זהו מסע אל תוך נפשה של אומה.

בנות צעירות מתאבדות אחת אחרי השנייה בעיר נידחת קארס, השוכנת בצפון – מזרח טורקיה. משורר גולה, מלנכולי וקצת נוירוטי ,שברח לגרמניה לפני שתים – עשרה שנה, מגיע לקארס באוטובוס לכמה ימים לסקר את ההתאבדויות עבור עיתון גרמני. הוא כלל לא התכוון להגיע לכאן – מטרתו הייתה ביקור מולדת באיסטנבול לראות את אימו בפעם האחרונה ולפגוש מעט חברים ישנים שנותרו לו שם. הודעה פתאומית מעורך העיתון משנה את תכניותיו ומתברר שגם את חייו, לנצח.

אולם לקא יש עוד סיבה לבוא לעיר הזו. הוא פוגש שם את איפֶק – חברתו ללימודים. היא נותרה מהממת ביופייה ואישיותה רק מוסיפה קסם להופעתה החיצונית הכובשת. קא, שאיבד כל תקווה למצוא אושר בחייו חש פתאום ניצוץ שדוקר את ליבו בכאב מענג.
אולם, לא רק התאהבות מחכה לו בעיר הזאת. האקלים בקארס קשוח והפכפך – בחורף הקור הוא עז, הטמפרטורות צונחות ושלג כבד יורד ואילו הקיץ רותח ומחניק. עד מהרה, מגלה המשורר שלנו שלא יוכל לצאת מהעיר לפחות כמה ימים – שלג בלתי פוסק חסם את הכבישים ואת מסילות הרכבת.

קארס, עיר מוכת עוני, אבטלה ואלימות עומדת לפני בחירות לראשותה. כל הסימנים מעידים על כך, כי מפלגה איסלאמיסטית בראשות גרושה של איפֶק מהטר – איש שמאל שהפך את עורו ונעשה לקנאי דתי, עומדת לזכות במירב הקולות. אלו הן שנות ה- 90, הצבא עדיין שולט ביד רמה במדינה, לקצינים יש כוח רב והם ייעשו הכל כדי למנוע מאנשי הדת לתפוס את המושכות ולהחזיר את טורקיה לאחור.

קא מוצא את עצמו בלי משים במרכז ההפיכה הרצחנית שמתחילה בתיאטרון העירוני בחסות השלג שניתק את העיר מהעולם. הוא עד מהרה מבין כי הסתבך במאבקים בין הכוחות הקאמאליסטיים החילוניים המיוצגים על ידי הצבא למוסלמים קנאים, כשבמקביל מתרחש גם מאבק לאומי כורדי.

במהלך שהותו בקארס מגלה קא כי הנערות שהתאבדו היו חלק מתנועת "נערות המטפחת" – תלמידות שנאבקות להיכנס למוסדות הלימוד כשהן לבושות על פי ציווי האסלאם. הן גורשו מהתיכון בבושת פנים בדרישה להופיע חשופות שיער ולכן עשו את המעשה הנוראי. אבל האם זו אכן הסיבה להתאבדותן או שלפעמים האסלאם הוא רק תירוץ? ובכלל האם אין זה אבסורד להתאבד בשם דת שרואה במעשה אחד החטאים החמורים? כך או אחרת, קנאי דתי המכונה "כחול" מסתתר בעיר ומנהל ממקום מחבואו מסע נקמה באלה שאחראים לדיכוי הדת בעיר ו"השפלת" הבנות. היותו מוסלמי מאמין אגב, לא מונעת ממנו להחזיק פילגשים ואף לנהל קשר עם שתי נשים במקביל.

הרומן מצליח לחשוף את תמציתה של טורקיה המודרנית שהיא מלאת סתירות וסובלת מרגשי נחיתות מול אירופה שמומרים במקרים רבים לשנאה. הליברלים והמערב משתפים פעולה עם הדתיים "בשם הדמוקרטיה" כשלנגד עיניהם ישנה הדוגמה של שכנתם איראן, כאשר ליברלים כאלה הומתו במיתות משונות כשמיאנו לקבל את התנאים החדשים אחרי שהאיסלאמיסטים תפסו שם את השלטון. החילונים ואינטלקטואליים נשענים על הצבא, המשמר את השלטון החילוני במדינה, כשבסתר ליבם הם בזים לו ולקציניו. הצבא עצמו מנסה להבטיח קידמה וזכויות הנשים עם נבוט ביד...

פרשת האהבים בין קא לאיפק עוברת כחוט השני לאורך הרומן ולמעשה מהווה גחלת שמדביקה את הקורא לספר, כשברקע יש איזושהי תקווה לסוף מאושר. אבל האם הוא בכלל אפשרי במקום מסובך כל כך? ואילו סודות עוד יגלה קא על אהובתו יפת התואר? אגב היה מעניין לקרוא תיאורי מין מאת סופר טורקי. הם אמנם מנסים להיות נועזים, אך עדיין עדינים יותר, רחוקים מהפירוטים שמקובלים בספרים מערביים עכשוויים.

ל'שלג' יש את כל הנתונים להיות ספר של חמישה כוכבים זוהרים. הוא מצליח לגעת בנקודות רבות כל כך בצורה מדויקת וממש גרם לי להבין את טורקיה. פאמוק סיים את כתיבתו ב-2001, ערב היבחרותו של ארדואן לשלטון. הרומן עוזר מאוד לתפוס מה הביא את האיש הזה לשם. לאחר עשורים שבהם דרכה של מפלגתו נחסמה על ידי הכוחות החילוניים, האיש הזה, נציג "טורקיה השנייה", שמתבל את היותו איסלאמיסט בלאומנות קאמאליסטית ושאיפות אימפריאליסטיות נבחר ברוב קולות. בעזרת המערב, אגב. יש בספר גם תובנות פילוסופיות מעניינות וניסוי ספרותי שיכול היה להיות מרהיב. נקודת מבטו של המספר היא מיוחדת מאוד.


נקודת התורפה המובהקת של הרומן היא הכתיבה המייגעת וחסרת המעוף. הוא מתקדם בעצלתיים , לא זורם לרוב ומרגיש כמו ספר הרבה יותר ארוך מ-462 עמודיו. לא חשתי כדג השוחה להנאתי בזרם, אלא כתולעת שמגלה את כל הפנינים של הרומן אגב זחילה איטית ולעיתים מעייפת. אם לא די בכך, אינטואיטיבית חשתי שהתרגום טוב, אך מעט מגושם, אף שאין לי דרך ממשית לבדוק את זה וייתכן שאני טועה. בסוף בין שלושה וחצי לארבעה וחצי כוכבים – תלוי מאיזה זווית מסתכלים על זה.

למרות מגרעותיו זה ספר מומלץ ואיכותי.

*נקודה מעניינת: שלג בטורקית זה Kar. מזכיר משהו? אם לא די בכך , לגיבור קוראים Ka ולמקום ההתרחשות Kares.

מתחת לפני השטח מתרחשת מלחמה בין שתי הוצאות לאור, כתר וזמורה ביתן, האם כותבים אורהאן או אורחן. דרך אגב, המצב של פאמוק הוא יחסית בסדר, כי בספריו של יוסה יש לא פחות מארבעה סוגי כתיב לשמו ואפילו שניים בתוך אותה הוצאה לאור, כלומר במקרה שלו זה גם גלש למלחמת אזרחים.
הרבה זמן שאני רוצה לקרוא את הספר הזה ופשוט לא הצלחתי להשיג אותו. כל כך הרבה זמן שבינתיים הספקתי לקרוא שלושה אחרים שלו. פאמוק סופר נהדר אבל יש לי בעיה איתו - יש בספריו קטעים בהם הכתיבה מעיקה ולפעמים מאוד קשה להבין מה הוא מנסה לומר. ובכן, בספר הזה אין את זה או שיש הרבה פחות מאשר בדרך כלל. זה בטוח הספר הקולח ביותר של פאמוק שקראתי עד עכשיו. לדעתי גם הטוב ביותר.
הספר מתרחש בשלהי שנות התשעים - תקופת מעבר לא קלה לטורקיה. טורקיה הייתה מדינת מפתח בצד המערב במלחמה הקרה, וכשזאת הסתיימה איבדה הרבה מחשיבותה. הציפייה להתקבל לאיחוד האירופי נכזבה פעם אחר פעם ותפיסת המדינה החילונית ברוח האירופית קרסה. הטורקים מיואשים ומתחילים לפזול מזרחה - לאיראן האיסלאמיסטית, למדינות העמים הטורקים ולמזרח התיכון בכלל.
הספר מתרחש בקארס, עיר ספר שידעה ימים יפים, אך כיום היא עיר ענייה, מוזנחת ושורצת מובטלים, בה האיסלאם והלאומיות של בליל העמים מרימים ראש. קארס היא מיקרוקוסמוס של טורקיה.
קא הוא גולה פוליטי בגרמניה, ספק עיתונאי וספק משורר, שחוזר לארץ מולדתו לאחר מספר שנים. הוא מגיע לעיר כדי לסקר מערכת בחירות מקומית ולחקור מעשי התאבדות של נשים. קא פוגש גם את איפק, אהבתו משכבר הימים. עם הזמן קא מוצא עצמו מעורב במספר ארועים הרי גורל. עד כאן העלילה, השאר ספויילר. משפט אחד על זמן - למרות שהעלילה מתקדמת יחסית מהר, התחושה היא כאילו הזמן עומד מלכת וכל הסיפור מתרחש בשלושה-ארבעה ימים.
הדמות של קא היא נהדרת. הוא לכאורה האירופי הנאור שבז לאמונות הטפלות של פשוטי העם, להבלי הדת ולתרבותם הנחותה - אבל הוא לא. הוא נלחם עם עצמו, הוא רוצה להיות כזה, אבל לא יכול כי אחרי הכל הוא עדיין טורקי ועדיין מוסלמי. גם האהבה שלו לאיפק היא חסרת רסן, יצרית מאוד, "טורקית" מאוד.
המספר הוא דמות פעילה בספר ועם הזמן משתלב בתוך העלילה. אין עליו הרבה פרטים - קוראים לו אורהאן והוא כתב ספרים בשם "מוזיאון התמימות" ו"הספר השחור" (מעניין מי זה).
בספר יש המחשה נהדרת של שלטון דיקטטורי. התקשורת והאומנות כפופים כמעט לחלוטין לשלטון וממשיכים להפיץ אידיאולוגיה שאיבדה מהרלוונטיות שלה. המציאות בה הציבור פוחד לדבר על נושאים פוליטיים בשל מעקבים והאזנות של כוחות הביטחון מורגשת מאוד.
שלל התפיסות של כל חלקי האומה הטורקית ספוגות בתוך הדיאלוגים והמונולוגים בספר. החל מניתוח מלומד של המציאות ועד לסטריאוטיפים של פשוטי העם אחד כלפי השני.
ובכלל, בספר אין נושא שקשור לאומה הטורקית שפאמוק לא נוגע בו, בין אם באריכות ובין אם במספר שורות. בראש ובראשונה כמובן קונפליקט המזרח-מערב; כמו כן, דת האיסלאם והחילוניות. פאמוק מתייחס גם ל"היעלמותם המסתורית" של הארמנים, מעשה אמיץ מאוד מצידו שגרר איומים על חייו. בנוסף, מתייחס פאמוק למצבם של הגולים הטורקים בגרמניה, הניוון הרעיוני של השמאל הטורקי, יחסי טורקים-כורדים, הצבא, הפליית נשים, שחיתות וכו', אפילו לתמונות של הרים בשוויץ שתלויות בבתי הקפה ("בטורקיה יש לנו הרים לא פחות יפים"). עם זאת, הביקורת של פאמוק כל כך ענינית, מדוייקת, כל כך הוגנת. היא מאפשרת לקורא להבין, אם לא להזדהות כמעט עם כל גורם בקלחת הטורקית.
פאמוק לא רוצה שזה יהיה ספר מתח, שאם היה ערוך מעט אחרת בהחלט יכל להיות כזה. כל מה שהקורא עלול לחשוב כתחילתו של מותחן, פאמוק גודע בעודו באיבו, ופשוט עושה ספויילרים לספרו שלו (יש שניים גדולים כאלה). העלילה בספר היא רק כלי, בעזרתה הוא פורס יריעה רחבה על האומה הטורקית בכלל ועל טורקיה המודרנית בפרט.
ספר מאוד מומלץ ויחסית לספרים אחרים של פאמוק מאוד קולח. מגרד את החמישה כוכבים.
ציטוט לסוף - "החיים נועדו לאושר ולא לעמידה על עקרונות". (עמ' 342).

שלג: יצירת מופת של רגישות ופוליטיקה

"שלג" של אורחאן פאמוק אינו סתם רומן, אלא חוויה ספרותית המשלבת בין אהבה, פוליטיקה, היסטוריה ותרבות. פאמוק, כדרכו, מצליח לשזור סיפור מרתק על רקע נופים בעת שהשלג היורד תואם לאווירה הכוללת. הוא חושף את פצעיה הפתוחים של החברה הטורקית. באחת התקופות המורכבות שלה.

הסיפור הוא מסע של משורר גולה לקארס, עיר קפואה ומבודדת בצפון מזרח טורקיה, בעקבות סדרה של התאבדויות מסתוריות של נערות צעירות. ההגעה הזו מהווה נקודת מפנה הן בחייו של המשורר והן בחיי הקהילה כולה. בעודו מנסה לפענח את התעלומה, הוא מוצא עצמו שוב ושוב נמשך אל עברו, אל אהבה אבודה ואל זיכרונות כואבים.
אורהן פאמוק משלב בהצלחה בין סיפור בלשי, רומן רומנטי, ומחקר חברתי-פוליטי. הקורא מוצא עצמו נשאב לעלילה מותחת, זוכה להכיר ולקבל תמונה עשירה ומורכבת של החברה הטורקית.
פאמוק הוא אמן מילים, הוא מצליח לתאר את הנופים הקפואים של קארס, את יופיה של איסטנבול, ואת עומקן של הנשמות האנושיות בצורה מרגשת ובלתי נשכחת.
יש בספר ביקורת חברתית נוקבת: מתחת לפני השטח של סיפור האהבה, של החברה הטורקית, של הקונפליקטים בין מסורת למודרנה, המחיר הכבד של הפוליטיקה על חיי הפרט.
הדמויות רב-ממדיות, אנושיות ומורכבות, הן נעות בין אהבה ושנאה, בין תקווה לייאוש ענק.
הספר בעיני חוויה הספרותית אמיתית . חבל שלא ניתן לקרוא אותו בשפת המקור. התרגום ראוי לשבח-אבל כבכל ספר משובח התרגום פוגם.

פתיחה נפלאה יש לספר הזה. כבר בעמוד הראשון נשביתי בקיסמו.

לכאורה מדובר פה בסיפור אהבה שמתרחש בעיר קטנה שנמצאת בצפון מזרח טורקיה, ועקב מזג אויר קר ומושלג במיוחד, מנותקת למשך מספר ימים משאר העולם. גיבור הסיפור, משורר טורקי שחזר מגלות ארוכה בגרמניה נוסע בשליחות עיתונאית לסקר התאבדות של מספר נערות דתיות באותה עיר קטנה. בשל השלג העז הוא נאלץ להישאר בעיר עד להתחדשות תנועת הרכבות.

לכאורה סיפור אהבה, כיון שהסיפור המרכזי פה הוא סיפור הלאומיות הטורקית. זהו קודם כל ספר פוליטי. החברה הטורקית מובאת פה אחר כבוד (והכבוד רב) אל המעבדה ושם בעזרת קטליזטורים, שהם הם מרכיבי העלילה, נבחנת מורכבותה, נבחנות קבוצות שונות המרכיבות אותה, החל ממורדים כורדים, דרך פעילי איסלאם קיצוני יותר ופחות, ועד לחילוניים תומכי הרפובליקה הקמאליסטית.

הבחינה הזו של הקבוצות הללו מולידה הרבה מאד תובנות. למשל, לגבי מידת השונות בין הקבוצות הללו, שכן התיאור המאד מוקפד של האנשים ושל רגשותיהם ביחס לאמונתם, לצבא ולמדינה גורם לך להתבלבל לעיתים ולבדוק מחדש מי הוא מי, או מה כל אחד באמת רוצה שיקרה. לפעמים נדמה שהתומכים המיליטנטיים ביותר של זרם מסויים יכלו להיות תומכים לא פחות אדוקים של זרם אחר.

באחת הביקורות, מאילו שמצוטטות על כנפי כריכת הספר, נכתב: "שופך אור על העימות בין החילוניות לאיסלאם הקיצוני ועושה זאת טוב יותר מכל ספר עיון שאני מכיר". אני לא קראתי שום ספר עיון בנושא, אבל אחרי קריאת הספר הזה נדמה לי שאני מבינה את המורכבות שיש בעימות הזה, חלקים משורשיו ואת הרגשות הלאומיים המעורבים בו.

יש משהו במציאות שהוא מתאר שמזכיר מאד את המציאות שלנו, הישראלית, ואת הרגשות המעורבים שיש אצל אנשים רבים ביחס לדת ולמידת המעורבות שצריכה להיות לה בחיי המדינה.

נושא מרכזי נוסף בספר הוא העמדה הצינית של המערב כלפי המשטרים במדינות הנחשלות. המרחק בין העמדות העקרוניות כביכול לבין התמיכה בפועל. מעבר לביקורת שיש לו על המדינות המערביות, נדמה שהוא מנסה לגרום לנו לשים לב לאופן הלא מספיק ביקורתי בו מקבלת חברה את קני המידה המערביים כאילו שעל פיהם יישק דבר. (גם) בזה מצאתי את הספר מאד רלוונטי עבורי, עבורנו.

הרבה תשומת לב הוא מקדיש למצבן של הנשים בתוך המאבק הזה על מעורבות הדת בחיי היומיום. הנשים הן אילו שחייהן מושפעים במידה הרבה ביותר, אילו שעבורן ההבדל בין התרבות האיסלאמית לבין התרבות החילונית הוא הניכר ביותר, אבל קולן אינו נשמע כמעט. באמצעות הסיפור על התאבדות הנערות הוא מביא את הנושא הזה לקדמת הבמה. כאילו רק באמצעות מעשה קיצוני כל כך קולן יוכל להישמע, עמדתן תוצג ותילקח בחשבון. דרכן עולה סיפורו של הפמיניזם המוסלמי.

הסיפור כולו מסופר מפי מספר יודע כל. לא סתם כזה. אחד שמשתף אותנו בזה ומגלה מפעם לפעם חלק ממה שעתיד להתרחש, או אפילו מחווה דעתו על אירועים שקרו. הנימה שבה נכתב הסיפור, יש בה משהו מקסים בעיני. בסך הכל הוא מתאר עיר שדה נחשלת, תושביה עניים, רבים מהם חסרי השכלה, אנשים פשוטים שחיים את חייהם הפשוטים אי שם בקצה העולם, במקום שאף אחד לא מתעניין בו. והוא, המספר, איש העולם הגדול, מאד מאד אוהב אותם. לא מתנשא עליהם. גם כשהוא מתאר את עליבותם ניכר שהוא באמת באמת אוהב אותם. ובעצם, באמצעותם, הוא בוחן את עצמו, את מידת האושר שלו, את מידת הכנות שלו, עד כמה הוא נכון להכיר באמונותיו, ברגשותיו, ועד כמה הוא חלק מהם.

דבר שהפריע לי בספר הוא סיפור האהבה שעומד במרכז העלילה. עם החלק הזה לא הצלחתי לפתח שום מידה של הבנה או הזדהות. קצת "סרט טורקי" זה היה וככזה הוא עורר גיחוך מפעם לפעם, אבל למרות זאת הספר הוא טוב ומעניין. יש לו הרבה מאד מה לומר והוא מצליח לעשות את זה באופן שגרם לי להקשיב.

לכאורה יש בספר הזה את כל מה שאמור למצוא חן בעיני, אבל האמת היא שבקושי הצלחתי לסיים אותו. זה מסוג הספרים שאם אני קוראת יותר מדי מהם ברצף, אני מתחילה לתהות בליבי מה כל כך כיף בלקרוא ספרים בעצם... התהייה הזו אינה תוקפת אותי כשאני סתם נופלת על ספר גרוע כי אז אני יודעת בוודאות שפשוט נתקעתי עם הספר הלא נכון. היא עולה במוחי רק בגלל ספרים בינוניים שכאלה, שנכתבו על ידי זוכי פרס נובל, שכביכול אמורים להיות טובים ומרחיבי אופקים, ועוסקים בנושאים שבדרך כלל מעניינים אותי, ולמרות זאת אני מוצאת את עצמי קוראת אותם בעצלתיים, מתחמקת מהם, מעדיפה לעשות אלף ואחד דברים אחרים, ומורחת אותם על פני ימים ושבועות ארוכים... והם מצידם נמשכים ונמשכים ולא נגמרים.

להבדיל מספרים גרועים ממש, בספר כזה לא בקלות אני יכולה להצביע על הסיבה המדויקת לכך שהוא לא תופס. משהו בצורת הכתיבה של אורהאן פאמוק פשוט משאיר אותך מנותק. אולי אלו הן הדמויות שלו, ההפכפכות והחנפניות שאי אפשר להבין מה הן באמת חושבות. אולי זה היעדר האמירה שגורם לו להיות כל כך אנמי, ואולי זה פשוט חוסר המיקוד, ההתפזרות ליותר מדי כיוונים שהופכת אותו לטרחני. הנושא הראשי, זה שאיתו הספר מתחיל (חקירת תעלומה של גל התאבדויות בקרב נערות דתיות בעיר קטנה ונידחת בטורקיה) כלל לא מגיע לידי מיצוי, כאילו נשכח בדרך, ומתחלף בסיפור אהבה סתמי ולא מרגש.

אלא אם כן החברה הטורקית היא נושא שמרתק אתכם באופן מיוחד, אני לא חושבת שקל להתחבר לספר הזה. פאמוק מרפרף בין שלל דמויות, כשכל אחת מייצגת עמדה אחרת על הרצף שבין איסלאם קיצוני ואדוק לבין חילוניות ליברלית, והוא מלא הבנה ואהבה לכולן. החל מהטרוריסט האיסלאמי הקיצוני ביותר, וכלה בראדיקל הקומוניסטי לשעבר המתבונן בעינים כלות בהקצנה הדתית שעוברת על מכריו ובני משפחתו. בדיוק כמו שהגיבור הראשי, קא (בתורכית – שלג) משנה את דעתו ללא הרף ולא מצליח להשתייך לאף צד, כך גם לא ברורה עמדתו של פאמוק עצמו ביחס לסוגיות שהוא מעלה. קשה להבין למשל מה הוא חושב על הציווי הדתי לאישה מוסלמית להתכסות (דיכוי האישה או להיפך, אקט שמגן עליה ומשחרר אותה מגברים שטופי זימה?) או מהי דעתו על על האיסור הממשלתי לקבל לבתי ספר נערות שמכסות עצמן (פגיעה בחופש הפרט, או הישמרות מפני כפייה דתית?) נראה שהוא בעיקר מעוניין בלחשוף את הקונפליקטים, לעורר מודעות לכל נקודות המבט האפשריות בלי לתפוס צד. זה לא בהכרח דבר רע, אבל המחיר הוא שלא נאמר שום דבר בעל משמעות בספר, ולא עולה ממנו כל תובנה או מסקנה. מן ספר 'פרווה' שכזה.

לצד העלילה הלא מרתקת, יש בספר גם כמה רעיונות חביבים: עיירה קטנה שמנותקת משאר המדינה בשל סופת שלגים קשה, ומייצגת כמעין מיקרוקומוס את החברה הטורקית כולה. הצגות תיאטרון שדווקא בהן מתרחשים האירועים האמיתיים, ועיתון שמופץ בכמה עשרות עותקים וממציא את המציאות... אבל ההברקות הבודדות ואמנותיות הללו אינן מספיקות כדי לשנות את הרושם הכללי שהספר השאיר אצלי. בסופו של דבר, אין תחליף לסיפור טוב ואין פיצוי לשיעמום.

בעיר קארס, שבמזרח טורקיה,
גבור ספורנו קא משורר גולה שחי בפרנקפורט כבר 12 שנים . קא נאלץ לעזוב את איסטנבול שבה גדל בגלל התנגדותו לשלטון ומאז הוא חי בבדידות בגרמניה. בתקופת גלותו הוא הפסיק לכתוב שירה, הוא שב הביתה לקארס כדי להשתתף בלוויית אמו, לא רק המוות הוא סיבת ביקורו, אלא גם החיים. בעת הביקור נודע לו שאיפק, שבה היה מאוהב בתקופת לימודיו באוניברסיטה, חיה בקארס והתגרשה באחרונה, והעובדה הזאת ממלאת את לבו תקווה לאהבה אפשרית ומסבכת אותו. הוא יוצא לקארס בשמו של העיתון שמאלי "ג'ומהורייט" כדי לחקור את תופעת ההתאבדויות בעיר שהנשים מתאבדות בה והגברים פונים לאיסלאם, מנסה לפגוש את אהובתו משכבר ולהשיב לחייו את שאבד לו. הוא חש, כמי שבא מגלות לגלות. גרמניה אינה עוד מולדתו וגם כאן בקארס אינו שייך עוד. הנשים המתאבדות של קארס יכולות לסמל את טורקיה עצמה,
פאמוק. מוביל את הגיבור אל סופו הבלתי נמנע. כך מתאר ההתרחשויות העוברות על החברה הטורקית. חברה שסועה בין מערב למזרח, בין איסלאם לדמוקרטיה, אלו רק חלק מהבעיות הקיומיות שהחברה הזו מתמודדת איתן.
קא לא הצליח להשתלב בגרמניה הוא תלוש. פאמוק מניע את גיבורו באמצעות אהבתו לאשה ורצונו לשרוד, המציאות חזקה ממנו. אם מחפשים בספר זה מסר הרי זה אובדן דרך של האיש ושל הארץ.
אני חשתי קרבה ליצירתו. הספור שמתרחש בטורקיה מזכיר כמובן שלא ניתן להשוואה כי לכל מדינה מאפיינים משלה מדינות החיות במרחב הזה ושמתקשות להגדיר עצמן.
כתיבתו של פאמוק בכלל אהובה עלי גם התרגום נעשה לטעמי כראוי.

הערה אישית-בעת ביקור בצרפת "נתקעתי" ברכבת שעצרה בשל תקלה זמן ממושך, מולי ישבו שתי נשים בשנות החמישים לחייהן, התפתחה בינינו שיחה והסתבר שהן טורקיות מאיזמיר שהגיעו במסגרת קונגרס לצרפת. דברנו על חיינו האישיים וניכנסה גם פוליטיקה מצאנו שישנו הרבה משותף בינינו. הן היו חרדות מעליית האיסלם וממדיניות סתימת הפיות שמתפתחת שם.
טענו שהמהיגות במכוון מקצינה בכיוון דתי כדי לטשטש ולהסתיר את בעיות הפנים בוערות ולא חסרות. ההמונים תומכים בשלטון ובסיסמאות שמפריח, אינטלקטואלים שמתנגדים ל"פופוליזם" הפוליטי קולם נשמע בעיקר באקדמיה ומעט מחוץ לה. הציבור הרחב מפנה להם כתף קרה. הארופאים והאמריקאים לטענתם אינם מבינים את מה שמתרחש שם.
עלולים לפגוש איראן שתיים.

ספר מורכב רב שכבתי ובעל פנים רבות.
הסיפור מתחיל במשורר המגיע לעיירה טורקית ( אחר כך מתברר כי היא כורדית), לחקור התאבדות נערות הרוצות ללבוש "מטפחת". שהיא בעצם מסתירה את כל השיער מטעמים דתיים.
ההמשך הוא כאילו קראתי את העיתונים בארץ: לכאורה דת כנגד חילוניות, מוסר כנגד פריצות.
אבל התמונה הופכת למורכבת.
אין "דת" אחת או מנהג אחד , כשם שאין חילוניות אחת או מוסר אחד.
הפריצות לא בהכרח נחלתם של החילוניים, וכן השחיתות.
יש שימוש במוסר לצרכים פרטיים.
עם הזמן מתגלה כי המאבק הוא על רקע לאומני, המוסלמים הם כורדים.
היות והספר נכתב או מיוחס לשלטון הצבאי , הרי שהרעים הם אנשי הצבא הכופים התנערות ממנהגים וסממנים דתיים.
גם האהבה היא רבת פנים ועם הרבה ניסתר על הניגלה.
בספר יש שימוש מענין ברקע ו"מציאות".
הבמה והצגת התיאטרון היא המציאות שבה מתרחשים הארועים האמיתיים. ומסביב העמדת פנים, מסכות והסתרות של אינטרסים.
הטלויזיה היא חזות הכל, כל אנשי העיירה רואים טלוויזיה כדי לדעת על ההתרחשות.
לעיתון המקומי יכולת ניבוי של חדשות( הוא מנבא רצח על הבמה).
היחיד האמיתי ההולך עם מחשבותיו, הגיגיו ויצירתו הוא המשורר קא.
אדם בלתי תלוי, הנקלע לפרשת אהבים ויוצא ממנה בשן ועיין.
גם כאן יש הסתרה, המספר אינו המשורר, אבל הוא בעל תכונות זהות ובן דמותו.( עלי לציין כי לטעמי חלק זה מיותר מול גודש הנושאים והארועים).
יש גם כמה אמירות מקסימות כמו עמוד 106 שבו מתואר מסע שכנוע לחזרה לדת אני רואה בזה כל מסע שכנוע). הקטע ארוך יחסית ותהליך השכנוע הוא מרתק, אבל יש משפט אחד: "אבל כל הזמן הזה האדם האחר שבתוכך לא מפסיק ללחוש לך שהשיח' הוא בעצם נוכל ושאתה אידיוט עלוב. הבנתי ..שבשלב זה כבר אין לך כוח להאמין שאתה מה שהאני האחר שלך לוחש לך"
נו זה נכון לכל שיכנוע: טלוויזיה, קריאת עיתון, חזרה בתשובה וגם קניות בסופר.
בקיצור ספר מענין, יש בו מעט נקודות מתות שנובעות מנוקדנות הכתיבה של פאמוק, אבל כשצולחים אותם, התמורה גדולה.
ובשולי הדברים, חשבתי על טורקיה כיום.
הכורדים נרדפים בקנאות פוליטית על ידי מוסלמים אדוקים.
המילטריסטים כבר לא בשילטון והאור לא מפציע משכנתנו הרחוקה.

הספר הזה הוא לדעתי הטוב שבספריו נכתב באומץ לב רב. בוודאי אינו אהוד על הממסד הטורקי. תאורי הנוף משתלבים בספור המעשה הם חלק מהספור. כמעט כתבתי ההרפתקאה.אבל אין זה כך. המזרח התיכון וטורקיה בתוכו אזור שקשה לחיות בו. אזור שסוע בין פאנטיות דתית לקדמה. בין מערב למזרח. מבחינתי הספר הזה בדומה לספרים של גראסיה מארקס עירוב שבין ספרות לדוקומנטציה. כוחו של הספר בתיאורים אמיצים, נועזים של האנשים החיים שם בסוף העולם. מאבקים. שנאות ואנושיות ואהבות משולבים זה בזה. מקום שמתנהלים בו חיים דינמיים מאד.
אורהן פאמוק הוא סופר ענק פרס נובל הגיע לו. הכנות שבכתיבה היכולת לתאר, ההיכרות עם נושאי הכתיבה לעומקים שמעטים הסופרים שמסוגלים להגיע אליהם.
משהו אישי כשסופר כותב אני חש אם כותב מדם ליבו ומהמקלדת מביע את אשר חש או שכותב כדי שיקראו ורואה את הקורא במרכז ואולי הרצון להוציא רב מכר נוסף זהו רצונו הכמוס. אני מבחין בכך כך גם אצל סופרים ישראלים, מבלי לפרט כאן.
פאמוק ללא ספק שייך לקבוצה הראשונה.

טוב, אני לא הצלחתי לסיים את הספר. הגעתי לעמוד 190 ופשוט הנחתי אותו על השולחן בייאוש. הספר הזה הוא כמו לקרוא ספר היסטוריה על טורקיה. אבל זו לא הבעיה איתו. הבעיה היא שיש שם דמות ראשית שחיה, נושמת וכותבת שירים וכאילו לא מזיז לדמות הזאת כלום וכל המאורעות כאילו רק קיימים כדי לתת לו השראה לכתוב שיר ועוד שיר. הוא מאוהב במישהי אבל לא ברור בדיוק למה, בחור שהוא דיבר איתו חצי שעה קודם נהרג ואין על זה שום התייחסות חוץ מזה שצץ לו בראש שיר. מי שמתעניין בטורקיה, שילך על זה. יש שם המון פרטים ובין לבין מוסווית האג'נדה הפוליטית של המחבר. כל השאר, תקראו מאה עמודים רק בשביל הידע הכללי ותחזירו את הספר לספריה.