• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
פרנקנשטיין בבגדאד

פרנקנשטיין בבגדאד

מאת אחמד סעדאווי

הביקורת של זה שאין לנקוב בשמו

תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
ביקורת נבחרת
פרנקנשטיין בבגדאד

פרנקנשטיין בבגדאד

מאת אחמד סעדאווי

הביקורת של זה שאין לנקוב בשמו

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
ביקורת נבחרת
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
הוצאה לאור:כנרת, זמורה-ביתן
שנת הוצאה:2017
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
מורי
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
3.0
לפני 8 שנים

“2005 לא היתה שנה טובה בבגדאד. לא ששנה אחרת היתה טובה יותר, אבל פיצוץ המתרחש כמה פעמים ביום בעיר המיו”

3/5
ביקורות על פרנקנשטיין בבגדאד
הבאה
עומר ציוני
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 8 שנים•4 דקות קריאה

בעת קריאת הספר, התיקשורת העולמית סערה וגעשה עקב מיקרה שאירע בארצות הברית, במהלכו מפגינת שמאל נרצחה בדריסה בזדון על ידי פעיל ימין קיצוני ואנטישמי מהאירגון הגיזעני "קו קלוס קלאן".
דונאלד טראמפ, נשיא ארצות הברית המכהן, האשים במידה שווה את שני הצדדים - הן של המפגינים משמאל והן של המפגינים מימין - וכינה אותם "לפט סייד" ו"רייט סייד". בעוד שהרוב השפוי באמריקה טען שזה היה רצח לכל דבר, פשע שינאה, גורמים מסויימים בימין הקיצוני טענו שמפגיני השמאל הם הפושעים האמיתיים של האומה האמריקנית כטלה, ופיגוע הדריסה כביכול, היה דרך לנקום על כל הסבל שהם גרמו.

סוגייה דומה מועלית בסיפרו מלא המיסתורין של אחמד סעדאווי, "פרנקשטיין בבגדאד", כאשר פיגועי ומעשי התאבדות הם דבר שבשיגרה לאחר הפלת הממשל הקודם והישארות במצב תקוע ללא ממשל שייקח את העיניינים בידיים, והדבר שהכי קרוב לממשל זה הכוחות האמריקניים שכבשו את המדינה על מנת לנסות לעשות קצת סדר, ללא הצלחה.
הספר עוקב אחר מיספר דמויות - ביניהם, אלישווה, אישה זקנה, נוצרייה אשורית, שבנה דניאל מת במלחמה ומאמינה שהוא עודנו חי, והאדי, סוחר רהיטים זקן שמחליט לעשות מעשה תמוה, ולאסוף את גופותיהם של קורבנות הפיגועים מן הרחוב, ולהרכיב מהם גוף חדש. הגוף הזה מתעורר ומתחיל לבצע מעשי רציחות - בין הקורבנות הראשונים שלו: האיש ששלח בכוח את דניאל, בנה של אלישווה הזקנה, למלחמה. אלישווה מתחילה להאמין שאותו אוסף גופות הוא בנה דניאל שהשיב את הצדק על כנו.
ואכן, לאותו אוסף גופות (או בכינויו: "מה-שמו") יש מטרה ברורה: לעשות צדק, ולנקום את דמם של הנירצחים. כי הרי כל קורבן אשר גופתו מרכיבה את גופו של "מה-שמו", ראוי לנקמה.
אלא שהמשטרה והגורמים הביטחוניים השונים בספר, חושבים אחרת ומכנים אותו "פושע", ומנהלים אחריו מצוד.
המסר הברור: גם הרוצח שרוצח את הרוצח הוא הרוצח.
המסר הברור עוד יותר: לא לקחת את החוק לידיים, גם אם לפעמים נראה שזהו המעשה הנכון. הצדק האמיתי נמצא בשמייים והוא ייעשה מתי שייעשה, ואם הוא לא ייעשה, אז בבית המישפט. באמצעות דיבורים, יישוב סיכסוכים, עשיית פשרות. ולא באמצעות כוח, אלימות, גרימת כאוס, או דריסת אנשים. כי כמו שהולך מישפט יפה כאן בספר: "בכל חף מפשע יש איזה צד שהוא פושע, ובכל פושע יש איזה צד שהוא חף מפשע".
אז היכן עובר הגבול הדק הזה, בין "נקמה" לבין "פשע"? לשאלה זו, כל אחד יכול לענות תשובה אחרת.

הספר מרתק. הוא משלב בין עולם מציאותי ומוכר של פיגועים ומחבלים מתאבדים במדינה במיזרח התיכון (עיראק), ומוסיף אלמנט על-טיבעי, שאיכשהו מצליח להשתלב בסיפור בצורה טיבעית ולהתמזג היטב בנוף העיראקי. בתחילת הספר הסיפור על יצירת הגופה מרגיש מופרך, אבל מהר מאוד מתרגלים. מה גם שבנוסף לבעיה הגדולה והעל-טיבעית הזו, הדמויות בספר צריכות גם להתמודד עם הבעיות הקטנות והיום-יומיות שעדיין נשארו בחייהן, בעיות כלכליות-חברתיות, מערכות יחסים ואהבה, עבודה וכסף וכ'ו. לא פשוט לחיות במדינה כמו עיראק.
הספר עוקב אחר מיספר דמויות, ועובר בין נקודות מבט שונות. זו מעלה נוספת של הספר, שכן טכניקה זו מקרבת את הקורא לדמויות ולהגיגיהן, וגם יוצרת אצלו רמה גדולה יותר של מתח, שכן הקורא כביכול יודע איך דמות אחת תיפעל ואיך דמות אחרת, אבל הוא לא יודע את מה שיקרה לאחר מכן כתוצאה משתי הפעולות של שתי הדמויות.
מעלה נוספת שלו הוא הכתיבה הפשוטה של סעדאווי. היא לא מתחכמת, היא פשוט מספרת סיפור - מה עושה דמות כלשהי, מחשבות שעוברות במוחה וכ'ו - והכל, בצורה פשטנית, בדיוק איך שזה נראה מנקודת מבטו של המספר שצופה מהצד בדמויות השונות ובמעליליהן, וכותב עליהן בגוף שלישי. הפשטות מקסימה וצנועה. הזכירה לי קצת את הכתיבה של סייד קשוע ואיימן סיכסכ.

ספר מעולה כמו שספר מעולה צריך להיות. יש כתיבה טובה יפה ופשוטה, דמויות מעניינות ומוחשיות עם סיגנון, עלילה מרתקת ומותחת עם קורטוב של מיסתורין, וגם מסר חשוב.
כל שנשאר לקוות, הוא שכל הספרים שנקרא בחיים שלנו, יהיו כמו הספר הזה. אפילו לא צריך לשאוף לספרים כמו הארי פוטר. מספיק שיהיו מעולים כמו הספר הזה, ואנחנו לגמרי מסודרים. מקסימום, אחמד סעדאווי ירצח את כל הסופרים שהספרים שלהם קיבלו מאיתנו דירוג של כוכב אחד ומילים זועמות, ובכך ינקום על ביזבוז הזמן והעוול שניגרם לנו, הקוראים המיסכנים...

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של omripoll
omripoll
תמונה של tuvia
tuvia
תמונה של קצר ולעניין
קצר ולעניין
תמונה של חגית
חגית
תמונה של בת-יה
בת-יה
תמונה של מירית
מירית
תמונה של Mira
Mira
תמונה של asheriko
asheriko
27קוראים|גיל ממוצע58|67%נשים

על המבקר

תמונה של זה שאין לנקוב בשמו

זה שאין לנקוב בשמו

ותיק
חבר מזה 13 שנים
626 ביקורות•13 נבחרות•10,879 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•מדע בדיוני ופנטזיה•תרגום (נוער)
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו
ותיק
חבר באתר מזה 13 שנים
ביקורות626
ביקורות נבחרות13
לייקים שקיבל10,879
דירוג ממוצע4.2 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת190מדע בדיוני ופנטזיה123תרגום (נוער)64

דיון על הביקורת

35 תגובות
זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 8 שנים
סקאוט - לא ראיתי שהשתנתה התמונה. והפלאפון שלי לא מאפשר לי להכנס ל'סימניה'. עוד מעט אני אקבל פלאפון חדש ואז אולי אוכל לראות, כמו חגית, את תמונתך החדשה.
זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 8 שנים
בתיה וחגית: תודה גם לכן :)
סקאוט
סקאוט•לפני 8 שנים

זו באמת סיכה (:

הייתי שמחה לקנות אחת כזאת. ותודה רבה! נעים לשמוע. אני חושבת שהיא מתאימה לי כי אני אוהבת מאוד שירה.
חגית
חגית•לפני 8 שנים

נפלא סקאוט.

מזכיר לי את הסיכות העגולות האלה, שניתן היה לחבר לדש הבגד, והיו לי המון כאלה, כשהייתי נערה.
חגית
חגית•לפני 8 שנים

תכף אבדוק בפלאפון.

המחשב איטי כמו צב (ולא צב השעה). תתחדשי.
סקאוט
סקאוט•לפני 8 שנים

כן, לתמונה שכתוב עליה: I ♥ POETRY

חגית
חגית•לפני 8 שנים

סקאוט, האם החלפת שוב תמונת פרופיל?

לא ראיתי שום שינוי בתמונה. ולזשל"ב- ביקורת טובה.
בת-יה
בת-יה•לפני 8 שנים

זה שאין לנקוב בשמו, יופי של ביקורת. תודה.

זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 8 שנים
אה, עכשיו הבנתי. בהזדמנות אעשה את זה... תודה
סקאוט
סקאוט•לפני 8 שנים

העניין הוא שאתה צריך להיות קודם חלק מחברי האתר שעורכים ספרים, אחר כך ניתנת לך אוטומטית הרשאה לבחור ביקורות כנבחרות.

זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 8 שנים
הי סקאוט, קראתי את ההוראות שנתת לי, ולא ראיתי כפתור של 'סמן את הביקורת כניבחרת'. איפה הוא בדיוק?
זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 8 שנים
תודה על המידע החדש, המעניין והשימושי, סקאוט! ושלום גם לך, אפרתי!
סקאוט
סקאוט•לפני 8 שנים

ואפרתי, האם רואים משהו חדש בפרופיל שלי? האם תמונת התצוגה שונה?

סקאוט
סקאוט•לפני 8 שנים

אפרתי, אין צורך. קודם כל, את נמצאת באנשי הכבוד שלי: ראשית: בגלל שאת כותבת ביקורות ואישה מקסימה.שתיים, בגלל התמונה של נכדתך המתוקה שתחייה שנים רבות!

אפרתי
אפרתי•לפני 8 שנים

סקאוט, אם הייתי יודעת הייתי מתחנפת אליך יותר. טוב, אף פעם לא מאוחר מדי...

סקאוט
סקאוט•לפני 8 שנים

אתה מקבל אישור מיוחד מהנהלת האתר לערוך ספרים או להוסיף ספרים.

מישהו שולח הודעה בפורום אתר סימניה בבקשת הוספת ספר ואחד מהעורכים מוסיף את הספר ובמידת הצורך, אם זה רק לשם עריכה, עורך את עמוד הספר. [נניח אם חלה טעות באחד מפרטי הספר] ומעצם היותך עורך באתר אתה רשאי לבחור ביקורת כביקורת נבחרת. יש לך בתור עורך בכל ביקורת שמופיעה באתר, סימון מיוחד: חכם: סמן כביקורת נבחרת. ואז אם אתה מרגיש שהביקורת מספיק טובה ואהבת אותה מאוד, אתה לוחץ על הסימון והביקורת נהפכת להיות ביקורת נבחרת.
זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 8 שנים
מה זאת אומרת עורך ספרים ומוסיף אותם?
סקאוט
סקאוט•לפני 8 שנים

לא, אתה צריך להיות עורך באתר [עורך ספרים ומוסיף אותם] כמוני, כמו נינה ועוד משתמשים

ורק אז אתה יכול לסמן ביקורת שמוצאת חן בעיניך כביקורת נבחרת. אתה צודק, לשמוע מוסיקה דרך הפאלפון זה מבזבז אדיר של סוללה וגם מקור קרינה לא קטן.
זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 8 שנים
אז מה שאת אומרת הוא, שגם אני יכול לבחור ביקורת שתהיה נבחרת? ואיך זה הולך? משתמש פשוט, כמוני וכמוך, מגיש הצעה לגורם באתר, ואז זה מתבצע? זה המכשיר שהכי נוח לי בו לשמוע מוסיקה. לאחר שהאם פי שלי "מת" העברתי את השירים לטלפון, והיה לי מוזר לשמוע מוסיקה דרכו. חוץ מזה שזה גם ביזבז לי את הסוללה של הפלאפון.
סקאוט
סקאוט•לפני 8 שנים

האמת שלא. היא יכולה להיבחר על ידנו, עורכי האתר.

אבל זה גם משהו, לא? ושמחה עבורך! ובהחלט צירוף מקרים מוזר ביותר חח [ איזה יופי שיש עוד אנשים שמשתמשים בנגני MP חשבתי שזה דבר נדיר]
זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 8 שנים
אגב, לא ייאמן: שילשום גיליתי שנגן האם פי שלוש שלי, שבמשך שבוע לא הראה סימן לחיים, וכמעט הכרזתי עליו כמת, התעורר לחיים!!! צירוף מיקרים מדהים שתחיית המתים של האם פי שלי התרחש בסמיכות לקריאת הספר הזה, העוסק גם הוא בתחיית מתים...
זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 8 שנים
נייס הביקורת הנבחרת זו ביקורת שנבחרה על ידי מנהלי האתר, נכון?
סקאוט
סקאוט•לפני 8 שנים

זשל"ב, אתה הביקורת הנבחרת. מגיע לך! [לא אני שמתי אותה, אבל בכל זאת מגיע לך]

זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 8 שנים
תקראי גם את הספר, כי הוא כבר יצא :)
סקאוט
סקאוט•לפני 8 שנים

ואני אצפה בסרט הזה בשמחה (:

כאילו..לא בשמחה, כי זו לא המטרה של סרט כזה.. במידה ויצא. אבל זה יכול להיות מאוד ייחודי.
זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 8 שנים
סקאוט - אני אשמח מאוד אם יעשו עליו סרט, או לפחות סרט שמבוסס בעקיפין על הספר. נכון, זה גם מזכיר את הסיפור של אזריה. אנקה - לא, כדברייך !! תודה רבה... מחשבות - אתה צודק, זו גם דרך, כשמדובר במצב חירום. יש שלושה סוגי צדק על פי הספר. ביניהם הצדק של הרחוב. דני בר - להתעניין, להסתקרן ולהשתכנע, לא שונים בהרבה זה מזה. אז יוצא ששינית את הדיעה שלך רק פעם אחת... שמח שגרמתי לך לכל הרגשות הללו :) לי יניני - תודה. כנ"ל מה שעניתי לדני. רונדנית - תודה רבה לך על תגובתך המעלפת. מקווי שגם תתעלפי מהספר (במובן החיובי). חני - תודה רבה. שמח שגרמתי לך להרהר על הנושא. כאן בספר אין באמת שלטון ולכן העם לוקח לעצמו את סמכויות השלטון. ואולי זה סתם היצר החייתי (או שמא - האנושי?) שבהם שדורש לנקום, ורצוי שהנוקם יהיה גם הקורבן לשעבר ולא רשויות החוק.
חני
חני •לפני 8 שנים

השאלה אם כל האנשים שלוקחים את החוק לידיהם

(וכל האנשים זו הכללה כמובן)האם הם בזים לשלטון ,כל שלטון כלשהו או פשוט לא מכבדים סמכות .זה מתחיל בדברים קטנים.נניח הורים שלא מכבדים סמכות בית ספרית ואז ילדים שמחקים הורים ואז זה ממשיך לחיילים שלא מכבדים סמכות..... בכל אופן יש הרבה לתת כאן את הדעת. סקירה יפה
רונדנית
רונדנית•לפני 8 שנים

אני קודם כל השתכנעתי ואחר כך קצת הסתקרנתי, בהמשך התעניינתי ובסוף התלבטתי

אם כן או לא או אולי, בכל מקרה זשל"ב סקירה מעלפת
דני בר
דני בר•לפני 8 שנים
מחשבות- כך התרשמתי בסוף...תודה:)
לי יניני
לי יניני•לפני 8 שנים

סקירה יפה. הצלחת לסקרן אותי

מורי
מורי•לפני 8 שנים

הספר זוכה לבקורות טובות, דני.

דני בר
דני בר•לפני 8 שנים
ריתקת אותי וגם בלבלת. בערך בכל משפט שקראתי בביקורת שלך שיניתי עמדה לגבי הספר. בהתחלה דחיתי את הספר בבוז. אחר כך התעניינתי. הסתקרנתי. השתכנעתי.
מורי
מורי•לפני 8 שנים

במדינה רוויית דם כמו עירק, לא אלוהים יפתור בעיות שהוא יצר ובטח לא בית המשפט. ברומא

נהג כרומאי וקח את החוק לידיים. כך נהגו במערב הפרוע.
אנקה
אנקה•לפני 8 שנים

סקירה מרתקת לספר מרתק, כדבריך.

סקאוט
סקאוט•לפני 8 שנים

נשמע ספר הזוי. אבל אולי אקרא אותו.

והנושא הזה של לקיחת החוק לידיים אם מותר או אסור הזכיר לי את פרשת אזריה. והספר הזה נשמע ממש מתאים שיעשו סרט המבוסס עליו.
35 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של זה שאין לנקוב בשמו

קבר דוהר

קבר דוהר

רוברט גלבריית

ראשית, ולפני הכל, רציתי לברך שהגענו ליום הזה, היום שבו כל חטופינו החיים יצאו מעזה, ובתקווה שגם שאר אזרחי ישראל כמו החטופים יחזרו מארץ מדממת וכואבת ורווית מלחמות לעבר עתיד טוב יותר ללא טרור.
יצא וקרה צירוף מקרים מדהים, שאת הספר הנ"ל סיימתי בסמיכות לסיום המלחמה. הספר עוסק בכת פסיכית ומטורללת על כל הראש, שכמו החמאס, הסבו נזק רב להרבה אנשים חפים מפשע, וכמו החמאס גם הכת הזאת משקרת לעולם ומספרת לו שהיא "כנסייה הומניטרית" ומטרותיה מקודשות, והעולם אוכל את זה כל כך חזק, שרק אצל קורמורן סטרייק בכבודו ובעצמו, והעוזרת המופלאה שלו רובין אלקוט, מופנית אליהם התקווה שהם יביאו את סיומה של הכת, ממש כמו נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ שהרבה קיוו כי יצליח לסיים סוף כל סוף את המלחמה.
האם סטרייק ורובין יצדיקו את התקווה שהופנתה אליהם, ויצליחו לסגור את הכת? תקראו ותגלו.

אגב, נכון שזה קצת מצחיק שאישה שכותבת ספר ביקורתי על תופעת הכתות, היא בעצמה המייסדת של הכת הגדולה ביותר, הלא היא "הכת האוניברסלית של סוגדי הארי פוטר"? (כת אשר, יש לציין, גם אני חבר בה).
לא יודע, סתם נקודה למחשבה.

***

הסדרה הזו הולכת ומשתפרת מספר לספר, כאשר שלושת הספרים האחרונים ('דם חם', 'לב שחור כמו דיו', 'קבר דוהר') הם ספרות מופת בז'אנר המתח והבלש, לא פחות. ככה צריכים לכתוב מתח בלשי. ואת האמת היא שכבר בספרי 'הארי פוטר' הבחנתי בכישרון המתח והבלש של רולינג, עם הסופים והמפתיעים והפתרונות המסובכים שאף אחד לא ציפה, תמיד חושבת צעד קדימה, והכל מתוכנן עד לפרטים הקטנים כבר מהספר הראשון.

בספר הזה הבלש והשותפה שלו מקבלים פנייה מאב שבנו נכנס לכת והקשר עמו אבד. האב חושד שהכת מונעת ממנו להיפגש איתו, ולא כפי שנטען מצידם שהבן שלו לא מעוניין מרצונו החופשי.
בתחילת הספר רובין וסטרייק נפגשים עם אנשים שונים, שואלים שאלות, מגששים כהרגלם.
בערך בעמוד 200 הספר עולה שלב, ומגיע הרגע שבו רובין אלקוט מסתננת לשורות הכת, משחקת תפקיד בתור אישה פתיה שמעוניינת להצטרף לכת וסוגדת כמו כולם למנהיג שלה, שמדבר הרבה מילים יפות וגם נראה חתיך ושובה את לבבות כולם, גברים ונשים כאחד. כשהיא נכנסת לשערי הכת היא מבינה עד כמה מדובר במקום ארור. מקום שבו מתנהלת שטיפת מוח שיטתית, מושגים כמו 'שטן מקטרג', רכושנות חומרית', 'הנביאה הטבועה' נטמעים במוחותיהם של חברי הכת. ועוד לא הגעתי לסדום ועמורה שכולם צריכים לשכב עם כולם כי אין דבר כזה זוגיות כי זו רכושנות חומרית, וכמובן גם עבודות פרך, מיעוט במזון ומים וכ'ו וכ'ו.
רובין מתנדנדת בין הרצון לברוח משם לבין הרצון להישאר ולגבות כמה שיותר עדויות שיצליחו להפליל את הכת ולשמש סיבה לפירוקה בידי המשטרה. בינתיים, סטרייק ממשיך בחקירה שלו, נפגש ומראיין אנשים.

הרגעים של רובין בכנסייה, היו הרגעים הכי טובים של הספר ובזכותם הספר הזה הוא הטוב ביותר בסדרה בעיניי. כת מרתקת עם טקסים, אמונות, שגעונות. בכללי יש מרקם רב של דמויות מעניינות וסיפורי משנה שעוטפים את עלילת הספר, וזה מוסיף. לא סתם בכריכה האחורית שיבחו את הדמיון הרב שיש בראשה של רולינג, דמיון שכמובן לא היה חסר גם בספרי 'הארי פוטר'.

הספר הזה מומלץ בחום לכל אוהבי הסדרה, לכל המתעניינים בספרים על כתות, וגם לאלה שאולי לא התחברו לספרים הראשונים בסדרה ולא מבינים מה הם מפספסים בהמשך, כי הסדרה הזו משתפרת מספר לספר.

לפני 9 חודשים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
שנת הארבה

שנת הארבה

טרי הייז

טרי הייז: הי מאמי, אני יודע ששנינו עייפים וממש מתים ללכת כבר לישון, אבל יש לי בעיה שמציקה לי ורציתי לבקש את עצתך.
אשתו של טרי הייז: בבקשה, ספר לי מה הבעיה ואנסה לעזור.
טרי הייז: זה בקשר לספר שאני כותב עכשיו. אני נתקל במחסום כתיבה. הספר הוא על סוכן סי איי איי שנשלח לאזור במשולש גבולות של איראן, אפגניסטן ופקיסטן, על מנת לחלץ משם גבר ואת אשתו וילדיהם. הגבר הזה הוא חבר בארגון טרור שנקרא "צבא הטהורים", ולאותו אדם יש מידע בנוגע לפיגוע חסר תקדים שהם מתכננים להוציא לפועל, ובתמורה למידע הוא מבקש שיבריחו אותו ואת משפחתו משם לארצות הברית לחיים טובים יותר. סוכן הסי איי איי עובר מסע ובסופו של דבר המשימה קצת מתפקששת ובנס הוא ניצל וחוזר לארצות הברית. בעודו עסוק במשימתו, ניצב פנים מול פנים מול ראש ארגון הטרור, אדם אשר כולם חשבו שמת. עכשיו, אשתי היקרה, אין לי כל רעיון כיצד להמשיך את הספר, יש לך עצה? כלומר, רעיון למה יכול לקרות בהמשך?
אשתו של טרי הייז: הממ, אין לי מושג... זה נושא די רציני, שדורש מחשבה מעמיקה. אני אומרת, בוא נישן על זה ונראה מחר בבוקר, טוב יקירי?
טרי הייז: טוב, אשתדל.

~למחרת בבוקר~

אשתו של טרי הייז: בוקר טוב יקירי, איך ישנת? מקווה שהצלחת להירדם למרות המחשבות טורדות המנוחה.
טרי הייז: בוקר טוב, יקירתי. בסופו של דבר נרדמתי, ואף חלמתי חלום. ואיזה חלום חלמתי, חלום הזוי ביותר...
אשתו של טרי הייז: נו, ספר
טרי הייז: חלמתי על איזה מישהו שנכנס לצוללת, והצוללת טובעת ויש חוסר חמצן, כולם שם מתים חוץ מניצול אחד, אותו מישהו, ואז האותו מישהו הזה יוצא החוצה ומגלה שהכל בוער ויש אפוקליפסה ויש אורקים שמסתובבים ומהלכים אימה על השורדים האחרונים, ומסתבר שהוא קפץ כמה שנים קדימה בזמן.
אשתו של טרי הייז: וואו, נשמע מרתק. ממש יכול להיות המשך פוטנציאלי שישבור את מחסום הכתיבה של הספר שאתה כותב עכשיו.
טרי הייז: את חושבת?
אשתו של טרי הייז: במיליון אחוז
טרי הייז: וואלה, יש משהו ברעיון הזה. חתיכת ראש יש לך. זה הולך להיות גאוני. כבר מתחילים לצוץ לי רעיונות מגובשים בראש. יאללה, רצתי לחדר הכתיבה...
אשתו של טרי הייז: בהצלחה!
טרי הייז: תודה!

***

אפשר לחלק את הספר לשניים. חלק ראשון מצויין, מותח, כתוב היטב, מרתק את הקורא לספר.
חלק שני - משעמם, איטי, הזוי ולא קשור.
בדרך כלל אני לא בררן בכל הנוגע להשתלשלות אירועים לא מציאותית. רבים ביקרו בגלל זה את הספר "הכל יהיה בסדר" של דן יוספן, אבל לי זה לא הפריע ונהניתי מהמופרכות. הפעם זה לא קרה, והרגשתי כמו שהרבה הרגישו. כמו שתיארתי בקטע למעלה - כאילו טרי הייז חלם חלום מוזר והוא פשוט הדביק אותו לספר. או, וזו עוד אופציה, שהוא ראה את מה שקורה אצלנו בישראל והבין שאם הוא לא מתנסה בעולמות הפנטזיה והמדע בדיוני אז אנשים יעדיפו לראות חדשות מאשר לקרוא את ספרו החדש.

ולמרות הכל, 4 כוכבים שאף התלבטתי אם לתת לו 5. כי החלק הראשון עשה עליי רושם רב. וכי הדמות הראשית מעולה וכך גם הנבל הראשי (שמשום מה דמיינתי אותו בראש נראה כמו זרהאמגשדי מקופה ראשית, למי שמכיר). כי הסיפור המשפחתי של סוכן הסי איי איי והדילמה של אשתו להיות בזוגיות ולהקים משפחה עם גבר שכמעט כל הזמן לא נמצא לידך ויוצא למשימות מסוכנות, נגעו בי משום שהדבר התכתב באופן מדהים עם המציאות של נשות המילואים המוכרת לנו בישראל. כי הכתיבה שלו נהדרת. אבל בסופו של דבר לא יכולתי להתעלם מהמופרכות של החלק השני ומכך שברובו, למעט קטעים בודדים בלבד במהלכו וקטע נוסף בסוף הספר, היו בעיקר קטעי סרק של דיבורים או של תיאורים טכניים משמימים. טרי הייז, למרות היותו סופר טוב, הוא עדיין בוסר ולא יזיק לו ללמוד מהמאסטרית, ג'יי קיי רולינג (או יותר נכון רוברט גלבריית') איך לכתוב ספר מתח ארוך בצורה מוגזמת, אך עם זאת מעולה ועם ערך מוסף.

ועדיין, למרות כל האמור לעיל, קראתי את כל 678 עמודיו, ככה שאי אפשר להגיד שזה ספר שנוטשים או שהוא ספר לא טוב. אני כן ממליץ עליו כי הוא כן גורם לקורא לשקוע בעולם של ריגול ותככים. הוא פשוט לא חף מטעויות והגיע הזמן שלא אהיה נחמד לשם שינוי והפעם לא אעגל לחמישה כוכבים.

לפני 10 חודשים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
חטוף

חטוף

אלי שרעבי

כשהתכוונתי להעניק לספר הזה 5 כוכבים, עצרתי לרגע וחשבתי לעצמי: אולי לא מתאים לדרג ספר כזה, כאילו היה ספר מתח והרפתקאות מן המניין, מן מוצר בידורי שנהנים מקריאתו ומתפעלים מכמה שהוא מוצלח? אמנם אם מישהו שלא שמע מעולם על השבעה באוקטובר, והיה ניגש לקרוא את הספר הזה, וודאי היה חושב שזה ספר מתח ברמה גבוהה, על אדם שנחטף ועובר ייסורים עד הסוף הטוב הלא הוא הרגע של השחרור. אבל בגלל שכולנו שמענו על השבעה באוקטובר, לא ניתן לנתק את הספר מהקונטקסט שלו.
מה שהכריע בסופו של דבר את הכף, וגרם לי להעניק לו את חמשת הכוכבים, הוא שאלי שרעבי, מעבר להיותו שורד במלוא מובן המילה, עם אישיות חזקה, ניסיון חיים ובגרות שעזרו לו במהלך שהותו בשבי, וכ'ו וכ'ו - הוא גם סופר לא רע, שלא לומר טוב מאוד. כתיבתו נוכחת, חזקה, עוצמתית, מלאה בהגיגים ומשפטים יפים, מלאה באנושיות, באהבה, בתמימות וברצון לחיות את החיים בשקט, כתיבה של אדם שהוא ההפך הגמור מהרוע שנגלה אליו.

אלי שרעבי מספר אודות חייו בשבי, מרגע השתלטות המחבלים על ביתו והחטיפה שלו לעזה, ועד רגע השחרור. הוא מספר שם על המפגשים שלו עם החטופים האחרים, עם אלו שנרצחו לאחר מכן בשבי חמאס כמו הרש גולדברג פולין וגם עם כאלה שעדיין שם עד היום כמו אלון אהל. הוא מספר על הדינמיקה ביניהם, על הרצון לשרוד, על תכנון צורת האכילה, על היחס עם השובים השונים, שמתברר שיש כאלה שיותר נחמדים אליהם וחלק פחות.

במשך הקריאה, חשבתי על עצמי, שחייתי את החיים הנוחים והפשוטים שלי, ופתאום קיבלתי הצצה מוחשית ומתוארת בפירוט של מה הם עברו ועוברים בזמן שחייתי את חיי. היה מעניין לראות איך המציאות שאנחנו עוברים במדינה - המלחמה עם לבנון והצפון המופצץ, החיסולים השונים של נסראללה הנייה ושות', המתקפה של איראן - מתקבלת שם מעבר לגדר. אלי שרעבי בספר הזה נותן לנו הצצה איך הדברים נראים מהצד השני, הן מנקודת מבטם של השובים והן מנקודת מבטם של השבויים.

בתחילת הספר מופיע תצלום של אשתו ושתי בנותיו ואחיו של אלי שרעבי, והספר מוקדש לזכרם, מה שמרמז על הסוף העצוב שמחכה לו עם שחרורו. השביעי באוקטובר הוא טרגדיה עמוקה של כל כך הרבה משפחות, טרגדיה שתצלק ולעולם לא תימחק בזכרון המדינה. השחרור של אלי שרעבי מהשבי מייצר תחושה טובה של חופש המשולבת בתחושה רעה וקשה של אובדן ובדידות ושיקום נפשי (וגם פיזי) ארוך.
כולי תקווה שסופם של החטופים שנשארו בשבי, יהיה סוף טוב. שהם ישתחררו מהשבי ויכתבו גם הם ספרים על תקופת השבי שלהם, שהעולם יידע, שאנחנו הישראלים נדע, שהממשלה תדע וגם שחמאס יידעו ויבינו שהשביעי באוקטובר היה לא רק טעות לאנושות אלא גם טעות שלהם. סקירה זו מוקדשת לאותם חטופים שטרם השתחררו ובתקווה שישתחררו בקרוב מאוד.

לפני 11 חודשים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
במחילה מכבודה של אשת המערות

במחילה מכבודה של אשת המערות

אופיר טושה גפלה

החיים לא פשוטים. השיגרה שוחקת, שאלות על משמעות הקיום עוברות בראש, העתיד מעורפל ולא ברור ומעלה חששות, מחשבות לא נעימות רצות בראש.

אלו דברים שאני עובר ביום יום בתקופה האחרונה (מלבד התקופה הנפלאה והקצרה שבה טיילתי בהרי האלפים ולרגע אחד כל הצרות נזרקו לאחור, עד שחזרתי לארץ ושוב הכל חזר), אבל גם הדברים שבהם הספר הזה עוסק, ואותם עוברת דמות האב, אשר כותב יומן שאותו קורא אחר כך בנו, לאחר שהתבשר על התאבדותו של אביו, שנעלם מחייהם ושנים ארוכות חי בלונדון עד שלבסוף התאבד במוסד פסיכיאטרי.
ביומנו הוא מספר בין היתר על השחיקה מלימוד ההוראה, על ההחלטה להתפטר על מנת להיות מאושר, על העול הכלכלי שבא בעקבות זאת והפך אותו ואת משפחתו לפחות מעושרים, ועל המחשבות והחלומות המטרידים שמופיעים אצלו.

זהו ספרון קטן, אינטימי ומינימליסטי, על דמות שהזדהיתי איתה ועם כאבה. הספרות לא ספרות גדולה ומדהימה, אבל לבו של הספר רחב ומעורר הזדהות. לצערי הסוף הטראגי של דמות האב הוא סוף של הרבה אנשים שנכנסים לעצבות בחייהם. אני למשל חושב על החטופים ושם את הדברים בפרופורציות, משתדל לחשוב על החיובי ועל מה שיש, זה לא תמיד עוזר לגמרי אבל משאיר אותי בחיים.

מומלץ בחום. אופיר טושה גפלה הוא נוף ייחודי ומסעיר בספרות הישראלית ובכלל, אני מאוד אוהב אותו ואת הספרים שלו, ומקווה בשבילו שכל עוד הוא בחיים הוא ימשיך להוציא כל הזמן ספרים, שיעשה מה שעושה אותו למאושר (ומעושר).

לפני 11 חודשים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
נשף האמפוזות

נשף האמפוזות

אולגה טוקרצ'וק

'נשף האמפוזות' מאת אולגה טוקרצ'וק העביר לי בצורה טובה את הזמן במהלך הטרק של סובב מון בלאן (רכס הרים הגובל בשלוש מדינות: איטליה, צרפת, שוויץ) ובמיוחד במהלך הטיסה, שרק בטיסה עצמה קראתי לפחות 100 עמודים.
באורח פלא, וללא תיכנון של ממש, האווירה של הספר השתלבה יפה עם האווירה של הטיול: הספר מספר על אדם בעל ריאות חלשות שמגיע לפנסיון לגברים בעלי מחלות לב וריאה. הפנסיון נמצא גבוה בהרים, שהרי ידוע כי אוויר הרים צלול כיין טוב לריאות וללב. ההרים והאוויר הצח שבהרי האלפים, השתלבו היטב עם האוויר הצח בהרים של פולין שבספר.

כשחזרתי לחום וללחות הארץ ישראלית (והאזעקה בעקבות ירי מתימן, כשהגעתי לביתי), המשכתי לקרוא בו, ופתאום האווירה האחרת, הארץ-ישראלית, הכה שונה מאווירת הרי האלפים, לא עשתה חסד עם הספר הזה ואיבדתי בו עניין.
זה לא שהוא היה כזה מעניין במהלך הטיסה והטיול - הוא היה כמעט חסר התרחשויות, וכלל לא מעט שיחות גברים על נשים ועל כך שהן פחותות מהגבר וכל זה, בקיצור ממש לא ספר אימה - אבל האווירה שהשתנתה וכבר לא התאימה לאווירת הספר, ובנוסף עצם זה שבטיול הייתי עסוק וקראתי יחסית קצת ובטיסה הייתי מאוד משועמם וכל מה שנשאר היה לעשות זה לקרוא בספר, גרמו לי לנטוש את הספר בין חציו לסופו.

בסך הכל מדובר בספר עם כתיבה יפה המוכרת למי שקרא ספרים אחרים של טוקרצ'וק, אבל מעבר לזה מדובר בספר עם עלילה דלה ולא מענינת במיוחד, וגם דמויות לא מקוריות במיוחד שכולן מתנהגות כמו, ובכן, פולניים.
התלבטתי בין שניים לשלושה כוכבים, ובסופו של דבר החלטתי לעגל לשלושה כי הוא בכל זאת העביר לי יפה את הזמן בטיסה ובטיול.
ולכל מי שלא היה בטרק של סובב מון בלאן ויכול להרשות לעצמו, אני מאוד ממליץ לכם. חוויה ממש.

לפני 11 חודשים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
פליישמן בצרות

פליישמן בצרות

טאפי ברודסר־אקנר

שאלה: איך קוראים לספר שיש בו הרבה דיבורים על סקס, כל כך הרבה דיבורים על סקס שזה כבר חופר במוח?
תשובה: ספר שמזיין ת'שכל...

וזה בדיוק התיאור המדויק של הספר הזה, שחווית הקריאה בו הייתה דומה לחוויה של צפייה במופע סטנדאפ, אבל מהסוג הלא מוצלח, הנדוש הזה, שעוסק עוד פעם בזוגיות שמתפוררת, עוד פעם ביחסי גברים-נשים והרבה בדיחות סקס גרועות שגורמות לצופה להתקפל ממבוכה, ולמלמל לעצמו: "אחי, הגזמת, ספר משהו אחר, משהו שלא קשור לסקס"

אל הספר הזה הגעתי בעקבות המלצה שנחשפתי אליה בתוכנית של כאן 11 שנקראת "אתם חייבים לקרוא את זה", תוכנית העוסקת בהמלצות ספרים ותחרות בין מספר ממליצים כשהממליץ שרצו את ספרו זוכה בכבוד ובתחושה שסופרים אותו ואת דעתו. התוכנית משולבת בהומור ובדאחקות, תוכנית קלילה שגם עוסקת בנושא אהוב הלא הוא הספרות. הספר הזה היה בין הספרים שהמליצו בתוכנית, ועם היכרות מסוימת מהאתר בשילוב עם ההמלצה, עוררו את סקרנותי לקרוא אותו.

אני אישית לא יודע איך שרדתי עד עמוד 80, כנראה בגלל שאני בחור צעיר ובכושר טוב ויכול להחזיק לא מעט זמן במיטה (הבנתם נכון, את הספר קראתי לרוב במיטה שבחדרי).
אני בכושר כל כך טוב ויכול להחזיק כל כך הרבה במיטה - עד כדי כך שבסוף אקט הקריאה, אפילו לא הייתה גמירה! פשוט נטשתי אותו באמצע, ואמרתי: מצטער, אבל זה לא ילך בינינו. הוא התחנן ובכה אבל זה לא עזר. בסופו של דבר הבטחתי לו שלא אדרג אותו בציון הגרוע ביותר, כי זה חשוב לו למוניטין ולרושם הראשוני בעיניהם של המשתמשים באפליקציות הספרים למיניהן כמו 'סימניה', 'עברית' וכ'ו, אחרת אף אחד לא ירצה לשכב איתו במיטה ולקרוע אותו, סליחה, לקרוא אותו.
ייאמר לזכותו של הספר, שמי שכתב אותו הוא יהודי והמילה 'ישראל' מוזכרת בו בערך מאית מהפעמים שמילים הקשורות לסקס מוזכרות בו. שזה הרבה, מאוד.

אבל הסיבה האמיתית שנתתי לו שני כוכבים ולא כוכב אחד, מלבד ההבטחה שהבטחתי לו לפני שנפרדו דרכינו ומלבד יהדותו של הספר, היא שבין כל החפירות על סקס והעלילה המיותרת, דווקא יש לו כתיבה טובה מאוד, והיא אולי הסיבה שהצלחתי להחזיק בו יחסית הרבה למה שהייתי מחזיק עם אותה עלילה אבל עם כתיבה פחות טובה.
בקיצור, יש בו שפיכת כישרון כתיבה לבטלה. וזה, רבותיי, איסור חמור ביותר (ולא רק ביהדות אלא בכלל).

לפני שנה•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
שירת סרטני הנהר

שירת סרטני הנהר

דליה אוונס

אם הדיקטטורה הייתה משתלטת על אתר 'סימניה', והיה נקבע חוק המחייב את כלל כותבי הסקירות באתר לכתוב סקירה המונה משפט אחד בלבד ולא יותר מכך, אז המשפט שהייתי בוחר והיה מתמצת בצורה טובה את ערך הספר, הוא: "אין בן אדם רע, יש בן אדם שרע לו".

לצערי, הדיקטטורה עוד לא השתלטה על האתר, מה שמאלץ אותי, אף על פי שאינני חייב, לכתוב יותר באריכות...

המשפט "אין בן אדם רע, יש בן אדם שרע לו" מתאים לגיבורת הספר, קאיה, נערה שחוותה חיים לא פשוטים: אביה היה שיכור ומכה את אמה, שיום אחד עזבה את הבית ולא חזרה, וגם אחיה בעקבותיה. לאחר מכן, גם אביה הלך ולא שב, והיא נאלצה לשרוד לבדה בביצות. היא החלה להיות ילדה פראית, ילדת טבע הרחוקה מהציוויליזציה המערבית, גם יום אחד בבית הספר היא בקושי שרדה. שמועות החלו לצוץ עליה, שמועות לא טובות שהובילו בשיאן להאשמה ברצח של בחור צעיר. אותו בחור צעיר היה אחד משני גברים שאיתם הייתה בסוג של מערכת יחסים.
הספר מזגזג בין זמנים: מצד אחד, ההווה, החקירה בדבר מותו של הבחור עד להבאת קאיה למשפט ותיאור תהליך המשפט. ובמקביל, העבר, הכולל את סיפורה האישי של קאיה, היכרותה עם אנשים שונים במהלך שהותה לבד בביצות.

מדובר בספר נחמד מאוד שנהנתי מקריאתו, קולות הביצה הידהדו באוזניי תוך כדי קריאה, רקע לדרמת נעורים מבעד לעיניה של בחורה מעוררת רגש ואמפתיה שכולם הפנו אליה עורף ונטשו אותה. דרמה שיש בה קצת רומנטיקה, קצת מתח, קצת תיאורי טבע, קצת מסר חינוכי של קבלת האחר והשונה ונגד שפיטה סטיגמטית של אנשים, וכן, גם קצת דרמה. בסך הכל אחלה של ספר, מספיק טוב בשבילי לחמישה כוכבים אף על פי שמעט התלבטתי.

לפני שנה•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
אש ורוש

אש ורוש

דיאנה ווין ג'ונס

הספר מספר על נערה צעירה, המגיעה בטעות ללוויה באחוזה כלשהי על יד ביתה, שם היא מכירה בחור בשם לין, איתו היא מתידדת, ויחד הם בוראים לעצמם בראש עולמות דמיוניים. היא גם גונבת כמה תמונות יקרות ערך מהאחוזה באותו יום, דבר הקושר אותה לעולמו של מר לין ולאנשים המקיפים אותו, ולא נותן לה מנוח. אותו עולם מתערבב בעולמה המוכר הכולל את חברותיה וחבריה מבית הספר, אמה, אביה וסבתה.
זה ספר שהוא לא תמיד ברור, ושיא המוזרות שלו מגיע בסופו, אבל יש בו משהו בכתיבה, במסתוריות שלו, שאף על פי שלא קורה בו הרבה אקשן או פרטים עסיסיים, והרבה פעמים הוא מעורפל בעלילתו ומורכב, לא חשבתי לנטוש אותו וסקרן אותי לדעת מה הספר הזה ומה הוא טומן בחובו, וזהו סוד קסמה של דיאנה ווין ג'ונס וכתיבתה החיה, כך מסתבר. קשה לומר שמאוד נהנתי ממנו, והוא גם די ארוך, אבל בסך הכל סיפק לי חווית קריאה משונה בקטע טוב ומעניינת למדי. במיוחד בימים משוגעים שכאלה, זה נחמד לשקוע בספר שעוסק בבריאת עולמות מקבילים שניתן לברוח אליהם.

לפני שנה•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
שיעורים בפיתוח קול

שיעורים בפיתוח קול

דורית רביניאן

את ספרה המפורסם של דורית רביניאן, 'גדר חיה', קראתי אי שם, בתקופה שבה מה שהעסיק והסעיר את המדינה היה ספר קריאה ולא הפגנות לשחרור חטופים או מלחמה כואבת ועקובה מדם. מעט מעלילתו של הספר זכורה לי, אבל אני זוכר שאהבתי אותו מאוד וכמו כן גם את הכתיבה היפה של דורית רביניאן.

הכתיבה היפה שלה נוכחת גם ב"שיעורים בפיתוח קול'. מן כתיבה נעימה, כמו ציוץ הציפורים שעל הכריכה. יפה וציורית כמו שטיח פרסי, שהרי מוצאה הוא מפרס. הכתיבה שלה היא מה שהפכה את הספר לקריא ונעים לקריאה, ואיפשר לי להוסיף לו כוכב.

הספר בעל עלילה דלה. הוא מתחיל בתיאור של מערכת יחסים מיוחדת וחריגה בין אח לאחות, כשהסיפור מובע מנקודת מבטה של האחות. האח והאחות, שהיו בלתי נפרדים בילדותם, מתחילים לאבד בבגרותם את הקשר שהיה להם, האח מתרחק ממנה לעומת האחות שרוצה להמשיך לחיות בקרבתו כמו אז. הוא חוזר בתשובה, והיא עוזבת לאמריקה. כשהאח חולה במחלה קשה ועומד על סף מוות, היא נזעקת להגיע לארץ, ומרגישה שיש לה חלק במצבו של אחיה, כאילו הוטלה עליו קללה בגלל מעשיה הטמאים כלפי אחיה הקטן בילדותם, מעשים שהיא לא בטוחה שקרו אבל אולי כן קרו.

הסיפור נקטע באחת, ועובר לסיפור אחר, כנראה על דורית רביניאן עצמה, של אישה שכותבת ספר על אח ואחות ומעשה טמא ביניהם, ומתארת את משבר הכתיבה באמצע תהליך כתיבת הספר. במקביל, היא מתארת את הווי החיים במשפחתה, יוצאת פרס, על התרבות הפרסית ועל הקשר המיוחד עם אביה.

הספר יפה בסך הכל, והוא לא רע, אבל הרגיש לי כאילו הוא לא יודע מה הוא רוצה מעצמו. האם זה ספר על אח ואחות וגילוי העריות שהיה בילדותם? האם זה יחסים אבא ובת יוצאי פרס? האם זה סיפור על משבר כתיבה? ומה הקשר ביניהם, מה מחבר ביניהם, מה המטרה של הצגת כל חלק בנפרד? הספר בין כה וכה קצר, כ-180 עמודים, כך שהוא הרגיש לי יותר כמו אוסף סיפורים קצרים ולא ספר שלם.
עם זאת, כמו שכתבתי קודם לכן, כתיבתה היפה של רביניאן הפכה את הספר לקריא ונעים לקריאה למרות העלילה הלא שלמה, דבר שמנע ממני בסופו של דבר להעניק לו ציון מאכזב של שלושה כוכבים. לשיקולכם.

לפני שנה•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו

ביקורות נוספות על "פרנקנשטיין בבגדאד"

פרנקנשטיין בבגדאד

פרנקנשטיין בבגדאד

אחמד סעדאווי

אם היו אומרים לי שאקרא בימי קיץ חמים ומהבילים אלו ספר פנטזיה (חצי) ופארודיה מקאברית (חצי) וגם אהנה ממנו, לא הייתי מאמינה.
שנים שחברתי גלית הרמת-גנית לשעבר וראש העינית בהווה מנסה לשכנע אותי באמצעי שכנוע נמרצים ועקביים לקרוא פנטזיה ומד"ב למיניהם אבל אני ממשיכה בשלי - לא !
זה לא שלא קראתי מעולם פנטזיה. בוודאי שכן, אבל יש גבולות שאני לא מוכנה לחצות במודעות מלאה לחומר הנקרא פנטזיה/מד"ב והספרים, מהסוגה דלעיל,
כלולים בסייגים שהגבלתי את עצמי.
אני בהחלט נהנית לקרוא פארודיות טובות אך מעטות מסוגן שנכתבו אי פעם אבל שילוב מוצלח של שתי הסוגות, טרם קראתי.

והנה, ביום בהיר אחד בשבוע שעבר, בספריה עירונית קרית אתא, כמובן, הידועה לתפארת בזכות אחד מכוכבי סימניה ובזכותי מזה 8 שנים אחרונות, החזרתי כמה ספרים לדן (בשבילי) ומסמר עקרב (לקוראי סימניה) בעודי מתלבטת אם לקחת עוד ספר או לברוח מהר הביתה אל מאות הספרים הלא קרואים שיש לי על המדף, פנה אליי חביבנו ושאל : נכון שבזמן האחרון את נוהגת לקרוא ספרים של סופרים ערבים ? אכן כן ! הייתה התשובה, והנה בחיוך מנצח חוזר דן מאזור הספרים החדשים והניחוחים בארומה של הדפסה ישר מהמכבש ומושיט לי ספר עם כריכה מעניינת עד מאוד וכותרתו מגוחכת להפליא : פרנקשטיין בבגדאד.

לכאורה, היש דבר והיפוכו יותר מצירוף המילים הנ"ל ? מה למומיה אירופית שהפיחו בה חיים במאה ה-19 ומטילה חתתה על הציבור לבין בגדאד של השנים האחרונות ? מה לפרנקנשטיין שם אשכנזי מובהק, לבגדאד - עיר ערבית שהיא סמל ומופת לתרבות מזרחית מזה אלפי שנים ?

מסתבר שיש ויש. קשר הדוק בין המושגים הללו נוצר הודות לאחמד סעדאווי סופר עיראקי בעל דמיון פרוע ופורה וכשרון כתיבה לא קטן שכתב רומן משובח, המשלב בתוכו מציאות קשה של כאוס, מלחמה של כל בכל ושאר פורענויות שנחתו על העם העיראקי ב-26 שנים האחרונות לבין אגדה אורבנית שנולדה במוחה הקודח של סופרת אנגלית צעירה מהמאה ה-19 מרי שלי שמה, הנ"ל השתתפה בתחרות כתיבת סיפורי אימה ויצרה את ספר המד"ב הראשון בשם פרנקנשטיין, דרך אגב, השם הוא של יוצר המפלצת ולא של המפלצת עצמה.
בספורה של מרי שלי – מפלצת שנוצרה מחלקים של בני אנוש בידי סטודנט צעיר פרנקנשטין שמו לצורך הבנת תיאורית המוות, בתחילה היצור טוב לב ועוזר להציל אנשים ממוות אבל בשלב מסוים היוצר (פרנקנשטיין) מאבד שליטה על היצור שהופך לעצמאי בפעילותו בשטח וגורם לנזקים לרצח ולפורענות בגלל תסכול אישי מיחס הסביבה אליו.

אצל סעדאווי , יוצר אחד מתושבי שכונת בתאווין בבגדאד, יצור המורכב מאבריהם של נרצחי פיגועים שמתרחשים מדי יום ביומו בעיראק ומקפחים את חייהם של רבים וטובים שאינם מעוניינים במלחמות, המורכב מאיברים של נרצחי הפיגועים ומטרתו של היוצר להפעיל את המפלצת המכוערת הנ"ל כדי לנקום באותם מבצעי פיגועים ושולחיהם. אך אוי ואבוי ,היצור שרוחו של אחד הנרצחים נדבקה (מלשון דיבוק) אליו משנה את פעילותו ומתחיל לפגוע בחפים מפשע מכיוון שגורמים עוינים למיניהם ויועצי זדון (אסטרולוגים למיניהם) למנהיגים עיראקים מושחתים משתלטים על מחשבותיו ושולחים אותו לבצען.

במציאות של מלחמות ומוות שקשה להגיון להכיל ולקבל ובוודאי קשה אף יותר לשים להם קץ, יוצר סעדאווי דמות פלאית מיתולוגית, סוג של סופרמן אבל מהסוג המכוער והמפחיד כדי לנקום בכל האחראים למצב הנואש שנמצאים בה תושבי עיראק אחרי עידן מלחמת עיראק השניה.

למרבה הפלא, הצלחתי לחבב את הדמות של המומיה הנ"ל (הנקראת 'מה שמו', בערבית זה נשמע יותר טוב :' שו איסמו'), בגלל האמפטיה לרוח הנרצח שהתלבשה על הגוף המפלצתי. הרוח חסרת המנוח של שומר במלון שאיבד את חייו בפיגוע אבל רוחו עדיין משוטטת ברחבי השכונה ומתבייתת ברגע המכריע על גוף הסמרטוטים האנושי שאחד מאנשי השכונה, סוחר רהיטים עתיקים בפרנסתו ומספר סיפורים בדויים ממוחו הקודח והשיכור, יצר.
למפלצת יש אבא (כפי שלג'פטו היה את אביו הנגר) ומסתבר שיש גם אימא, עוד דיירת וותיקה של השכונה שאיבדה את בנה במלחמת עיראק–אירן לפני עשרים שנה. כשהמפלצת באה להתארח בביתה היא משוכנעת שרוחו של בנה המת שבה אליה הביתה.
מעשיו של מה-שמו מתפרסמים ועוברים מפה לאוזן ומכאן לשם גם לעיתונאי שרודף אחר סוחר העתיקות ו"אביו" של המפלצת כדי לחלץ ממנו את הסיפורים, כנ"ל אנשי המודיעין והאמריקאים בבגדאד מכיוון שהם חושדים שיוצר המפלצת הוא בעצם הרוצח.
מבולבלים ? מבטיחה שאחרי קריאת הספר הנ"ל הכל יראה הגיוני. אדרבא, אין דמות אחת מיותרת ואין עלילה מופרכת . הכל נרשם בתודעתי ובזיכרוני לאחר שסיימתי לקרוא עם הרבה חיוכים על השפתיים והצדעה דמיונית לרעיון ולביצוע של סעדאווי. מברוק עליכ יא כאתב עבקרי !

והתודות ממני אל : אחמד סעדאווי – הסופר המוכשר.
הוצאה לאור שהרימה את הכפפה : כנרת זמורה דביר
למתרגמת : ברוריה הורביץ.
ולאחרון אבל הכי חביב למסמר עקרב שהציג את הספר בפניי לראשונה ובזכותו
קראתי, החכמתי ונהניתי מאוד.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•אנקה
פרנקנשטיין בבגדאד

פרנקנשטיין בבגדאד

אחמד סעדאווי

2005 לא היתה שנה טובה בבגדאד. לא ששנה אחרת היתה טובה יותר, אבל פיצוץ המתרחש כמה פעמים ביום בעיר המיוסרת הזו, הביא לפיצוץ של רעיון לספר. גם בפיצוץ הזה יש נפגעים, ובמקרה הזה אנחנו.
האדי הוא מספר סיפורים מחונן בבית קפה, שכמובן שותים בו תה. יש לו קהל נאמן ולשומע לא ברור מה אמת ומה שקר. הקהל אדיש לסוגיה זו. האדי הוא גם מתווך של חפצים יד שניה, שבבגדאד יש להם ערך בעיר בה דברים חדשים נדירים. עוד דמות בסיפור היא של מחמוד העיתונאי, השומע את הסיפור שתיכף תשמעו עליו, אותו הוא שומע בהקלטה ישירות מפי בעל הדבר.
גופה מסויימת, מפיצוץ מסויים, קורמת עור וגידים. ליתר דיוק, מישהו אוסף גופה מאחד הפיצוצים הרבים בעיר המכילה רבות כאלה, הגופה אינה שלמה ויש לאחות חלקים אותם אוסף מי שאוסף, האדי המתווך כנראה, מרכיב חלקים חסרים מגופות אחרות בתפירה גסה עד שהגופה קמה לתחיה. מה הרעיון? הרעיון הוא שהגופה תצא ותנקום את מותה מחלקים ממנה הורכבה, כלומר, כל חלק שמרכיב אותה נקרע מגופה אחרת. החלק הזה הוא תוצאה מפיצוץ שמישהו אחראי לו. המישהו הזה צריך למות. רעיון עיוועים יפה.
דמות שלישית בסיפור היא של אום דניאל. דניאל נלקח ממנה לפני עשרים שנה למלחמת איראן-עיראק. הא מאמינה שבנה לא מת ויום אחד ישוב. היא זקנה, בקושי רואה ופתאום דניאל בנה חוזר מ"מותו". נחשו מיהו דניאל?
כל מה שסיפרתי לכם עתה נמצא די בהתחלה ומכאן אני לא מספר הלאה מפני שבעצם אין סיפור. ספרים בהם אין סיפור אם משום שהסיפור גרוע, הכתיבה גרועה וכמובן הצירוף של השניים, מכעיסים אותי. למרות זאת, קראתי עד הסוף. הכתיבה לא ממש גרועה, אבל זה שיש גופה שלא ניתן להורגה משום שכבר מתה, שיש לה כוחות דמוניים סטייל באטמן/סופרמן/אנטמן/איירונמן, היתה אמורה להעניק לנו סיפור ממזרי הרבה יותר. פרנקנשטיין כבר הוזכר ולכן הציפיות עלו, נקמה יש והציפיות שוב עולות, בגדאד היא הרי בגדאד שלאחר סדאם חוסיין. מכל זה הסיפור נופח נשמתו בלחישה רפה.
ושוב, לא שזה ספר גרוע, זה ספר מאכזב, אך ראוי לקריאה רק בשל היותו ספר אוירה, ספר על עיר מיוסרת, בו שיעים וסונים אוכלים אחד את השני, עוד עדות משתתפות בחגיגה, אנשים עם אינטרסים אישיים סובבים בעיר עם רכבים אמריקאיים חסונים, שחורים ועם שמשות מואפלות, כשבפנים אנשים מגוהצים למשעי ובעלי משקפי שמש שחורים. עיר עניה, שגם האמריקאים משתתפים בחגיגה ולא מצליחים או רוצים להביא סדר.
כבר נאמר פה ושם שעל העטיפה כתוב שהרומן נכתב ברוחו של גרסיה מארקס, וזו כמובן אמת מוחלטת. בשני הספרים יש מילים, כריכה ופרטים על בית ההוצאה לאור.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•מורי
פרנקנשטיין בבגדאד

פרנקנשטיין בבגדאד

אחמד סעדאווי

הרעיון מעניין והתשבוחות על הכריכה היו סיבה מספקת לנסות לקרוא את הספר. אלא שהוא מסתובב סביב עצמו, סיפור על סיפור ואותו הסיפור אינו משתנה. כמו עוגת שמרים. אז ישנם כאלו שיאהבו את שיטת האפיה הזו, אני מחפש יותר תכל'ס.
אז התיאורים נראים אמיתיים מאד ובני ימינו, בגדד היא פלנטה מיוחדת עם דופק חיים משלה והזיות משלה, דמויותיה הזקנות אוצרות בתוכן זכרונות מימי המלחמה עם איראן ועד לפלישה האמריקאית. והשווקים, והשחיתות, והריחות והנופים. הכל מקסים.
רק שאלי הספר הזה לא דיבר וקשה היה לי לקרוא אותו מבלי להבין לאן הוא הולך ומדוע. גם לקסם יש גבול.
ויש גם סיפור. אלא שהסיפור הזה לא מעניין כל כך.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•עומר ציוני
פרנקנשטיין בבגדאד

פרנקנשטיין בבגדאד

אחמד סעדאווי

הספר מספר את קורותיו התמוהות והמסתוריות של בריה-משונה: "מה-שמו" או "זה-שאין-לו-שם". זהו פרנקטנשטיין מודרני בבגדאד בה שוררת אנרכיה עם הכיבוש האמריקאי של שנת 2005. בני עדות, כתות דתיות ולאומים שונים נלחמים זה בזה על השליטה בעיר ובמדינה. 'מה-שמו' הוא יציר כפיו המקרי של סוחר רהיטים עני ושיכור בשכונת עוני של העיר בגדאד, שהונפש ונהיה ליצור חיי לאחר שנשמתו של שומר צעיר ואלמוני אכלסה את גופו, המורכב מאיבריהם העזובים של קורבנות הפיגועים הפזורים בעיר המדממת.

הסיפור עוטה אווירה אלגורית די מהר ומכוון להיות מעין רומן פילוסופי על מלחמה, אמונה, נקמה, צדק ועוד ועוד במדינה רוויית אלימות, נקם ואנדרלמוסיה. העלילה מתחקה אחר קורותיהם של העלובים והעניים ביותר כמו גם אחר דמויות מן האליטה הצבאית והאינלקטואלית של בגדאד. הסופר מנסה לשרטט פסיפס צבעוני של עיר עשירה בריחות, בצבעים, בטעמים, במראות ובאוכלוסיות שונות ומגוונות.

קראתי את הספר בהנאה והוא אכן גרם לי כקורא להרהר בשאלות הקיומיות שהוא מבקש להעלות בדבר האחריות על האלימות במצב של מלחמת הכל בכל.
אך, יותר מכל, נהניתי מהצלילה לתוך עולם קרוב-רחוק, עולמם של דמויות וסיפורים בעיראק של (כמעט) ימינו. בדומה לכל ספר המתורגם מן השפה הערבית ועוסק בחברה האנושית של מדינה ערבית במזרח התיכון, אני חש שקריאה בו מעשירה את המבט שלי כקורא ישראלי על החברות הללו, אותן אני נוטה לא פעם לתפוס כמקשה אחת אחידה - ולא כך היא.

מעבר לכך, התאכזבתי מעט מן הספר. הכריכה מכריזה "רומן פנטסטי ברוח גבריאל גרסיה מארקס (איזו יומרה אמיצה!!) המתרחש בבגדאד של ימינו"
לא מצאתי בו את הגאונות הצרופה, החיות שאין שנייה לה והדמיון הססגוני של גרסיה מארקס... ניכר כי זהו רומן ביכורים, שמבקש להיות אלגורי, שמבקש להיות ססגוני ומלא חיות, ששואף להיות 'רומן פילוסופי גדול' - שואף ומבקש אך לא מממש..

קריאה מהנה, אשמח לקרוא ספרים נוספים של סעדאווי כאשר יתורגמו לעברית - אך לא מדובר ברומן ברמה של קלאסיקה מודרנית.. .

לפני 8 שנים•
★★★★★
•omripoll
דירוג
2.0
לפני 5 שנים

“הרעיון מעניין והתשבוחות על הכריכה היו סיבה מספקת לנסות לקרוא את הספר. אלא שהוא מסתובב סביב עצמו, סיפ”