לא גדלתי בה אבל הייתה לי תקופה באר-שבעית קצרה, לאשתי הייתה גם כן תקופה בבאר שבע כילדה עולה חדשה, שהגיעה ישר אליה. והנה אני קורא ספר של מי שגדל בבאר שבע בשנות השבעים ולמד אפילו, בדיוק באותו בית ספר קורצ'ק שבו למדה גם אשתי, והוא מספר לנו על כמה ילדים מחבריו הקרובים שהיו ועל משפחתו. זוהי ספרות יפה ולכן הוא לא לגמרי מדייק בעובדות לגבי גיבוריו, אבל גם לא לגמרי לא מדייק. רק כדי להבהיר את כוונתי; גיבור הספר שהיה הילד, (המקביל של חרמוני) מספר לנו בגוף ראשון שאביו נהרג כשהיה בן שש או שבע בעוד שבמציאות הוא נהרג כשהיה בן שנתיים...
באר שבע לא הייתה "סתם מקום" משעמם שלא קורה בו דבר כמו שאני יכול לחשוב למשל על צפון ת"א שבה גדלתי...
בכיתה של חרמוני, היו גם ילדים שלאבותיהם היה עבר בבית סוהר וכיצד היו יחסיהם עם הוריהם ועם המספר...
אין פה עלילה ליניארית, אבל הסופר מכניס לכאן אפיזודות מרתקות שניכר שיש בהן אמת, גם אם כאמור הוא איננו מדייק לפעמים בפרטים... בכל אופן תחילת הספר מרתקת וקריאה ביותר! ורק אחר כך בהמשך הספר שבו קופץ המחבר קדימה ואחורה, ואז מתגלית לדעתי חולשה מסוימת והסיפור מעט פחות מושך...
אבל עם כל האמור לעיל, יש כאן תיאור מאוד מעניין של באר שבע כעיר שהייתה די קטנה בשנות השבעים. מין פרובינציה שבה "כולם הכירו את כולם" והאליטה המצומצמת, שבה היה אביו החורג של המספר דוקטור גדעון שטיינר, (לפחות ע"פ הסיפור) שהיה רופא בכיר בבית החולים המקומי. פה ושם יש דברים שקצת התמיהו אותי. יש לפעמים חזרות ללא הסבר על פרטים מסוימים; כמו למשל, על דן אחיו החורג בסיפור, הוא חוזר עשרות פעמים במשך הספר, לעתים כמה פעמים באותו העמוד: "דן הבן של גדעון שטיינר" או שעל אמו של אחד מחבריו הקרובים הוא כותב ש"הייתה יפה כמו קלאודיה קרדינלה". אני לא בטוח שיש רבים שזוכרים את כוכבת הקולנוע האיטלקייה הזו, אבל גם על המשפט הזה הוא חוזר פעמים רבות... אולי יש כאן כוונה לחזור ללשונו של הילד שהיה המספר?... בכל אופן דווקא מהפרט הזה בסגנון הכתיבה - לא התלהבתי ... אבל עדיין, בסך הכל הספר מרתק וקריא מאוד! ואני בהחלט ממליץ עליו.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
