצמה לא מספיק יפה כדי שדיימן יחשוק בה. מדהים.
אז האקסית הזאת עושה לה את המוות, בעת שהיא מגלה דברים חדשים על עצמה, ועל אהובה המסתורי-יפה-התואר-והמושלם-עד-כדי-בחילה.

כל הסיפור המגעיל הזה נמשך, אה, לנצח. ראיתם מה עשיתי כאן? כן? לא משנה. תרגישו חופשי להתעלם באלגנטיות.
אז בכל מקרה, כל הסיפור המבחיל הזה שחוזר על עצמו, התחיל ממש לעלות לי על העצבים. איכס. נוסו על נפשותיכם בצרחות אם מישהו אי פעם יעז להציע לכם את הספר הזה. המשפט הזה מזכיר לי בצורה קריפית למדי את הדרדסים. למה לעזאזל הוא מזכיר לי את הדרדסים?

אני נושמת עמוק, הולכת לאיבוד בניחוח שלהם ומודה בחשאי שאני מחבבת אותו. אני מתכוונת, ממש מחבבת אותו. אני לא מסוגלת להימנע מזה. אני פשוט אוהבת אותו. ולא משנה כמה אני מנסה להעמיד פנים שזה לא כך, האמת היא שאני אכן אוהבת אותו.
כמה נורא. בבקשה, ספרי לנו, איך הגעת למסקנה המבריקה הזאת.
~you just HAVE to be KIDDING me~

אז לא ניסיתי אפילו להמשיך לקרוא את כל הסדרה. תהנו לכם בקריאת הבולשיט הזה שמתיימר להיות ספר. אם תשרדו, אשמח לשמש לכם כמוקד לטיפול פסיכיאטרי.

אוקיי.
זה ספר יפה. באמת.
תראו, אי אפשר להכחיש שהדמויות לא הכי מקוריות שיש. נו באמת. נער ונערה- שניהם כל כך לא היו אמורים להיפגש (אוי, באמת.) שניהם הכי יפים ומוצלחים ברפובליקה, ושניהם באו מעולמות שונים לגמרי. מגלגלת עיניים בהפגנתיות.
אבל העלילה, אוי העלילה.
היא יפה. היא מתוארת באופן חד וקולח ומדהים.
לגבי שתי הדמויות הראשיות- הם כל כך חדות הבחנה, שזה מעורר התפעלות. הסופרת צריכה להיות גאונה כדי לכתוב את זה.
אזהרת ספויילר
בקטעים האחרונים, כשג׳ון מת. פשוט לא הרגשתי את זה. לא הצטערתי. אפילו לא קצת. משהו בהשתלשלות האירועים פשוט היה מהיר מדי.
סוף ספויילר
לגבי יוני- אהבתי אותה, יש לה פגמים באישיות, וזה מה שמוציא אותה מהשלמות המחליאה הזאת. משהו שגורם לנו, לפשוטי העם האומללים, חסרי כל הכוחות, להזדהות איתה.
דיי. הממ. לא בטוחה כל כך לגביו. הוא קצת מושלם מדי, ומאוהב בעצמו הרבה יותר מדי. הצדיק המסכן, שלא עשה דבר, ושהמציאות גרמה לו להיות אומלל--
~ספויילר חמור מאוד. מזהירה. זה מהספר השני בכלל.~
ובנוסף, הוא גם גוסס. כמה נורא.
~סוף ספויילר~
טס. אוי טס. הדמות האהובה עלי. כל כך צנועה, טובה, תמיד עומדת שם בצללים. כמעט וקיוויתי שיתפתח בינה לבין דיי משהו. אבל ביננו, הוא לא האחד שלה.
תומס- שנאתי אותו כל כך.
אזהרת ספויילר
אוי, תומס. מיטיאס היה החבר הכי טוב שלך, ורצחת אותו. לא אכפת לך מ- אהמ, אהובתך יוני, שאגב, גם אותה ניסית לרצוח. מה חבל.
סוף ספויילר
אני אהבתי. בהנחה שזה הספר הראשון של מרי לו, הוא יצא מעולה.
ואגב, יצא ספר המשך עכשיו.
מומלץ בחום.