הספר מתחיל כמו ספר נוסחה.
כותרת הנוסחה: "המטמורפוזה של האיש האנטיפתי".

מרכיבי הנוסחה: קחו איש או אישה (אני אשתמש בלשון זכר כדי להקל) רצוי קשיש (אם כי רוב הקשישים אינם משתנים) בעל אופי מסוגר, אנטי חברתי, קשה, בודד, תצוותו לו ילדים או בני נוער או משפחה צעירה וקולנית (רצוי ממעמד נמוך יותר משל הקשיש) ואחרי תקופה נוצר קשר הדוק ביניהם, החשדנות מתמוססת והקשיש, ראה זה פלא, משתנה לחלוטין.

אתם חושבים שפרדריק בקמן המציא את הנוסחה? אז זהו, שלא. למרות שאיש ושמו אובה, ספרו הפופולארי הקודם, הוא אותו ספר נוסחתי. פרנסס הודג'סון ברנט כבר השתמשה בנוסחה בסוף המאה התשע עשרה, בספרה לורד פונטלרוי הקטן, הנוסחה בוודאי זכורה לכם מהסרט ניחוח אישה, והנה שוב, אין חדש תחת השמש.

בריט-מארי, היא האשה הקשישה מהנוסחה.
רגע, רגע, מה זה קשישה... היא בת שישים ושלוש, מכונה "זקנה" פעמים רבות בספר, ואני כבר יותר מבוגרת ממנה ומרגישה צעירה לגמרי.

ובכן, בריט-מארי...
רגע, רגע, הערת ביניים: אם היו קוראים לה רק בריט (כמו שכינתה אותה אחותה שנהרגה) הספר היה קצר בשלושים עמודים לפחות. חשבתם על זה?

ועוד הערת ביניים לפני שאתחיל בביקורת, כבר בסקירה על איזה ספר דני או שבדי מעידן הפריחה של הספרות הסקנדינבית, הערתי כי הסקנדינבים וגם הגרמנים חיים בפועל כמה שנים פחות מאזרחי מדינות אחרות. כל שם של רחוב מסתיים ב"גאסן" או "גאטן" או "שטראסה". תעשו חשבון, בנאדם ממוצע כותב את כתובתו במסמכים רשמיים או מציין אותה בשיחות עשרות אלפי פעמים בחייו. עכשיו תחשבו כמה זמן יקר מתבזבז על ה"גאסן" וה"גאטן" וה"שטראסה" האלה. כמה שנים יורדות לטימיון.

ובכן, בריט-מארי, שאקרא לה בריט כדי לקצר את הסקירה, היא אשה בעלת מאפיינים בולטים של O.C.D, בכל הנוגע לניקיון וסדר. היא גם נטולת הומור ולשונה שלוחה לומר את כל אשר על ליבה. בקיצור, מאותגרת חברתית. לטעמי יש לה הרבה מאפיינים של אספרגר, אבל נדמה לי שהסופר לא התכוון לזה. נדמה לי שמרוב רצון להיצמד לנוסחה שלו, הוא טועה ומטעה ומפריז לחלוטין בתיאור אופייה והליכותיה של בריט.

בתקופה זו של חייה בריט פרודה מבעלה מפני שבגד בה. היא נוטשת אותו לאחר אירוע לב, ומחפשת עבודה שתפרנס אותה.

בלשכת התעסוקה שולחת אותה בחורה צעירה לעיירה ושמה בורג (מיד נתאר קצת את העיירה) כדי לנהל את המרכז הקהילתי במשך כמה שבועות.
בעיירה בורג יש עסק אחד שהוא פיצריה-דואר-מספרה-חנות פרחים-חנות מכולת (כל שאר העסקים נסגרו מזמן) והעסק הרבגוני הזה מנוהל על ידי צעירה בכיסא גלגלים המכונה "מישהי" לאורך כל הספר. גם אם תסיימו אותו ביחד עם בריט, לא יוודע לכם מה שמה של "מישהי". חוץ מהעסק הזה יש עדת בטלנים בעיירה וכמה בני נוער עזובים שאוהבים כדורגל.

פרדריק בקמן עושה מאמצים נלהבים להגחיך את דמותה של בריט, לגרום לנו ליהנות מההומור הספוג בכל שורה בספר. למותר לציין, כי ההומור מתבזבז על הקוראת (אני) שלא מוצאת שום דבר מצחיק בדמותה הקשה והנוקשה ונטולת הגינונים החברתיים של בריט. לבריט, כאמור יש אובססיה נוראה בכל הנוגע לניקיון והתיאורים החוזרים שלה ושל הניקיון שהיא עורכת בכל דקה ושנייה, אמורים להצחיק אותנו. אבל לדוגמה, היא מבלה כמה ימים ולילות במרכז הקהילתי, ולא ברור אם ומתי היא מתקלחת בכלל, כך שניקיון הוא דבר יחסי לגמרי. ואם אתה בתור סופר הופך את הדמות שלך לאובססיבית בענייני ניקיון מוטב שתהיה עקבי.

וכך חולפת לה מחצית מהספר. בריט מנקה ומצחצחת בכל פינה שהיא מגיעה אליה בעיירה הלא-כל-כך נקייה, בורג, ועל הדרך היא מוצאת את עצמה מתמנה למאמנת כדורגל, למרות שהיא יודעת עוד פחות ממני על כדורגל. אם חשבתם שהמאמנת בריט תביא את הקבוצה שלה לניצחון, טעיתם, מפני שבתוך ים הקלישאות שבהם טובע הספר, לפחות הקלישאה הזאת נמנעת מאיתנו.

ואז מגיעה המחצית השנייה (של הספר, לא של משחק הכדורגל) וביחד עם השינוי שחל בבריט, חל שינוי בלתי צפוי בספר. בריט עדיין מנקה, אבל ההומור מידלדל, נעשה פחות כפייתי ויותר נעים. (בריט אמנם מכינה לחולדה כל ערב חטיף על צלחת עם מפית מגולגלת וגם משוחחת עם החולדה, אגב, ראיתם חולת ניקיון שמתיידדת עם חולדה?) אבל בריט מתיידדת גם עם תושבי העיירה ועם הילדים, שחקני הכדורגל.

הסיפור, כאמור, עובר מטמורפוזה גדולה הרבה יותר מבריט, הוא נינוח, ספק פילוסופי, ספק מהורהר, התיאורים הרבה יותר ספרותיים, האובססיה של הסופר מתמתנת, וספר שכל מחציתו הייתי בטוחה שיקבל ממני שני כוכבים, הופך לשלושה וחצי ואפילו יותר.

והחיוכים שנחסכו ממני בגלל ההומור המתאמץ והקלוקל, הופכים לעצב דק ואפילו דוק של דמעות התרגשות.

ציטוט מחלקו האחרון של הספר: "היא תוהה אם אלה הבחירות או הנסיבות שהופכות אותנו למי שאנחנו. היא תוהה מה תובעני יותר: להיות מאלה שקופצים או מאלה שנמנעים.
היא תוהה כמה מקום נשאר בסופו של דבר בנשמתו של אדם כדי להשתנות בבגרותו. את מי עוד נותר לו לפגוש, ומה הם יראו בו, ומה הם יכולים לגרום לו לראות בעצמו."

חבל, בריט-מארי היתה צריכה לקבל מפרדריק בקמן במחצית הראשונה של הספר, אותו תיאור, אפיון וכתיבה שנתן לה במחצית השנייה.

אז נתתי לו 3 כוכבים. מין ממוצע.

בואו נדבר רגע על הספר "איש ושמו אובה". שמתי את הספר ברשימה שקראתי לה "אהובי תשעה", כלומר משנת 2015, וכתבתי שם איך אובה מזכיר לי בהרבה קווי דימיון את אבא שלי ואת חמותי. אנשים שמסיבות מולדות או בשל אירוע קשוח בחייהם, או גם וגם הופכים להיות קצת נוקשים. אובה מקפיד על נהלים, גם עבור עצמו וגם עבור אחרים, ממעט בדיבור, וכשהוא מדבר זה יותר נזיפה, ובגדול הוא בן אדם לא נחמד. במהלך הספר מתקלפת ממנו הקליפה, בעיקר בזכות כמה ילדים וחבורה משונה של אנשים. ולא רק הקליפה, מסתבר שכל הדעות הקדומות נגוזות ברגע אחד, מה שפחות סביר. אבל אנחנו מכירים אנשים כמו אובה, ובמסגרת הז'אנר של אגדה למבוגרים הספר מתקבל בהנאה.

שבע שנים חולפות, והנה מגיעה בריט-מארי. בשני השמות יחד, כי רק אחותה קראה לה בריט לבד ואחותה כבר מתה. אז בריט-מארי. כמו אובה גם היא לא צעירה, גם היא נוקשה ומקפידה על נהלים ויש לה די הרבה דעות קדומות על אנשים. בריט מארי מוצאת את עצמה בגיל מבוגר יחסית לבד. היא מגלה שקנט בן הזוג שלה בוגד בה ומחליטה לעזוב, אבל אחרי שנים שבהן טיפחה את ביתו וילדיו של קנט אין לה כל כך הרבה כישורים המותאמים לשוק התעסוקה. אבל היא עקשנית ולא מרפה ולכן הבחורה הצעירה בלשכת התעסוקה שולחת אותה לעיירה קטנה שבה המתנ"ס אמור להיסגר ומחפשים אדם שיעשה את זה בכמה שבועות. למעשה לא רק המתנ"ס. בריט מארי מגיעה למקום ומגלה שכל העיירה נמצאת לקראת סגירה. נשאר בה מוסד אחד שהוא סופר/ דואר/ מוסך/ כל מה שצריך, וקבוצת ילדים שאוהבת לשחק כדורגל.

כמובטח בז'אנר בריט מארי עוברת שינוי ומחוללת שינוי בעיירה בו זמנית. היא משפרת את פני המתנ"ס, הופכת להיות המאמנת הכדורגל שתאפשר לילדים להירשם כנדרש במועדון ולהתחרות, ומביאה גאולה לעיר. הז'אנר מראש לא אמור להיות אמין וגם לא מנסה, אלא שבניגוד לאובה, חוסר האמינות כאן לא עובד, והקוראת מסרבת להשעיית האמון הנדרשת לצורך ההנאה. אולי כי הקוראת הספציפית, כלומר אני, לא כל כך מכירה נשים או אנשים דומים לבריט-מארי. אולי כי התקששתי בשבע שנים והפכתי צינית יותר. אין לדעת.

יצא לכם פעם לנשוך את הלשון?
זה כואב, ואפילו מאד, ויכול לגרום לדמעות בעיניים....
הקטע המענין הוא שאם תנשכו את הלשון בכוונה, ואפילו חזק,
זה לא יכאב ובטח ובטח לא יעלו דמעות.


וזה למה?


כי כאלה אנחנו,

כשזה מפתיע אותנו, זה כואב,

----------------------------------------

הספר הזה הפתיע אותי,
בריט מארי הפתיעה אותי,
היא הפתיעה אותי ביכולת שלה להיכנס לי ללב,
וזה כאב, ואפילו מאד,

בריט מארי שמחביאה את מכונת הגילוח של קנט כדי לשמוע אותו קורא בשמה,

בריט מארי ששואלת אחרי הארוחה אם היה טעים כי חייב להיות שלארוחה תהיה משמעות,

בריט מארי שהיה לה מספיק דימיון כדי לכבס את החולצות המבושמות והיא,היא אינה משתמשת בבושם,

בריט מארי שרוצה עבודה כי בעיתון הייתה כתבה על אישה ששכבה מתה במשך שבועות ואף אחד לא שם לב, עד שהצחנה מהדירה הפריעה לשכנים,

בריט מארי רוצה שישימו לב,
שישימו לב שהיא פה, שהיא הייתה פה,

היא רוצה עבודה כי היא לא רוצה להטריד את השכנים עם הצחנה
היא רוצה שידעו שהיא קיימת,


---------------------


היה לה חלומות אבל היא שמה אותם בצד כי לו היו חלומות גדולים יותר.
"היא נשארה בבית עוד כמה שנים כדי לבנות בית שישמש תפאורה ראויה לקרירה שלו, בלי לחלום על קרייה משלה.
וכך שנים אחדות נהפכו לעוד שנים ואחר כך לעוד שנים.
זהו מנהגן של שנים.
בוקר אחד את מתעוררת ומגלה שבעברך הצטברו יותר שנים ממנין השנים שעוד צפיות לך ולא ברור מתי ואיך זה קרה"

וזה מפתיע, וזה כואב,

אבל בוקר אחד את גם יכולה להתעורר ולהחליט שזהו.
את מפסיקה לחיות חיים של אחרים.
את מפסיקה לחכות.


ובריט מארי התעוררה.
היא התעוררה לחיים;

לאחר שקראתי את ספרו הקודם של הסופר "איש ושמו אובה" ואהבתי, הגעתי לספר הזה עם ציפיות מסויימות ולצערי התאכזבתי.
קודם כל, התחושה שהנושא חוזר על עצמו: אדם מבוגר עם מוגבלות חברתית שאיכשהו מוצא את עצמו בסיטואציה לא שגרתית ואז מגלה עולם חדש, נשמע לכם מוכר?
אבל מעבר לחזרתיות, מה שעבד מצוין אצל אובה, לא עבד בספר הזה. כל מיני משפטים שחזרו על עצמם כל הזמן והסיפור עצמו שהוא בהחלט בעל פוטנציאל איכשהו לא הגיע למיצוי, לא היה מספיק מהודק.
איכשהו צלחתי את הספר ולא וויתרתי באמצע אבל בהחלט אפשר לוותר.

איזה ספר חמוד!!!
הרבה יותר מחמוד. כל הספר ישבתי מחוייכת. אפילו דמעה קטנה השתלבה לה שם בין הדפים.
מי שאהב את הספר על אובה, יאהב בטוח את בריט מארי. לא כל כך סימפטית (ככה נראה לנו בהתחלה), קצת מעיקה ומציקה, עד שמכירים... הדמויות שהיא פוגשת מצליחות גם להיות מעניינות עבור הקורא, לא רק לבריט מארי ;)
ממליצה בחום, ספר מקסים :)

הגעתי עם הספר עד עמוד 80 והחלטתי שמספיק. לא התחברתי לסיפור מסגרת ובעיקר לדמות הראשית.
מכירה המון אנשים שדווקא התחברו לספר ואמרו שהוא מיוחד, אבל אצלי לא הלך איתו.