יש מין הסכם לא כתוב בין הקורא לבין הסופר שאומר שאם הגיבור הוא עורך דין שמשמש כסניגור והוא מגן על נאשם, אזי הנאשם יימצא זכאי. ואם הגיבור הוא עורך דין שמשמש כתובע, אזי הנאשם יימצא אשם. אחרת – הקורא ירגיש מרומה. כי איפה הסוף הטוב שהוא מצפה למצוא בספר? וסוף טוב לדידו של הקורא היא שהגיבור שלו – עורך הדין או התובע - שאותו הוא מלווה ואליו הוא מתחבר ולפעמים אפילו מזדהה איתו, ייצא מרוצה מהספר.
(ההסכם הלא כתוב הנ"ל חל גם לגבי תסריטאי וצופה.)
נתון:
ילד בן 8 נרצח. (להלן ילד 8)
ילד בן 11 חשוד ברצח. (להלן ילד 11)
אז אם עורך הדין הוא התובע, אנחנו מצפים שילד 11 יימצא אשם.
ואם עורך הדין הוא הסניגור, אנחנו מצפים שילד 11 יימצא זכאי.
בספר הזה עורך הדין הוא הסניגור. קוראים אותו דניאל הנטר.
אז אם 20 עמודים לסוף הספר (בחלוף 380) עוד לא התקבלה הכרעת הדין לגבי אשמתו של ילד 11, יהיה זה מאוד בלתי צפוי שהוא יימצא אשם. הרי בשלב זה אהדתו של הקורא נתונה לעורך הדין, נכון? והוא רוצה אותו מנצח, נכון?
אבל פה נכנס למשוואה מרכיב נוסף. הצדק.
כי אם 20 עמודים לסוף הספר (בחלוף 380) ילד 11 יימצא זכאי, מי בכל זאת רצח את ילד 8? הרי זה לא הוגן להשאיר את הקורא עם סימן שאלה גדול לגבי זהות הרוצח. וזה עוד יותר לא הוגן כלפי הנרצח. כי היה רצח. רצח ברוטאלי של ילד 8. רצח שעליו מבוסס הספר. ומישהו צריך לשאת באשמה. הקורא רוצה אשמה.
סיכום ביניים:
צריך שיהיה רוצח כדי לעשות צדק עם ילד 8.
צריך שהרוצח לא יהיה ילד 11 כי הוא הלקוח של גיבור הספר.
אבל כשאין שום חשוד אחר באופק, והספר הולך ומתקצר, ונותרים רק 20 עמודים שברור שהם לא מספיקים כדי לבסס חשד (שלא לומר אשמה) נגד חשוד אחר, אז...
או-או.
יש פה בעיה.
כי אם ילד 11 לא רצח את ילד 8, מי כן רצח אותו?
אבל זו בעיה מדומה.
לא יודעת מה איתכם, אבל לי היה ברור מה הפתרון של הבעיה, שכאמור, היא מדומה.
מה שאומר שמתח רב אין בספר הזה.
כמו שכבר הזכרתי, הקורא הרי צריך להיות בעד הגיבור. והגיבור הוא דניאל הנטר. וכדי שנהיה בעד הגיבור, אנחנו צריכים להכיר אותו, לדעת מי הוא, לגבש עליו דעה חיובית ולקבל סיבות לחבב אותו.
ולכן, למרות שהספר עוסק לכאורה במשפט הרצח של ילד 8 ע"י ילד 11, רובו של הספר עוסק דווקא בילדותו של דניאל הנטר. הרי אנחנו צריכים להבין איך הוא הגיע עד הלום ולמה הוא הסניגור של ילד בן 11 החשוד ברצח.
אני חשבתי שזה מאולץ. וגם לא כל כך אהבתי את המבנה.
פרק מההווה. פרק מהעבר. פרק מההווה עם זיכרונות מהעבר. פרק מהעבר. פרק מההווה עם מחשבות על העבר. פרק מהעבר. פרק מההווה. פרק מהעבר. פרק מההווה. פרק מהעבר. פרק מההווה עם חרטות על העבר. פרק מהעבר. פרק מההווה עם הרהורים על העבר. פרק מהעבר. פרק מההווה. פרק מהעבר.
להמשיך או שהמבנה ברור?
כדי שילדותו של דניאל הנטר לא תהיה סתם עוד ביוגרפיה משעממת, היא צריכה להיות מעניינת (וזה היה משפט חד פעמי במורכבותו). אז כמובן שהייתה לו ילדות לא פשוטה וכמובן שיש גם סוד בצורת חטא שהוליד כעס וסכסוך רב שנים.
סוד הוא סוג של תעלומה, נכון?
אז הנה, יש ספר מתח עם לא אחת אלא שתיים - שתי תעלומות: מי רצח את ילד 8 ומה הסוד שקשור לדניאל הנטר.
גם פשרו של הסוד היה ברור מרגע שהתגלה שקיים בכלל איזשהו סוד.
אז ספר מתח גדול אין פה, אבל ספר קולח, מרתק ועם מידה לא מבוטלת של עניין דווקא יש. אנגליה הכפרית, מערכת המשפט האנגלית, אלימות במשפחה, ילדות דלה מבחינה חומרית אבל עשירה מבחינות אחרות לעומת ילדות עשירה ומרופדת אבל חלולה.
בסך הכל ספר בסדר. והשם שלו מתאים לו ביותר ממובן אחד.
דבר אחד שלמדתי מהספר זה שבמשפטים של ילדים וקטינים השופטים באנגליה לא עוטים על ראשם את פאות הליפה הלבנות והמכוערות וזאת כדי להקל במקצת על הנאשמים, כדי שהם ייראו פחות מפחידים ומאיימים בסיטואציה שהיא לא נעימה גם כך.
אז אם מישהו שם באנגליה שומע אותי – גם מבוגרים נרתעים ונגעלים מהפאות האנכרוניסטיות האלו. לפח, וכמה שיותר מהר.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
