“אז על מה בעצם מספר קרבת דם.
הוא מספר על התבגרות, כן. על התבגרות הוא מספר. הוא לא ספר קלאסי על התבגרות, את זה אי אפשר להגיד עליו, הוא בועט במוסכמות של הז'אנר, מה שנקרא. כן.
כך או כך, הוא מספר את סיפור התבגרותו של ילד בבאר שבע בשנות השבעים. סיפור ההתבגרות שלו, ושל החבר הכי טוב שלו, איתן ארדיטי, שאמא שלו ברחה לאמריקה.
כן, כאמור, אמא של איתן ארידיטי ברחה לאמריקה, ואפשר לומר שזה השפיע לא מעט על סיפור ההתבגרות שלו, ולכן גם על סיפור ההתבגרות של המספר, בגלל שהם היו חברים, אבל את זה כבר אמרתי. וגם למספר עצמו, למרות שלא גדל ב"משפחה הרוסה" מה שנקרא, כמו החבר שלו, איתן ארדיטי, גם לו היתה אמא קצת נעדרת. כלומר, היא לא נעלמה לאמריקה או משהו כזה, כמו אמא של איתן ארדיטי, אבל אפשר לומר שהבן שלה היה בשבילה קצת נטל. שארית לא נוחה מחיי נישואים לא מאושרים שהסתיימו עם מותו של בעלה הראשון, אבל הילד נשאר. כן. וזה, כמו שאתם יכולים לתאר לעצמכם, השפיע על המספר. ההרגשה הזו, שהוא בעצם קצת מיותר, קצת הורס לאמא שלו, שהיה, אולי, עדיף בלעדיו.
סגנון הכתיבה של הספר הוא מעין סגנון דיבורי. יש בו הרבה חזרות, מסוג שאדם עושה כשהוא מדבר ומדבר ולא זוכר כבר מה הוא סיפר ומה עוד לא סיפר, ומה תכנן לספר ומה תכף יספר. זאת, למרות שהספר אינו מוצג כמונולוג והמספר פונה לפעמים לקוראים שלו בתור קוראים.
זה קצת מוזר, אבל יש בזה גם משהו חינני בעיני, וסליחה ממי שניסיון החיקוי שלי פה למעלה הצליח לעצבן אותו.
גם זה יכול לקרות.
עם זאת, אין להסיק מכך ששפתו רזה או בלתי ספרותית. הוא בהחלט נוטה לגלוש לתיאורים כמו:
"הסתיו שנמתח בין הכניסה הדרום-מערבית של באר שבע ובין בית הקברות שעמד לא רחוק משם, היה צהוב ובוהק ומסמא. האדמה כבר היתה מותשת מהשמש של הקיץ. מבית החייל ועד קיבוץ חצרים, כל הדרך, קמשונים וקמשונים, חרולים וחרולים".
סיפור ההתבגרות הזה, כמו שאולי היה מובן ממה שכתבתי עד כה, הוא סיפור די מדכדך.
חבורת נערים שגדלים במשפחות מתפקדות למחצה, בשכונה שלא נחשבת לטובה ביותר בבאר שבע, אולי יוצרים לעצמם קבוצת שייכות אלטרנטיבית, אבל מכיוון שזה איננו סיפור מתקתק, הקבוצה הזו היא קבוצת ילדים בשר ודם. עם האגוצנטריות המאפיינת ילדים לעתים קרובות, עם חוסר היכולת להוות משענת של ממש.
וכך, החבורה יכולה לתכנן יחד מבצע של התחמקות מהבית ונסיעה בטרמפים לפסטיבל הפופ בנואיבה, אבל כאשר גנגסטר שלוקח את כל החבורה טרמפ, מאיים על המספר להכניס אותו לבגאז' יחד עם הגופות המרקיבות שם אם יעז להקיא ברכב, החברים שלו צוחקים עם הגנגסטר.
"אחר כך לא ראינו אותו יותר. אני אומר ראינו, בגוף ראשון רבים, אבל הגוף ראשון רבים כבר היה מפורד ומפוזר, ליחידים יחידים, אם אי פעם היה כאן גוף ראשון רבים. קשה לי לומר. באמת."
זהו אולי המשפט שמסכם את תיאור החברות הזו. את הפרידה ההכרחית, את הקשר הראשוני שממשיך לחבר עד כדי דיבור בלשון רבים.
זה לא סיפור חניכה, כי אין בנמצא מי שיחנוך את המספר. זה לא סיפור על הנער שעלה מאשפתות, כי הוא לא הגיע מאשפתות. אביו החורג היה מנהל מחלקה בבית חולים, והוא עצמו זכה לחינוך ראוי והיה, בסך הכל, בר מזל ביחס לחבורת הילדים/נערים איתם הסתובב בבאר שבע בשנות השבעים. חוץ מזה, אין בו עליה של ממש. הגיבור הוא מחזאי כושל, שהיה אחראי למחזה מוצלח אחד בלבד. הוא לימד באוניברסיטה ולאחר פיטוריו – התחיל ללמד בתיכון.
איתן ארדיטי, חבר הילדות, האלטר אגו, הצל, היה לפרק זמן קצר כוכב: שחקן מצליח. ואין זה מקרי, כמובן, שהמספר, המתעד, המדשדש בשולי החיים, הוא מחזאי, זה שנמצא מאחורי הקלעים, זה שכותב את התסריט, בעוד חברו בעל הנטיה "לטרוף את החיים", הוא העומד במרכז הבמה, הוא הכוכב.
זה אולי סיפור של הידרדרות, הידרדרות מקצועית ומשפחתית, אבל הידרדרות מתונה.
אחרי הכל, בסוף הסיפור, הגיבור עדיין נשוי, אב לילדים, מתפרנס. וחי. בניגוד לכמה מגיבוריו האחרים של הסיפור.
אז על מה בעצם מספר קרבת דם.
על המון ועל כמעט כלום. על ילדות ועל התבגרות. על דריכה במקום. על יתמות. יתמות אמיתית ויתמות רגשית.
הוא מדכדך, מעורר דחיה לעיתים, וכתוב בכשרון רב.
האם זו המלצה?
תחליטו בעצמכם.”
