קראתי את הספר לפני למעלה מחצי שנה ולא כתבתי ביקורת. לא בגלל שהוא לא טוב,הוא מעולה אמתי, אלא בגלל שהכל, אבל ממש הכל כבר נכתב ונאמר ולא היה לי שום דבר חדש להוסיף.
לא התערבתי בפולמוס שהתעורר בשבוע האחרון בנוגע לספריהם של סופרי סימניה פשוט בגלל שהתנצחויות וויכוחים בפורומים וירטואליים ממילא לא ישנו את דעתו של הצד השני וייצרו סתם התלהמות מיותרת. מה שכן, בגלל כל הדיון הסוער כן (המממ...תרתי משמע- "כן " גם מלשון כנות) היה חשוב לי להביע את דעתי על הספר. היות שקראתי אותו לפני הרבה זמן פרטים רבים ממנו אינם זכורים לי, אבל מצד שני היו כמה וכמה שנצרבו ממש בזכרון. אז הנה הם לפניכם:
בראש ובראשונה הספר הוא ישראלי מאוד בעיניי, ובצורה האותנטית ביותר. הוא מביא בפנינו גלריה של דמויות תוססות, מיוחדות ומרתקות שמשקפות היטב את ההויה הישראלית: את אימת שורדי השואה, את המצוקות של דור שני לשואה, את העליות לארץ (ליליה - אם אני זוכר נכון את שמה - כבשה אותי לחלוטין), את ההווי החרדי ואפילו השילוב של סתם מונחים שרק ישראלי יוכל להבינם – כמו למשל פסז' דיזנגוף והשקם שזכורים לי – מובא בצורה שמשקפת יפה את הישראליות.
אהבתי מאוד את השינויים במשלבים השונים של הספר : מצד אחד שפה גבוהה ומאוד עשירה ויפה ומצד שני שימוש מושכל בשפה עממית , לפעמים על גבול העילגת, כשהדבר בא לידי ביטוי בדיאלוגים בהם משתתפים דמויות שמדברות בשפה זו בחייהן. לדעתי זה אחד המבחנים החשובים שסופר טוב צריך לעמוד בהם.
מעבר לכל ואחרי הכל, הדבר שהותיר בי את רישומו יותר מכל הוא החוויה האמוציונלית שהספר העניק לי. הספר ריגש אותי מאוד, גם כאשר לא הסכמתי עם התנהגותן של דמויות מסוימות ובראשן הגיבורה הראשית, גם כאשר כעסתי עליה ומחיתי נגד התנהגותה, גם כאשר חשבתי שהיא הורסת את חייה במו ידיה, ועל הדרך גם את חיי יקיריה ובעיקר את החיים של אמא שלה, עדיין אהבתי אותה ונקשרתי אליה מאוד.
ספר מעולה, כבר אמרתי? אז הנה, אמרתי.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
