יכול מאוד להיות שבכל האמור לצוויג, אני כבר פסול לעדות מכיוון שאני מודה שהתמכרתי לכתביו, לנושאים עליהם הוא כותב ולסגנונו.

"פחד" היא נובלה פסיכולוגית המתעמקת בנושאים של אשמה, בגידה וסערת הנפש. הסיפור עוקב אחר אירנה וגנר הנשואה לעו"ד אמיד ומצליח המנהלת רומן עם פסנתרן רק כדי להתייסר אחר כך על ידי מצפונה וחמור מכך, על ידי הפחד שהדבר יתגלה כאשר אישה מסתורית מתחילה לסחוט אותה לאחר שגילתה את סודה.

מדוע עשתה זאת אירנה? לצוויג הסבר פשוט: "השובע מגרה לא פחות מן הרעב, והביטחון והיציבות שבחייה עוררו בה סקרנות להרפתקה" (עמוד 18).

צוויג מתאר בצורה נפלאה את גלישתה של אירנה וגנר אל מחוזות הפארנויה, את הקונפליקט המתנהל בנפשה בין רגשי האשמה לבין כמיהתה לחופש, וכל זאת תוך בדיקה של ההשלכות של העבירה המוסרית שבצעה.

הפחד מלווה את אירנה לכל מקום, בכל רגע נתון, וכמו שכתב צוויג: "הפחד נורא מן העונש, כי העונש הוא דבר קבוע ומסוים, אם קל ואם כבד, והוא תמיד טוב יותר מן המתח המחריד והבלתי נגמר שבחוסר הידיעה".

קצר, ענייני וכתוב נפלא.

ממה אתם פוחדים? מה גורם ללב שלכם לדפוק ולחושיכם להיות ערניים מהרגיל בציפייה לגרוע מכל?





אירנה פוחדת מהחיים. כן, מהחיים. כביכול, יש לה הכל בחיים - בית, מיטה, אוכל, וכל זה בכמות גדולה בהרבה מהאדם הממוצע, בשל היותה נשואה לבחור אמיד מאוד.
אבל, כמו שאמרתי היא פוחדת מהחיים. החיים מפחידים אותה. את בעלה היא לא מכירה טוב כל כך (והקורא מבחין מיד שאהבה אין שם ממש), את המאהב שלה היא גם לא בטוחה שאוהבת (ובכל זאת, מתוך הרגל, היא ממשיכה לבוא אליו) ואם זה לא מספיק, אז מופיעה אישה הטוענת כי היא אשתו של המאהב וסוחטת אותה בכספים. החיים הם לא פיקניק, למרות מעטה העושר, והם דבר שמפחיד מאוד את אירנה. עושר יש, אושר אין.
הספר מתאר התמודדות של אדם עם החיים, וגם עם סוד גדול, ואת הדילמה שהוא עובר: מה עדיף - לספר ולהיענש, או לשמור בבטן וכתוצאה מכך גם להיענש בגלל הסבל שבהסתרה?
הספר הזה, כמו כמה ספרים נוספים של צוויג, הוא אולי קצר, אך איכותי. בחירת המילים של צוויג בתיאוריו השונים, פנומנלית. הספר בהחלט מצליח לרתק את קוראיו, עד הטוויסט בסוף, בעודו פורט להם על מיתרי הפחד והלחץ והחרדה, ממש מהפנט את קוראיו בתוך כל בליל המלל וסערת הרגשות שעוברות דמויותיו.

הפחד. הוא משתק, מחריד ומטלטל את עולמך.
את זה לומדת אירנה וגנר על בשרה כשהיא נופלת קרבן לסחטנית נבזית שתפסה אותה 'על חם' יוצאת מבית מאהבה, שלטענת הזרה הוא בן זוגה. 'ברור, אישה מכובדת מה שנקרא! לא מספיק לה גבר אחד וכל הכסף'....
והעלבון המוטח בה צורב וחורך.
לאירנה ובעלה פריץ לא חסר דבר. הוא עורך דין מצליח בעל אמצעים. לבני הזוג בן ובת, בית מפואר ומשרתים. העושר ניכר גם בלבושה של אירנה. אבל כל זה חסר ערך מהרגע בו חייה הפכו לסיוט. בלכתה ברחוב היא חוששת. סחיטת כספים והחשש המתמיד מפני הנקישה הבאה בדלת. גם חלומותיה מייסרים אותה.
ועולמה הבטוח, המוגן חדל להיות כזה. היא למעשה שבויה בידי זרה גסת רוח חסרת מעצורים ונכנעת לה.
הפחד והבושה. מפני בעלה וילדיה שלא ידעו חלילה את סודה האפל.
בשיחה עם בעלה המתמחה בהגנה על נאשמים- לאחר מריבה בין ילדיהם והטלת עונש- הוא פורש בפניה את משנתו, אמת פשוטה- אי ההודאה באשמה רובצת על האשם, חונקת ומעיקה יותר מאשר ההודאה עצמה והעונש שיבוא. העונש שיכול לשחרר, הידיעה שזה נגמר. 'הפחד הקטן הזה מפני ההודאה הוא בעיני עלוב יותר מכל פשע'.
וכשהאמת תצא לאור תיקלע אירנה לסערת נפש מטלטלת שבעקבותיה הקלה מטהרת. היא אינה צריכה לשקר ולהעמיד פנים שהכל כשורה.
אינה צריכה לחוש יותר את הפחד המשתק.
ספר קצרצר ורב עוצמה השופך אור על נפש האדם המיוסר.

למה, למה, למה, שטפן? למה לא נולדתי באוסטריה של 1925, רק בשביל הסיכוי הפעוט לשבת איתך על איזו ציגרטה ליד האח, או על איזה קוקטייל דלוח בעיירת נופש, ולדבר על כל הדברים האלה שאתה כותב עליהם בחתיכת כישרון מטורף לגמרי? הייתי שוכחת לך את הרומנים המפוהקים והמייגעים שיצאו בהוצאת 'מודן', כמו "קלריסה" או "הנערה מהדואר", אלא מניחה בינינו את הספרונים הקטנים האלה של 'תשע נשמות', והייתי מוכנה לקרוא אותם יחד איתך שוב ושוב ושוב.

הספרונים האלה הם פנינים, ממתקים, עוגיות מזל שעשויות מאיזה סם חדש, וכל אחד מהם הוא חתיכת צליפה ספרותית, פסיכולוגית, שומטת לסתות, וכמה כיף שיש לי עוד לא-מעט כאלה לקרוא. כשקוראים את צווייג יש תחושה שבמקביל למילון ולאנציקלופדיה, צריך להיות גם ספר עם ערכים כמו "אהבה", "מוסר", "אשמה", "בושה", "משפחה", "מלחמה", בקיצור – חומרי היסוד של החיים – ותחת כל ערך יופיע סיפור אחד של צווייג, שיגדיר ויתאר את התמה ואת הסוגייה בצורה הכי מזוקקת שאפשר.

כאן, זה פחד. אחרי "מרד המציאות" ו"24 שעות בחיי אישה" (המדהימים), ניגשתי אליו בעצמי עם פחד – פחד להתאכזב, פחד לפגוש איזו עמדה מוסרנית, פחד להשתעמם – אבל לא ולא. קיבלתי כמה עשרות עמודים קטנים ומהוקצעים, כמו שאני אוהבת, שבלתי אפשרי לא לקרוא אותם בנשימה אחת עצורה, בעיניים מתרוצצות במתח ובהערצה, שעוסקים בחצר האחורית של החוויה האנושית והנפשית. צווייג לא מתאמץ לתאר את הדמויות שלו או להעמיק בהן יותר מידי, אלא פשוט נותן להן להתנהג ולהיות – כאילו סומך עליהן שמעצם היותן אנושיות, הרפש והיופי יצופו כבר מעצמם, וכאן יימצא העומק האמיתי.

מופלא.

הרבה זמן שלא קראתי את צוויג. למזלי השגתי כמות נחמדה של ספרים (בפורמט דיגיטלי) שלו, אז אוכל למקבל איתו ספרים אחרים.
הספר הנוכחי לא השפיע עליי. כלומר הוא כתוב לא רע, והכל שם יחסית בסדר, אבל לא ממש התחברתי רעיונית לספר בכלל ולפואנטה הסופית בפרט.
ראשית לעניין הפחד, לא הרגשתי איזו הזדהות עם הדמות המפחדת, ולא עם כל התהליך שאמור היה לגרום לה לפחד. דווקא כן חשבתי שאתחבר, וכן ציפיתי לאיזה רגש עסיסי כי פחד אחרי הכל, אבל לא. אולי זה שלי, אבל חוץ מקצת מתח ואולי לחץ קטנטן, לא היה כלום.
אני זוכר שצוויג יודע לתאר רגשות, לכן קצת חיפשתי אותם.
ולעניין הפואנטה, לגורם הרשמי של הפחד שאפף את הדמות, נע. חלש. לא היה לי כלכך אכפת כי בכל זאת 50 עמ' שנקראים פה ושם בחטף לא סבלתי או משהו, אבל לא הייתי נהנה אם הייתי מפנה לספר איזה זמן מיוחד.
ככה או ככה ספר נחמד, אבל זהו, הוא נשאר שם.

גברת אירנה - אישה אמידה שחיה חיים שלווים עם בעלה ושני ילדיה מתחילה לבגוד בבעלה.
היא לא בוגדת בגלל חוסר תשוקה לבעל או בגלל אומללות, סך הכל טוב לה בחיים.
היא נתפסת בבגידה ומכאן מתחילה מסכת סחיטות הולכת וגוברת ובכל פעם שישנה עליית מדרגת ברמת הסחיטה כנגזרת ישירה ישנן השפעות חמורות במצבה הנפשי.
סטפן צוויג מפרט ומתאר בצורה מדויקת את התחושות והחוויות שהיא חווה.
הספר בא להעצים את אחת מנקודות החולשה האנושיות שמתרחשת, אצל רוב בני האדם לפי דעתי, שבה אם נתפסת בשקר אתה תמשיך לשקר איתו עוד ועוד מתוך הפחד מן הלא נודע במקום פשוט להודות בשקר להתנצל ולשחרר.

פחד הוא אחד מהרגשות האנושיים שזכינו לחוש. לב הולם. זיעה בידיים. העצמת אירועים עד כדי הפיכתם למפלצתיים. מעין מפלצת ששורטת בציפורניה ומאותת לנו על קיומה בכל עת.
לפחד, לתבהלה, יש אופי קבוע. לתפוח במימדים אדירים ולסכל כל רצון טוב שלנו לדבוק בשגרה המנחמת, תהיה שגרתית כמה שתהיה.
לעיתים הפחד יכול להועיל וישנם אנשים המכורים לתחושה המעקצצת הזאת, מסמרת השיער.

גם גיבורת הסיפור, אירנה, חשה פחד. הפחד להיתפס ולהטיל חרפה על משפחתה, להכתים את שמה הטוב כתוצאה מרומן אוהבים קצרצר בינה לבין פסנתרן מפורסם.
אירנה אינה אוהבת אותו ואף לעיתים אינה חשה במשיכה עזה כלפיו, היא מעידה זאת בעצמה באופן נחרץ ותכליתי, בין השורות והדפים המגוללים את סיפורה. הסיבה היחידה שהיא נענת לחיזוריו היא הרצון לחוש את טעמה העז של ההרפתקה. הרפתקה אשר עולה לה ביוקר, גם אם לזמן מה.

ראשיתה של העלילה מתחילה כאשר אירנה יוצאת מביתו של מאהבה ונתקלת באישה ענייה, בהמית ועזת מצח, הטוענת שהיא חברתו של הבחור ועובדת בגידתה של אירנה דועה לה.
מאותה עת מתחילה מסכת סחטנות מצד אותה אישה ופחדה של הגיבורה מקנן בקרבה, פחד שככל שהזמן חולף, מזדחל מעמודי שדרתה ותופח למימדי ענק, כגידול ממאיר המאכל את שגרתה השלווה והנעימה בחיק ילדיה ובעלה הפרקליט המכובד.
כמיטב סגנונו הנמלץ והרגיש של צוויג, הוא מעמיק חפור וחדור אל תוך נבכי הנפש הנסערת של אירנה. באמצעותה של אירנה אנו עדים לקמילתו של אדם בריא ונהנתן, אישה במיטב שנותיה, שהצרה אשר נחתה על ראשה, מדירה שינה מעיניה והורסת אותה בכל דקה שעוברת.
צוויג מיטיב לתאר נפש יציבה שמתרסקת במעופה, אט אט מתקצצות כנפיה של אירינה והיא מרגישה כמי שהאדמה נפערת מתחת לרגליו. וגם נסיונותיה הבטלים לשוות לעצמה התנהגות נורמלית גם הם עולים בתוהו.
לאט לאט, ככל שעובר הזמן, הפחד מדביק אותה אליו, עד שהיא נעשית שבויה בפחד של עצמה....והיא מרגישה שהדבר הטוב ביותר הוא פשוט למות...
זוהי נקודת הקלימקס של הסיפור שמקבלת תפנית שאותי לא הפתיעה אבל בכל זאת גרמה לי להרגיש שצוויג לא ירד מגדולתו לגמרי. גם אם הסיפור אינו ברמה של האחרים, יש בו יופי מיוחד שרק כתיבתו הנפלאה, העדינה והופכת הקרביים של צוויג, מאפשרת לקורא להרגיש.
מה גם, שלמרות הכתיבה המופלאה, שפעת התיאורים שבעזרתם הסופר מפיח חיים בסיטואציה ובעלילה, שעלולים להיות קרובים לליבנו, כי מי, בעצם, לא חש מימיו פחד? חשתי שאירינה קיבלה כגמולה. החטא ועונשו. ושמחתי על כך.
מאז ומעולם לא סבלתי אנשים בוגדנים. זה מעשה של אנשים פחדנים שיש לתת עליו את הדין, במוקדם או במאוחר. לכן כולי תקווה שבמידה ואירנה הייתה אדם בשר ודם ולא יציר דמיונו של הסופר, היא הייתה פותחת דף חדש עם בעלה ונשבעת שלא תבגוד בו עוד לעולם...

ואומנם אין זה קשור אך במהלך הקריאה תהיתי לעצמי על השימוש המרובה של צוויג במוות כפתרון הולם לדמוויותיו הסובלות, המתחבטות בסוגיות שעבורן הן הרות גורלן. האם המוות הוא אכן הפתרון האידיאלי? מדוע השימוש באמצעי זה? מרבית סיפוריו וספריו, הדמויות מעלות בשלב מסוים את המוות כפתרון היעיל ביותר. אולי זו הקדמה כלשהי לאחרית חייו המרה של צוויג שבחר הוא עצמו באמצעי המוות כפתרון לבעיותיו?
ייתכן מאוד וזו סוגייה מעניינת בפני עצמה.

בקיצור נמרץ של העניין, ספר מומלץ. כמיטב המסורת הצוויגית., שלא יותיר אתכם אדישים [לפחות את חלקכם] ולמרות עמודיו המעטים. מעניק לקרוא הרהורים לא מבוטלים על טבע האדם הנגלה במחשכים ומה מתחולל אצלו בנשמה כאשר דוחקים אותו אל הפינה.

Angst
"פחד"- 1913/1920 – מספר בנובלה המזכירה
'סרט אפל'/film noir
את משולש האוהבים בין הגיבורה אירנה וגנר,בעלה פריץ עו"ד העשיר בעל אופי אסרטיבי הפוך משל אשתו, אדוארד המאהב (נגן פסנתר) ו'הסחטנית'-
"הפעם תפסתי אותך", צעקה אליה במרץ ובקול גס. "ברור, אישה מכובדת, מה שנקרא!
לא מספיק לה גבר אחד והרבה כסף וכל מה שיש לה, צריכה גם לגנוב לבחורה מסכנה את האהוב שלה..."
(ע"מ 11).
אירנה מיד לוקחת מונית ובורחת. מקבלת מכתבים גם מהמאהב וגם מ'הסחטנית' ומחליטה לנתק כול קשר ממאהבה ולנסות לשקם את מעמדה ולחזור לנשואיה, לשלושת ילדיה, לאומנת ולאחוזה הנאה.
"אל תשקרי! הרי עקבתי אחרייך עד לקונדיטוריה".
וכשראתה את אירנה נרתעת לאחור , הוסיפה בבוז:
"הרי אין לי עבודה. פיטרו אותי מהעסק,בגלל מחסור בהזמנות, כמו שהם אומרים, ובגלל הזמנים הקשים. נו, אז עכשיו אני מנצלת את שעות הפנאי, גם נשים כמונו הולכות לטייל קצת... ממש כמו הגברות הנכבדות".
(ע"מ 26-25).
כך הנובלה "פחד" (ששמות כמו "פרנויה של אישה פוחזת" או "קנוניית נישואים" היו גם הם מתאימים והולמים את סרטי הנואר של תחילת הקולנוע, שעלילותיהם מתכתבות כעמור עם הנובלה) הופכת לסיפור סחיטה והסתרה מתמיד בין אירנה והסחטנית'. היא תסחוט ממנה מאות קורונות מדי יום, ואירנה תשלם בכדי לא להרוס את נישואיה...
בעמודים 33-32 חולמת הגיבורה שהיא בנשף והסוחטת חושפת אותה מול כולם, לאחר שקרעה את שמלתה והיא מתהלכת חשופה למחצה בהשפלה כה עמוקה.
"אתה חושב...שתמיד...תמיד רק הפחד...הוא שמונע מהאנשים להודות? זאת לא יכולה להיות...
זאת לא יכולה להיות בושה... הבושה לספר...
להתערטל בפני כל האנשים?" (ע"מ 55).
אירנה שואלת את בעלה שאלות עודות וידויים, לאחר שביתה שוברת בובה של בנה במריבה והיא נענשת. הוא סנגור המשכנע אנשים לא להתוודות בפני הדין (ומודע לנזק הפסיכולוגי והאישי עקב כך, ושווידוי פותר לרוב הכול).
"מה את רוצה ממני, סחטנית שכמוך! את עוקבת אחרי לתוך הדירה שלי. אבל לא אניח לך לענות אותי עד מוות, אני...!" (ע"מ 59).
ה'סחטנית' נוחתת אצלה בדירה, ולאחר 400 קורונות שסחטה במשך כמה ימים רוצה עוד 400 קורונות. אירנה לא יודעת מה לעשות?. ה'סחטנית' אומרת לה למכור את טבעת נישואיה. היא נופלת בפח וגם עושה את זה. ברור לכול אחד שקרא את הנובלה הדילמה המוסרית, וכן שבמקרים שכאלה להגיד את האמת יפתור את כול התסבוכת בדרך-כלל, אך לא לגיבורה אירנה שמעדיפה לציית לכופר באשר הוא. היא ממש ילדה קטנה שלא מסוגלת להתמודד עם המציאות.

נובלה מפתיעה לטובה של צוויג, תוך שעה וחצי גמעתי את כול הספר. מומלץ לחובבי צוויג, יום עצמאות שמח.

אני לא יודעת מה תפס אותי לא מוכנה, במבט ראשון הייתי בטוחה שמדובר בסיפור דיי משעמם.
אישה עשירה ומשועממת שבוגדת בבעלה?, לא בדיוק הכי מקורי לדעתי. אבל רציתי לתת צ'אנס לסיפור.
אולי הציפיות הנמוכות שלי מלכתחילה לא הכינו אותי לרכבת רגשות הזאת שמתרחשת ב70 עמודים בלבד.
אני מתמודדת שנים עם חרדות, מחשבות טורדניות, ומעולם לא מצאתי דרך לתאר את תחושת המחנק כשאני בתקופה אקסטרה רגישה.
אבל הספר הזה הציג בצורה די מפחידה ודי מדויקת להחריד. מה קורה כשאנו מוצאים את עצמנו במקום חשוך, מבחינה נפשית.
הצורה שבא הספר כתוב, כמעט בנשימה אחת, ללא שום פרקים וללא שום הפסקות. גורם לנו לתחושת פחד באופן כמעט בלתי רצוני.
לא רק הפחד, אלא הזדהות, חמלה בין העמודים כלפי הבוגדת שכל עולמה מתמוטט עליה באופן הדרגתי ומהיר.
הרי מי מאיתנו לא עשה טעויות שכמעט מיד התחרט עליהם?. מי מאיתנו לא הגיע לנקודת משבר בחיים? שכבר אין יותר איך לברוח. ורק את עצמך להאשים.
שאפילו המוות עדיף על תחושת הפחד הבלתי פוסק. וזאת בדיוק נקודת המשבר הסופית של הגיבורה.
ויותר מכל, יותר מכל, תפס אותי לא מוכנה זה הסוף. לעזאזל, אני לא חושבת שאפשר להתאושש מהסוף שלו.
וגם בסוף המטלטל מצאתי נחמה, כמובן אחרי שצרחתי בקול והפחדתי כמה סטודנטים, כי המסקנה שלקחתי איתי מהספר היא שלכולנו יש שדים.
לכולנו יש פחד, חששות, חרדות, יצר נקמני. ובעיקר כולנו מסוגלים לעשות הרבה בשביל המושג אהבה, גם אם זה להקריב חלקים מעצמך.
חתיכות שנשרפות ושורפות את כולם על דרך.
ובסופו של דבר הבריחה מהפחד, מובילה אותנו ישר אל תוך זרועותיה החונקות של האהבה שרק היא מסוגלת לגונן עלינו גם אם רק במקצת מהפחד.
אבל חכמים יותר ממני יאמרו שרגש האהבה לא משתווה לרגש הבושה, לרגש האשמה ולרגש הפחד.
אולי לא מדובר על סיפור אהבה, אבל בהחלט הספר הזה לימד אותי פעם נוספת שאהבה נמצאת בעיקר במקומות האפלים ביותר וברגשות המכוערים ביותר.