מאחר והספר משווק כתאוריה של התפתחות לשון בני אדם, נושא רחב למדי, כדאי להתחיל עם מה זה לא. זה לא על אטימולוגיה — התמרתן של מילים נבחרות בדרכן מלטינית לצרפתית והלאה לאנגלית. זה לא על אילן היוחסין של שפות העולם (הודו-אירופאית ובנותיה היוונית, הלטינית, הפרסית וכו'). זה לא על העבר הרחוק כשעברנו מנהמות קופים ללשון בסיסי.
מה כן? זה ספר על השתכללות והידייקות הלשון. על התפתחות נטיות הפעלים (זמן עבר-הווה-עתיד, גוף א'-ב'-ג'), על מילות קישור משעבדות ומאחות, תווית הידוע, מילות יחס וכל יתר המנגנון שמאפשר לנו לבטא את רחשי ליבנו על כל דקויותיהם. או אם תרצו, על המעבר מ-"דוד הורג לביאה צאן חי" ל-"דוד, למוד נסיון מר, הרג את הלביאה לפני שהיא הספיקה להתנפל על צאנו."
אולי תתפלאו, אבל זה מעניין! תחשבו רגע על שמות גוף (אני, אתְּ...) השימוש בשמות גוף מעיד על גמישות שכלית לא מבוטלת: כשאתם שומעים אותי אומר "אני", אתם צריכים לדמיין את עצמכם במקומי, הרי "אני" מצביעה על גוף משתנה (שלא כמו "דוִד" המצביעה על גוף קבוע). ודומות מאד לשמות גוף, מבחינת הדרישה השכלית, הן המילים המצביעות — זה, זאת, אלה, ההוא, פה, שם. כי שוב, ה"פֹה" שלי הוא ה"שַׁם" שלך. ומדרישה שכלית דומה, למשהו מדהים: בהרבה שפות שמות גוף ומילים מצביעות נגזרות מאותם מקורות! לעתים הן אותה מילה ממש: בלטינית, "היא" ו"שַׁם" שתיהן "illa", "הוא" ו"פה" שתיהן "hic".
משם, לסיומות והתחיליות שמביעות, ברוב השפות, את נטיות הפעלים ושמות העצם. הדוגמאות באות בעיקר משפות אירופה, אבל פרק ארוך מוקדש לפועל השמי. מסתבר שכל העניין של שורשים ובניינים די בעייתי בשביל התאוריות שמסבירות כל כך יפה את הפועל האנגלי-צרפתי-לטיני.
המעניין מכל הוא פרק אחד מוקדש לא להתפתחות אלא להיפוכו, למעין שחיקה של הלשון. הכיצד? נו, תסתכלו על האנגלית. לפועל בזמן הווה ישנן שתי צורות: come, comes. אבל לפני 700 שנה היו ארבע: come, comest, cometh, comen. ולא זו בלבד כי גם עניין שמות העצם היה יותר מורכב. כיום, בַּצֶק זה סתם dough. אבל לפני אלף שנה (כשבצק היה "dag") הייתה צורה נוספת, "dage", לציין בצק בתור מושא. (ההבחנה בין נושא ומושא נשמרה בשמות גוף — I/me, she/her...) אבל כאמור, פעם זה היה נכון לכל שם עצם. גרוע מזה (אם כך לאמר) לפני אלפיים שנה, בשפה שקדמה לאנגלית, היו לשמות עצם אפילו יותר צורות מיוחדות — צורה למושא ישיר, למושא עקיף ועוד.
ולא רק אנגלית. הדיקדוק הצרפתי נראה כדיקדוק לטיני לילדים קשי תפיסה. כנ"ל יוונית מודרנית מול יוונית עתיקה, פרסית מודרנית מול פרסית עתיקה, הינדית מול סנסקרית.
התהליך הזה של שחיקה, או פישוט, לשונית הטריד הוגי דעות במאה ה-19 עד כדי כך שהם ראו בו תהליך התנוונות של המין האנושי. האמנם? נו, זה סיפור ארוך וכבר כתבתי מספיק. קראו את הספר!