אחת הסצנות שלעולם לא תמחה מזכרוני, מבוימת ככל שתהיה, היא הסצנה בסרט "הפסנתרן" שהחיילים הנאצים משליכים גבר בכיסא גלגלים מהבניין, לאחר שזה לא נענה לבקשה האבסורדית שלהם לעמוד על רגליו.
אותם חיילים נאצים הם גיבורי ספר צנום זה. ספר שנושאו סיקרן אותי מחד גיסא, אך מאידך בלבל. מהי הפואנטה בספר שכזה? לעורר רחמים בלב הקורא על מכונת הנאציזם האכזרית? להפגין בפנינו צדדים שונים שלה? שטרם נבחנו לעומק?
להציגה כמסכנה לא פחות מהיהודים שרצחה בדם קר?
בכנות? איני יודעת אם הצלחתי להשתכנע. הספר כתוב היטב. למרות שפתו הדלילה [ חפה מתיאורים, ישירה ובוטה בעת הצורך] לא הצלחתי לראות בחיות האכזריות הללו אדם.
כל זמן הקריאה הדהדה בראשי הסצנה המפלצתית מן הסרט ההוא ומספרים רבים אחרים שקראתי בנושא. חיות אדם נאציות שהאנושיות היא מהן והלאה. נאצים מתהוללים, בועטים והאכזריות נשקפת מעיניהם לפתע מידת המוסר תכרסם בבטנם?
מסופקני.
ספרון קצרצר זה מפגיש בין הקורא לבין שלושה חיילים נאצים שמאסו בעבודתם הפראית בכיתת הירי. לכן, הם מבקשים ממפקדם לחלץ מעט עצמותיהם ולהשתפשף בעבודה אחרת שתאלצם להיעדר מעבודתם היום-יומית ולעסוק "במלאכה" אחרת: חיפוש יהודים במשטחיה הקפואים של פולין המושלגת, החורפית.
אותם שלושה חיילים מרגישים תחושת הקלה מסוימת על שינוי האווירה שיאפשר להם לא להשתתף במסעות ההרג, מעין חופשה בת יום, בה יוכלו לנסות ולהשיב לעצמם מעט צלם אנוש, לעטות על עורם גוון אנושי. [לא בהצלחה יתרה, אם שואלים אותי]
רגליהם מתבוססות בשלג הקפוא, הם מחליפים ביניהם אי-אילו מילים ואנו נחשפים, לכאורה, אל הצד האנושי של המרצחים הנוראיים שאינם שלמים עם מעשי הרצח והמצפון מתדפק על דלתם בכל עת. אם זה בחלומותיהם ואם זה בזכרונותיהם. לדוגמא, דאגתו הניכרת והאובססיבית של אמריך כלפיי בנו הצעיר התעצמה לאחר כיתת הירי הראשונה בה השתתף.
וחבריו מנסים לייעץ לו עצות לכוון אותו בעניין הפסקת העישון של בנו. תעסוקה שהיא מאפשרת להם לברוח מהמציאות אליה נקלעו, מציאות של שנאה, הרג וחייתיות.
נקודה מסוימת זו, שהמחבר מנסה להאיר בפנינו בזרקוריו היא של שלושה חיילים נאצים המחפשים יהודי אבל בעצם גם מחפשים את עצמם. מחפשים לברוח מהתלאות ומהזוועות שהפוקדות אותם מדי יום. זוועות שהן ניגודיות מזעזעת ללובן הזך והמטהר של השלג המכסה כל חלקה סביבם.
בליבם מתעוררת התקווה ואף האושר הקטן של רגע עם עצמם, הרחק מכל הכאב והפקודות, רגע שהם מקווים שיחתם בתפיסת יהודי שאותו יצליחו להביא למחנה והצ'ופר שיינתן להם הוא עוד יום "חופשה" כזה, יום חופשה מעבודת ההרג שתחתם במציאת יהודי נוסף שלא יהרג על ידם אלא על ידי חבריהם.
כפי שאמרתי, על אף העובדה שהספר אכן כתוב טוב וענייני, נסיון הפגנת האנושיות מבצבץ כאן בכל פינה, אם זה במציאת היהודי ונתינה של מנת מרק עבורו, ואם זה התחבטות הנפש לקראת סיום הספר, אם להניח לו ללכת או להשאירו איתם ובכך להתחמק מהרג גדול יותר, אינה השפיעה עלי כלל ועיקר.
לא חשתי כל אמפתיה כלפיי המרצחים הללו. התמונות, החזיונות והכאב של בני עמי היה חזק פי כמה. אני אומנם מגדירה עצמי אדם רגיש אך כאן ליבי היה לב אבן, הקשתי את ליבי אל מול המצפון המתעורר של השלושה.
גם מותו הקרב של אמריך לא עורר בי שום רגש. גם לא שמחה אך הרגשתי בתוך תוכי תחושה של צדק. הגיע לו למות. החטא ועונשו הגרסא המציאותית.
" אבל לא הייתי עושה את זה, אני נשבע, אילו ידעתי איפה יפגיש אותנו הגורל, אם הייתי יודע שהוא מחכה לאמריך באביב, לא רחוק מכאן, מתחת לגשר בגיליציה, ושעוד מעט המעשה האמיץ היחיד שנוכל לעשות יהיה לא להסיט את העיניים שלנו בזמן שהוא גוסס"
בסדר. גוסס. נו, אז מה? אדם שהרג מליוני יהודים אמור לחיות עם עצמו בשלום? מדוע שרגליו יפסעו על האדמה כשדמם של מאות זועק מתחת לאותה אדמה בדיוק?
וגם האיזכור של הזכרון החקוק בשלושתם כלפיי המכבסים היהודים שנפשם נקשרה זה בזה והם נאלצו להוציאם להורג אמור לעורר בי דבר מה? רחמיי נכמרו עליהם? בוודאי שלא. אם הם באמת חפצו לעזור ליהודים וליבם היה כבד עליהם, יכלו לעשות זאת בדרך אחרת,
גם אם זה אומר שהיו מסכנים את חייהם.
כאשר השלושה נתקלים בבקתה קטנה ומעופשת והם מנסים להבעיר בה אש ונגלה לעיניהם מחזה של חתול מת והם מקפצים מתוך בהלה, זה עורר בי גיחוך ציני. האירוניה!
מחתול מת הם משקשקים?
מהקור המקפיא הם מפחדים?
מעליית הגג צונפת הסוד הם מבעותים?
אך מדוע ממעשיהם הם לא מתפלצים? הם צריכים לפחוד מעצמם! כאשר הם מביטים במראה הם צריכים לקפוץ בבהלה ולא מחתול מת שלא שפר עליו מזלו.
מעמידתם יהודים בקור והריגתם. יהודים שלא עשו דבר ונרצחו מעצם יהודתם בלבד.
ועוד המספר חרד מהטלאי הצהוב על דש בגדיהם, כאשר הוא חשוף לו הוא מרגיש שהחרטה מבערת בו. ממש קדוש מעונה.
וגם הסצנה בה הם נמצאים בבקתה, ואוכלים להנאתם יחד עם הפולני שונא היהודים ימח שמו, סצנה זו אומנם הייתה נחמדה ועוררה בי תחושות נעימות אך מהר מאוד הן התפוגגו כי האמת המרה הכתה בי. זו סתם הפוגה זמנית מן מסע ההרג.
הם לא באמת מצילים מישהו. הם לא באמת חסים על חיי היהודים. זו סתם התרעננות לפני החזרה לשגרה המפלצתית. שגרה שאם הם כל כך נלחצים מפניה אז יכלו לעשות דבר מה. גם במצב הנתון.
אז הם התחמקו מן העבודה אבל ישובו להרוג עוד מאות יהודים אחרים, נו אז מה? אם המצפון מתקתק אז שישקיטו אותו בדרכים אחרות. להשקיט על ידי העברת העבודה לחייל אחר אינה השקטה, לטעמי.
ובכן, כעסי בהחלט ניכר מן הספר ועל אף היותו כתוב היטב, בצורה קולחת ומהירת קריאה, הוא לא עשה עלי את הרושם הנכון. ולמעשה, כלל לא הבנתי את תכליתו של הספר, לשם מה נכתב.
אני שבה ושואלת: לאיזו תכלית? להציג בפנינו צדדים אנושיים של המרצחים? להצדיק את מעשיהם? את הרוע?
הובר מנגרלי, כשלת כישלון נחרץ. עוררת את חמתי.
על חיות אדם אין לרחם. זכור זאת.
3-4 כוכבים כי הספר אכן עורר בי תחושות ולא הייתי אפטית לחלוטין במהלכו, גם אם התחושות היו בלתי רצויות ולא אליהם חתר המחבר כאשר פירסם הספר, תחושות של כעס, חלחלה ובעיקר שנאה כלפי הנאצים. יהיו "אנושיים" ככל שיהיו.
וגם תיאורי החורף הפולני הכבד היו אמינים, למרות שהיה קשה לנתקם מהזוועות ולראות בהם סתם שלושה חברים המתעמתים עם תפועות הטבע שהחורף גורר.
