ג'וג'ו מויס, קריסטין הרמל, כריסטין האנה, אליסון ריצ'מן, לוסינדה ריילי, לורן וייסברגר, לורי נלסון ספילמן, ג'ניפר ויינר, סופי קינסלה, ג'ודי פיקו, ויקטוריה היסלופ
מה משותף לכל הסופרות ברשימה הזאת?
אני לא קוראת אף אחת מהן.
אני לא סתם לא קוראת, יש לי דעה קדומה נגדן, אני משוחדת מראש.
יש ברשימה הזאת שלוש סופרות שקראתי ספר שלם שלהן, ארבע שהתחלתי לקרוא ספר שלהן וויתרתי אחרי פחות מפרק וארבע שאפילו לא ני

#
<mark>מריאן קיז</mark> כותבת, לכאורה, ספרות נשים. למה "לכאורה"? כי למרות שרוב הגיבורות שלה הן נשים, שיחד עם החברות שלהן בונות "כוח נשי", שהן מעוניינות במה שמקובל לחשוב שנשים מעוניינות בו (רמז – חתונה וילדים) ועד שזו תגיע הן מעוניינות בקישוטים ואיפור, תחפושות מהממות, למשוך תשומת לב ולהיות מה זה מגניבות. אבל <mark>מריאן קיז</mark> עושה את זה קצת אחרת. אולי כי היא אירית שאינה מסתירה את מוצאה. כלומר – הגיבורות שלה יכולות לח

בעיניים פעורות היא שאלה: "את? קראת את זה?"

כן, קראתי. אפילו מהר. חשבתי לפרגן לעצמי. אני קצת צריכה את זה עכשיו מכל מיני סיבות וחשבתי שהנה הזדמנות, ספר שהבטיחו לי שהוא לא לגמרי אידיוטי ויש איזה סיכוי שהוא פשוט יעשה לי נעים, סוג של לטבוע בצרות של אחרים, צרות שאמורות להיות כאלה שלא שווה להתייחס אליהן מידי ברצינות, בעיקר משום שאת יודעת שבסופו של דבר הן הולכות להיפתר. כמו קומדיה רומנטית, רק שעם שמונ

אני חושבת שהתמכרתי. יש משהו בכתיבה של <mark>מריאן קיז</mark> שמהווה סוג של תחליף לטיפול פסיכולוגי. זה הספר השלישי שלה שאני קוראת, וכל פעם אני חושבת שהנוכחי טוב מקודמו.
מה כל כך נפלא בה? היא מצחיקה, וחדה, וגם כשהגיבורות שלה ממורמרות להחריד הן לא מעצבנות אותי – הן גורמות לי לרצות בעצמי ללכת ולכסח כל אחד מהאויבים שלהן. הן פגומות וכנות ונפלאות, והחיים שלהן לא צפויים בשום דרך.
וקיז... היא אחת הסופרות היותר מקוריו

מאכזב. הספרים של <mark>מריאן קיז</mark> עכשיו עוברים אצלי בסך, והספר הזה גרם לי להרהר על כך שוב. אולי זה שספר אחד של סופרת הוא טוב, לא אומר שגם שאר הספרים באותה רמה?

בספר הזה יש 3 נשים שדרכיהן מצטלבות, שתיים מהן עובדות במשרות בכירות ובמסלול קריירה מצליח, ומשהו קורה בחייהן האישיים, השלישית נושאת אשמה ומנסה להיות סופרת. קווי העלילה נפגשים אך לא סגורים עד הסוף יחד. זהו ספר על דמויות נשים אך לא תמיד עם סוף טוב.

זה תמיד קורה לי כשאני קוראת ספרים של <mark>מריאן קיז</mark>. תוקפת אותי כמיהה עמוקה, בלתי נסבלת ולא לגמרי ברורה. כמיהה לְמה? לכתוב ספר – כזה ספר בדיוק – בעצמי? או הפוך – לתת ל<mark>מריאן קיז</mark> לכתוב אותי, להיות הגיבורה שלה. מצחיקה ומרירה, נבונה ושופעת עליצות, אופנתית וחדת לשון.

אוי, כמה הייתי רוצה להיות גיבורה שלה. זה כנראה לא היה הופך את חיי למאושרים יותר, אבל זה בלי ספק היה הופך אותם לצבעוניים יותר. ומעבר לזה – ו

ספר שמתחיל רע, ממשיך עוד יותר רע, ואלמלא הסוף המנחם, אי אפשר היה לעכל אותו בכלל.
וכשאני אומרת רע, אני מתכוונת לזה.

ההתחלה מרגישה כמו רומן נבוב ושטחי, שבו גם הפונט ילדותי משהו משדר תת רמה.
לולה, בחורה שהחבר (הידוען) שלה עזב אותה באופן משפיל ביותר – הודעה בעיתונות על נישואין לאחרת בעודם חברים - מתוארת כהרוסה, שבר כלי, נטולת כל שביב של כבוד עצמי, מניחה לעצמה להתמוטט ולהרוס לעצמה את הקריירה בעקב

זה הספר הרביעי של <mark>מריאן קיז</mark> שאני קוראת כמעט ברצף, והמגמה המסתמנת ממשיכה, כמו מעין חוק טבע. כל ספר שלה יותר טוב מקודמו. כל ספר שלה שובה אותי חזק יותר.
אהבתי יותר מתמיד את כל אחת משלוש הגיבורות הראשיות – לולה, הסטייליסטית מלאת החיים; גרייס, העיתונאית החריפה והחצופה; ואפילו מרני, אחותה התאומה, היפהפייה והשבורה. צחקתי לעיתים קרובות עוד יותר (בעיקר בזכות לולה). והבנתי פרט חשוב על <mark>מריאן קיז</mark>: היא מסוג ה

חמישה דברים בלתי אפשריים ש<mark>מריאן קיז</mark> מצליחה לעשות כאן:
1. לכתוב רומן בלתי מתפשר בבוטות שלו, בפולשנות הפסיכולוגית שלו, על התהליכים הנפשיים שעוברת נרקומנית במרכז גמילה, כל הדרך מההכחשה המשוועת ועד ההחלמה – ועדיין לגרום לי לצחוק בקולי קולות, עד כאב בטן, לאורך כל הדרך.
2. לגרום לי להזיל דמעה של התרגשות על הגיבורה הכי מטופשת ושטחית שקראתי (בלי לכלול דמויות מטופשות ושטחיות שכלל לא היו דמויות, בספרים שה