הסיבה שיש קוראים שאוהבים את מורקמי היא בדיוק הסיבה לכאלה שלא אוהבים אותו בכלל:

על מורקמי

אנחנו כאנשים רגילים לרוץ, להגיע מהר לפואנטה, להגיע ליעד ,לעיתים אין לנו סבלנות לעבור דרך בכדי להגיע .וגם אין לנו סבלנות לחכות להסברים מייגעים ומיותרים. מורקמי פשוט מבקש שנעצור רגע, נקשיב לעולם, לסובב. בעיקר נקשיב לעצמנו ונסמוך על האינטואיציות שלנו בלי הוראות הפעלה ולכן הוא גם מביא לקורא בעיות סבוכות שלא תמיד הוא יספק תשובה מהירה או פיתרון בזק, הוא רוצה לגרור את הקורא לחשיבה פעילה ולא מסכים להאכיל את הקורא בכפית.

יש סוג של אינטימיות שמורקמי יוצר בינו ובין הקורא. הוא מכניס את הקורא לביתו, זה כמו לשמוע את המחשבות כשהם רצים לנו במוח (כמובן לא את כולם זה מרתק) . נניח העובדה שהוא לא עובד, נשאר בבית, תולה כביסה או מכבס או מכין סלט וארוחת ערב לבת זוגתו כשהיא מגיעה בערב מהעבודה ומוזג לה יין ..והשתיקה כשאוכלים או על מה מדברים ,ואיך הוא היה רוצה לעשות אתה אהבה. הוא פשוט פורט כל מחשבה להרבה הרבה מחשבות קטנות בדרך. תמיד שם את האווירה הנכונה במקום הנכון לאותו משפט. כך הרגשתי. כמובן יש אנשים שהעניין מייגע אותם..

הספרים של מורקמי שקראתי עד כה כולל זה מתארים פעולות בנאליות יום יומיות שאנשים מין השורה עושים באופן מכני בלי לתת עליהם את הדעת. כמו קניות בסופר ,ללכת לבנק. .לשבת בבית קפה. אך היופי בסיפורים שלו היא הבנאליות "הלכאורה" משעממת ורגילה מול תופעות ביזריות הזויות שמפרות את כל האיזון שהוא ניסה לייצור קודם לכן.. כמו: בכל פעם שהציפור המוזרה משמיעה קולה קריק.. קריק..משהו לא טוב אמור להתרחש...או לב פועם של הציפור שדופק באותם פעימות לב של ילד ששומע ומבין זאת...חתול שנעלם וכל הספר הוא משמש סימבוליות למשהו שהשתבש וצריך להחזירו למקומו.

על העלילה

הספר הוא על אוקאדה וקומיקו. זוג שבעצם מאוד מבודד מהעולם. יש אהבה שמתבטאת בעיקר בשקט ובתמיכה שהם אחד בשביל השני. אין ניצוצות באוויר או מעשים קיצונים שמתארים את אהבתם. השיגרה שהם בנו והמחוות הקטנות אחד כלפי השני שם האהבה שלהם נמצאת.
דברים מתחילים להסתבך כשהחתול נעלם, כשאוקדה מקבל לפתע שיחה ארוטית עם תאורי סקס משמימים.. כשקומיקו פתאום לא חוזרת מהעבודה הביתה.
מכאן הסיפור מסתבך עם מדע בדיוני גובל בדמיון מפותח של הקורא ושל מורקמי...הסיפור כשאני חושבת עליו הזוי לגמרי עד כדי כך שאני פשוט אשאיר לקוראים לקרוא ולהחליט.

תובנות מתוך הספר

560 דפים שבהם מורקמי כותב על הזרימה בחיים, אם החיים לא זורמים או תקועים ,לחפש את המקום, השנה ,הדקה או האירוע בחיים שהזרימה נתקעה ואז לשחרר.

"אין כאן שאלה של טוב או רע יותר. מה שחשוב הוא לא להתנגד לזרימה. אתה עולה כשאתה אמור לעלות ויורד כשאתה אמור לרדת. כשאתה אמור לעלות, מצא את המגדל הגבוה מכולם וטפס לראשו. כשאתה אמור לרדת מצא את הבאר העמוקה ביותר ורד עד תחתיתה. כשאין זרימה הישאר במקומך. אם תתנגד לזרימה הכל יתייבש.".

כמובן אהבתי את הספר וגם את כל התאורים על "מרובע הזהב "מנצ'וריה סין יפן ורוסיה.. ממליצה בחום..

שנה נפלאה מלאת ביקורות וספרים טובים

מאיפה להתחיל? הסיפור הזה, המורקמי הראשון שלי, בעיקר התיש ועיצבן אותי. הביקורת הזו מיותרת, כל כך הרבה כבר נכתבו. זו באה בעיקר כפורקן.

יש כאן סוג של פנטזיה, אורבנית ראיתי שקוראים לזה איפשהו?, פנטזיית ניו אייג' שבה טורו אוקאדה המובטל יוצא לחפש את אשתו שנעלמה, הטיפוס האדיש והפאסיבי הזה, לא מתרגש שמכך שאשתו נעלמת עד שהוא מתחיל במעין מסע גילוי עצמי, ועובר חוויות רוחניות הזויות, שאמורות לעזור לו למצוא את עצמו ובעקבות כך למצוא את אשתו.

את ההתנסויות הוא עובר בעיקר ביוזמת הדמויות האחרות בסיפור, כאילו הוא שם רק כבסיס שממנו אפשר להגיח לסיפוריהם של האחרים.
כל שאר הטיפוסים בהם הוא נתקל, שגם הם הזויים ומוזרים, הם הפכים שלו, הם אסרטיביים, אמיצים, בעלי חזון ומוטיבציה, הם התמודדו עם מצבים קשים בחייהם, שרדו אותם ואפילו יוצאו מחוזקים.
אף על פי שיש חוט מקשר בין כל הדמויות אין סגירת מעגל ולא מובן לי לאיזו תכלית כונסו כל הדמויות וסיפוריהן יחדיו.

חווית הקריאה שלי הייתה כשל צופה מהצד, בשום מקום לא מצאתי את עצמי מזדהה, נעלמת או משתתפת.

מרגע שמתחילים לקרוא, קשה מאד להפסיק, זהו סיפור מתח שלאורכו מפוזרים רמזים ומפתחות לפתרון התעלומה. אין ספק שמורקמי מוכשר מאד ויודע לטוות את הרשת המתאימה שתלכוד את הקורא ותחזיק אותו במתח ובצמא לבאות בתקווה ש.... הנה.... הנה.... זה בא....
במשך 570 ע מ ו ד י ם, מיינד יו.

אבל, וזה אבל גדול מאד, זה לא בא! מורקמי רוצה להשאיר הכל פתוח לפרשנותם ותפיסתם הסובייקטיבית של קוראיו, למה על פני כל כך הרבה עמודים??? מה קורה בסופו? אנחת רווחה שנגמר.

על המדף מחכה לי 'יער נורווגי' אני ממשיכה הלאה, יש לי רצון להכיר את מורקמי, ולו כדי לראות הכצעקתה?

מרתק, והיכולת שלו להחזיק אותנו על הספר, נשאר רק לקנא

לימודים, צבא, טיול אחרי צבא, אוניברסיטה, להתחתן, להקים משפחה, למצוא עבודה, לבסס את עצמי ואת אישיותי ולדעת מי אני בעצם.

לחיים שלנו יש מאין מסלול מוכתב שכולנו עוברים בו, ומעט האנשים שמעזים לפקפק בו. אנחנו עוברים באותן תחנות, ולרוב מאותה מטרה, לקבל את החותמת שמאשרת לנו את חיינו כחיים נורמלים הכוללים משפחה, עבודה, קבלה והשלמה עם מי שאנחנו. אנחנו רצים באותו מסלול חיים, מבלי להסתכל לצדדים בתקווה לקבל את אותה חותמת כמה שיותר מהר.
וכאן טמונה שאלת המיליון, האם משפחה, עבודה ואהבה הם יסודות חיינו? האם ברגע שהשגנו אותם צריך להפסיק בחיפוש? אם לא, אז מה היא המטרה האמיתית שלנו כאן,ומה אנחנו מנסים להשיג בסופו של דבר?

ככה גם טורו אוקודה, שכבר בשנות ה30 לחייו הוא מרגיש שהוא נסגר על עצמו, והוא יכול לחיות את חייו בשקט, עד שהוא מפוטר מעבודתו, החתול שלו נעלם, וכך גם אישתו. כשכל יסודות חייו מתערערים הוא יוצא במסע אחר אותם שנאבדו - החתול, אישתו ומשמעות חייו. אליו יצטרפו עוד דמויות לא פחות מרתקות שינסו לעזור לו ולתת מנסיון חייהם בפיתרון התעלומה הגדולה - מה היא משמעות החיים שלו, שלהם ושל האנושות ככלל.

זאת היצירה השנייה של הרוקי שאני קורא (אחרי 1q84) ואין ספק שמהיצירה הזאת נהנתי יותר! הרוקי משתולל ולא שם על אף אחד. חלק מהתעלומות שבספר לא מגיעות לפיתרונן, חלק מקווי העלילה הזויים במיוחד והתיאורים מזעזעים ביותר. אבל כל אלה רק מוסיפים ליצירה הנהדרת הזאת שדנה בחיפוש האני עצמי שלי בעולם המודרני.

תבואו לספר בראש פתוח ובתמורה תקבלו מטאפורות מדהימות, חלומות סוריאליסטים שמתוארים בצורה הזויה ומרתקת, עלילה מותחת למרות שלא תמיד מגיעה לפיתרונה,   והכי חשוב אתם תמצאו את אותה מראה שלרוב אנחנו נוטים לברוח ממנה ולא להסתכל לה בעיניים.
בקיצור, מומלץ ביותר!

ד"א - בסוף הספר יש אחרית דבר נוראית שמנסה לנתח את הספר כאילו היה יצירה בשיעור ספרות בתיכון. מאוד הורס וחבל לסיים ככה את הקריאה, פשוט תסגרו את הספר רגע לפני ותישארו עם טעם טוב בפה.

הספר נגלה לנגד עיניי, על אחד המדפים בפינת הספרים בחמישה שקלים בספרייה העירונית. החיים האלה מעניינים ולעתים בלתי ברורים: יכול אני לרכוש ספר במחיר מלא טבין ותקילין ולא ליהנות ממנו ויכול אני לרכוש ספר במחיר שווה לכל נפש וליהנות ממנו רבות (כמובן שיכול להתרחש ההפך). אז לאחר שסיימתי את 'נער האופניים' ולא צלחתי את 'חיים קטנים' (סליחה מראש לכל האוהבים והמסנגרים והזדהות קלה עם המקטרגים), ניגשתי למדף בחדרי ונטלתי את הספר הזה עם הכריכה ירוקה בהירה מינימליסטית והתחלתי לקרוא. למזלי, התחלתי ליסוע ברכבת באותם ימים והקריאה הייתה אחת מהאפשרויות לנסיעה מוצלחת ונעימה.
לאחר הקדמה קצת ארוכה ויש שיאמרו מעיקה: על מה הספר? מורקמי מספר על בחור בן 30, טורו אוקאדה, נשוי, מובטל, התפטר לא מכבר מעבודתו במשרד עורכי דין, חי חיים די נורמטיביים עם קומיקו אשתו. אך לפתע, הוא מקבל שיחת טלפון מוזרה ומשם חייו משתנים. הוא פוגש נשים שונות ומוזרות הנכנסות לחייו, הוא מתוודע לבית נטוש שההיסטוריה שלו וקורותיו לא מסבירים פנים ומלווים בטרגדיות שונות והשינוי הגדול מגיע בהיעלמות אשתו. מכאן מתחיל החיפוש של אוקאדה אחר אשתו והרצון להחזירה. למעשה זהו ספר של חיפוש זהות בעולם פוסט מודרניסטי. אוקאדה מחפש את זהותו, במפגשים השונים שלו ובחיפוש שלו אחר אשתו. דבר גורר דבר והזהות מורכבת ממספר דברים ואינה כמקשה אחת. החיפוש אחר הזהות מורכב מההיסטוריה של יפן, מהמלחמה, מהפוליטיקה, נושאים אשר נבללים זה בזה ובאים לי ביטוי בדמותו של נובורו וטאיה - גיסו של אוקאדה, במפגש של אוקאדה עם לוטננט ממיה - לאחר מותו של מר הונדה, אותו ביקרו בעבר אוקאדה ואשתו, ובמכתביו והרצון לספר את הסיפור שלו, ובסיפורה של מוסקט את עברה וקורות המלחמה. כל אחד רוצה לספר את הסיפור ולא סתם, לסיפור עצמו יש משמעות בעצם כתיבתו והוצאתו לאוויר העולם אך גם לכותב עצמו, מכאן משימתי הסתיימה ועשיתי משהו בחיי, כמו שכותב לוטננט ממיה וכמו שמאי קסהארה כותבת: "אבל העיקר בשבילי היה להעלות את המחשבות שלי על הכתב". הכתיבה והחיפוש אף קשורים לחיבוטי נפשו של היחיד, מצוקתו של היחיד. מעבר למלחמה ולהיסטוריה.
נראה שהפוסט מודרניזם בא לידי ביטוי בספר במקריות ובחיפוש הבלתי נדלה (השפעה של קפקא ומישהו אמר 'קפקא על החוף' ספר אחר של מורקמי וגם שם יש את העורב וכאן הציפור. מה יש למורקמי עם חיות ובפרט בעלי כנפיים).
המקריות שהיא לא באמת מקריות.
הנאום של מאי קסהארה בו היא כותבת ל 'מר ציפור' - כך היא מכנה את אוקאדה, על כך שהיא לא מבינה איך דבר אחד מוביל לדבר אחר. בניגוד להוריה שהם מאוד מובנים וחושבים - כמו עמיתיה לעבודה - שזה קרה בגלל זה ודבר א' הוביל לדבר ב'. היא כותבת: "אני לא יכולה שלא לשאול את עצמי 'האם יש בעולם עקביות לוגית כלשהי?'". נקודת המבט שלה היא בעצם נקודת המבט של 'מר ציפור' ואולי של מורקמי עצמו: ישנה מקריות ואין סיבה להבין מקריות זו. זו מחשבה פוסטמודרניסטית. החיפוש בעולם אחר תשובות. אי מציאתן. האפשרות שלא יהיו תשובות לעולם. האפשרות להמשיך לחפש ולהמשיך לחפש. החיפוש. אוקאדה מחפש את אשתו ואת עצמו, קומיקו מחפשת את עצמה, מאי קסהארה מחפשת את מקומה בעולם, כמו לוטיננט ממיה לאחר המלחמה ועוד ועוד.
אם אני יכול לנסות לדמות את חווית הקריאה בספר, זה כמו בין לנוע על חבל דק לבין לנוע על הקרקע. המרחב הזה בין לבין. וזה מה שמיוחד וייחודי. לעיתים אתה נע במתח הזה של פחד הנפילה, החשש מהנפילה והנפילה עצמה, לבין התהוות החיים ושגרת היום-יום. וכאן מגיע מוטיב חדש - אולי בהשראת הזן - לידה מחדש. השינוי שצריך להגיע והשינוי שיכול להגיע מעצם התנועה. מלצאת. לזוז. לאוקאדה מתרחשים אירועים שונים הגורמים לו לצאת מחייו הנורמטיביים כביכול אך בהמשך הוא גם מוביל עצמו אל תחתית הבאר. צריך להגיע לתחתית אל המעמקים בשביל להיוולד מחדש. הבאר היא גם המקום העמוק ביותר, בו ניתן לחשוב ולהרהר ולהיוולד מחדש. כמוהו גם לוטננט ממיה שנולד מחדש מן התחתית במלחמה ושב ליפן. דמויות נוספות היו קרובות למוות, חשקו בו - כמו כרתה קאנו, הצליחו לחמוק ממנו - כמו מוסקט, וחוו את פועלו - כמו מאי קסהארה כשראתה את מותו של חבר שלה על האופנוע.
ובתוך כל אלה הציפור המכנית והקולות שלה, כמו קפיץ שמתחו אותו, מרחפת מעל הכל. מביטה על הכל. כמו מנבאת את הכל. מעין תנין ענק בשמי העולם. מביטה, מתריעה, מכוונת. ממשיכה להעמיק את המקריות בעולם (או בעולמו של מורקמי או של אוקאדה).
הכתיבה של מורקמי היא כתיבה אישית, נוגעת. גם כאשר ישנה את ההיסטוריה והמלחמה, תמיד נמצא שם החלק האישי. היחידני. הפרטי. איפה ה 'אני' נמצא בכל זה. ואני חושב שזה מה שמושך. זה מה שכואב ולמעשה גם מה שאוהב.
ישנם כל כך הרבה נושאים שהספר הזה מדבר עליהם וקצרה היריעה וייתכן שזה גם חלק מהפוסט מודרניזם, הנושאים הרבים. מה שכן, מורקמי בונה כאן עלילה, סוריאליסטית לפרקים, בלולה בין חלום ומציאות ומצליח אט אט לחבר את חלקי הפאזל לכדי שלם אחד. וכמו החיפוש התמידי בחיים, הפאזל יכול להיות שלם, אך לא סגור ופתור.
ולא יודע בדיוק למה, אבל נזכרתי בשיר הזה של אהוד בנאי, 'עד הפעם הבאה':

אחרי שכבר ארזנו את הכל והתפזרנו
תמיד נשארת עוד מילה אחת שלא אמרנו
עניין אחד סגור שלא פתחנו
וצליל תועה שמאחור שכחנו
עד הפעם הבאה

אחרי שהחלום נמוג ואל המציאות חזרנו
תמיד נשאר עוד רגע חמקמק שלא תפסנו
ואם אפשר היה להחזיר גלגל כמו בסרט
יכול להיות שזה היה עובר לגמרי אחרת
עד הפעם הבאה

עכשיו הגיע זמן לזוז נהיה כבר מאוחר
ומשהו באוויר נשאר תלוי זה לא ממש נגמר
תמיד נשאר מבט אחד שלא קלטנו
תמיד נשאר עוד שיר אחד לשיר ועוד לא שרנו
עד הפעם הבאה

וים של מבטים עיניים מסתכלות עליך
ומה שתעשה הזמן חומק מבין אצבעותיך
רצית להמריא לפתוח שערי שמים
אבל על האדמה אתה הולך בינתיים
עד הפעם הבאה

פעם הייתי בטוח שכתיבת ספר הנה תהליך זהה לבישול - צריך לדעת מראש מה הם המרכיבים, מהו התהליך הנדרש, המינונים המדויקים, מה הולך עם מה ומה אסור שייגע בפריט זה או אחר. בקיצור - שכתיבה, כמו בישול, דורשת מתכון. אז חשבתי.
לפני כך וכך שנים הגעתי לגרינלנד. חייתי שם כמעט חצי שנה. בתור חובב בישול נלהב התעניינתי מאוד במאכלים המקומיים. אנשי גרינלנד, מסתבר, אוכלים כמעט הכול נא, ללא בישול כלל. פשוט צדים, מנקים קצת, ואז אוכלים כשמתחשק (בגרינלנד אין מקררים, כיוון שהמדינה עצמה היא פריזר אחד ענקי. אז את האוכל אפשר להשאיר איפה שהוא נמצא, ולאכול מתי שרוצים).
המאכל שהכי דיבר אלי היה משהו בשם "אקוטאק" - הגלידה האסקימואית. זה בעצם שומן כלבי ים מוקצף, אליו מוסיפים פירות יער שמלקטים, ו... מה שרוצים. פשוט מאוד - כל מה שצריך זה קדירה גדולה, קצת שומן, פירות יער, וכל דבר אחר שעולה לכם בראש - בשר, ירקות, פירות, ממתקים. ותאמינו או לא - זה הולך. הולך ובגדול. זה אחד מהדברים הכי טעימים שאכלתי מימיי. אפילו כשאני כותב את הדברים האלה כאן עולה בי שוב הטעם, שמשתנה ממנה למנה, של האקוטאק.
והדבר הכי מדהים הוא שבהכנת אקוטאק לא נדרש כל מתכון. פשוט זורקים מה שרוצים והכול איכשהו מתערבב עם השומן המוקצף והופך לעיסה קרה וטעימה.
כשקראתי את "קורות הציפור המכאנית", באיחור רב, יש לציין (הספר שכב אצלי בבית כמה שנים והחתול הפיל אותו במקרה וכך יצא שקראתי אותו) נזכרתי פתאום באקוטאק. מדוע, אתם שואלים? או! אשמח לענות לכם.
הספר הזה הוא ספר על יפן - על יפן של פעם, בימי מלחמת העולם השנייה, ועל יפן של היום, מדינה דמוקרטית ומתקדמת, אבל גם מנוכרת, מלאת אלימות, ונשלטת על ידי פוליטיקה מושחתת (נשמע מוכר למישהו?) בכל אופן, הסופר החליט לכתוב ספר על יפן. והוא עשה את זה בצורה הכי מבולגנת ויפהפייה שאפשר לעשות - בצורה הכי אקוטאקית שניתן לעשות זאת - הוא פשוט השליך אל תוך הסיפור כל מיני מרכיבים, בלי לחשוב או להסתבך איתם יותר מדי, והכול הולך - סיפורי מלחמה אכזריים לצד חייה של נערה אבודה לצד חייו הבודדים של קשיש ערירי לצד מערכת יחסים סבוכה ובעייתית לצד... עולם פנטזיה סהרורי שמתקיים בחלומותיהם של הגיבורים ולצד ידעוניות ומומחיות לתורת הנסתר ולצד זונה של השכל (יש דבר כזה, מסתבר).
כמעט כל אספקט של יפן עולה כאן ונבחן, והכול תוך כדי סיפור מבורדק לחלוטין, אבל זה נעשה באופן כל כך חינני וכל כך אלגנטי, שאי אפשר שלא להסיר את הכובע בפני הרוקי מורקמי.
אסיים בכך שבתור חובב חתולים מושבע אני חושב שהספר הזה הוא ספר חובה לכל חובב חתולים באשר הוא. מתואר שם אפילו שבריר של חלום שעלה בי פעם כשנרדמתי וחתול ישן לי על הפרצוף...

על פי ההגדרה הרווחת של המאגיה במאה ה20, הגדרה שזוקקה על ידי ההוגה הבריטי אליסטר קראולי, קסם הוא האומנות והמדע של גרימת שינוי בהתאם לרצון.

אם נתייחס על פי הגדרה זו למורקמי, הרי שהוא קוסם. לא רק במובן הפנטסטי-הספרותי, מובן זה ברור.

אלא במובן הבא...

משהו מעניין קורה לי עם מורקמי ואיתו בלבד. זה כאילו קריאה בספר שלו מסדרת את סדרי היקום בצורה כזו, שדברים מתחילים לפעול על פי המציאות שיש לו בראש.
אנשים מורקמיים, עבודות זמניות מורקמיות, בילויים מורקמיים, מחשבות מורקמיות.

וזה, קסם.
וזה, למה הוא סופר אהוב כל כך.

מורקמי מצליח לתאר במילים את הדריאליזציה של האדם המודרני. למרות שמורקמי מעיד על השפעות מערביות בכתיבתו (דוגמת ריימונד קארבר, ריימונד צ'נדלר וכו') הרי שההשפעה הכי מרכזית והכי פחות מודעת (ואולי לכן היא מרכזית) זו ההשפעה של ההגות היפנית. אין ספק שמשהו מזה מחלחל לתוך הרעיונות ויוצר את הספרים לקסומים כמו שהם באמת.

והם קסומים לא כי יש בהם דרקונים או כבשים. הם קסומים כי יש ביכולתם להצביע על הירח, על החיים ולומר: "הנה זה".

הרבה הרבה זמן רציתי לכתוב את הביקורת על הספר המופלא הזה. אך לא בדיוק ידעתי איך לכתוב אותה. דווקא עכשיו שאני שקוע בקריאת 1Q84 ספרו החדש יותר של הרוקי מוראקמי, שקוע עד כדי כך שאם אביט אל הירח אראה שם ״שני ירחים״ אני מוכן לנסות ולכתוב את הביקורת.
קריאת ספר היא מפגש בין הספר לבין הקורא ובעצם כל מפגש כזה הוא חוויה יחודית. שני קוראים יקראו את אותו הספר וכל אחד יעבור חוויה אחרת לגמרי וזה בעצם כל הקסם.
החוויה שאני עברתי עם ״קורות הציפור המכנית״ הייתה עבורי מאוד חזקה ייתכן בגלל העובדה שזהו הספר הראשון של הרוקי מוראקמי שקראתי. אולם אני חייב לציין שהרגשתי תחושה דומה הן ב ״תרקוד תרקוד תרקוד״ ובמידה מסויימת גם ״קפקא על החוף״ ״ומרדף הכבשה״.
״בקורות הציפור המכנית״ הרגשתי שאני נשאב בבירור לתוך ״העולם האחר״ שמראקמי מיטיב לצור, הגאונות שלו מתבטאת ביכולת שלו לצור מציאות אחרת מאוד מוחשית הן לגיבורים שלו אבל גם לקוראים.
איך הוא עושה את זה ״בקורות הציפור המכנית״? קצת קשה לתת תשובה מדוייקת וזה אחד הגורמים שתמיד עצרו ממני לכתוב את הביקורת הזאת. ראשית הדמויות שהוא יוצר מאוד מיוחדות ומאוד מאופינות, החל מדמותו של טורו אוקאדה המספר שבאמת עובר במהלך הספר סוג מאוד ברור של ׳טרנספורמציה׳ וכלה בדמויות מופלאות כגון: מלטה קאנו ,מאי קסרה וכמובן הסיפורים המדהימים על "פושט העורות" והמתקפה על גן החיות. אבל זה יותר מזה, השילוב של הדמויות העלילה, תחושת המתח והמסתורין הכל ביחד הצליחו לצור אצלי את התחושה שנשאבתי לעולם אחר.
את הספר קראתי לפני כשש שנים באנגלית, אז אני מצטער אם אני משבש מונחים לעומת התירגום העברי.
למרות ואולי בגלל הזמן שעבר אינני יכול להדגים חולשות של הספר, מה שכבר אני כן יכול להצביע ב-1Q84 וייתכן שגם אני נהייתי מעט ביקורתי יותר אפילו לסופר ענק כמוראקמי. יתכן שיבואו המבקרים ויגידו "מוראקמי מצא בעצם את הנוסחה להלך קסמים על הקוראים ומאז הוא הולך וממחזר אותה בספריו", לפחות עבורי אני יכול להעיד "שהנוסחה" הזאת השפיעה עלי כמטה קסם ב-"קורות הציפור המכנית" מבלי להידרש בביקורת זאת לשאלה שאכן צריכה להישאל האם כתיבה לפי "נוסחא מנצחת" זה טוב או רע? בכל מקרה זה חורג הרבה מעבר לגבולות הגיזרה של ביקורת זאת .
למי שעדיין לא קרא את ״קורות הציפור המכנית״ למה בעצם אתם ממתינים ?עכשיו זה אפילו נכלל בארבע במאה ש״ח של חודש דצמבר...

השבוע נשאלתי מהו הספר שנגע בקצוות החיים שלי יותר מהכול. הבטתי בתוכי בנשמה המלאה בספרים שקראתי ועניתי לשואל ברשימת ספרים אינסופית. נמלטתי מהמחשבה. היום ביקרתי בספריה, חיפשתי ספרים להקהות את ימי הזעם. אני מאד אוהב ספריות והספרנים להפתעתי כנראה מחבבים אותי, שואלים ואני שואל, הדיאלוג נעים. בשיטוטי בין ערמות המילים והספרים נתקלתי בשאלה שהתנוססה מולי כזרקור, מצאתי את הספר שהכי טלטל את חיי, נגע בקצוות החשופים שלי, בעט בתוך המסוכמות שלי. כמובן שעם השנים התבגרתי, חשקתי, נבעטתי, התרגשתי אינסוף פעמיים. רמת הטלטלה שלי התמעטה. ועדיין 'קורות הציפור המכאנית' של מרוקמי הניח בפני את המקטע החזק והעצום ביותר. מקטע שעדיין נוגע בקצבי הלב שלי. הבור המכוסה הופך לחלק מוחשי בכתבים והמחשבות שלי. כיום כחצי שנה אחרי כתיבת ספרי השני. אני מניח כאן את השפעת המקטע של מורקמי והספר על חיי. בדיוק ביום זה. כמובן לא חייבים לקרוא.

ילד מקולקל...מקטע בור ואברם.
'אני נמצא עכשיו בתוך הבור שלי, בור התחושות שחיפשתי לעצמי. אף אחד לא סיפר לי שבור, גם אם הוא רק חדר קטן בערבה, הוא עדיין מקום שבו הרגשות נחשפים, כמו קליפות תפוחי אדמה, הרגשות מתקלפים והאמת הופכת לחדה. סביר להניח שאדם שחי על אי בודד הופך עם הזמן לדקיק כמו דף מרוב סלילים שהוא משיל מעצמו. אני משתדל, כאן בבור, לחשוב מזוקק ללא רעשי רקע על המצב שבו אני מתקיים כרגע. חיים של קיום וחוסר קיום. רגשות של אהבה ושנאה שכרוכים יחד, כמה כעס ורגש מעורבבים בתוכי, כמיהה למוזיקה וגעגוע לאימא, בדידות ועולם ריק מול חיפוש והתרגשויות קטנות. אברם, כתבתי בכל מקום באותיות ענק כמה שאני מתגעגע, אני מתגעגע לאימא, ימים שלמים שלה חרותים בכל מקום בגופי, הם כמו ספר עבורי. אני יכול למהול לעצמי זיכרון מעורב בכאב של הרגעים הכי יפים, עצובים, חומלים שלה. אני כותב לך ומרגיש את ידה מלטפת את עורפי, אומרת לי בקולה המיוחד "ערני שלי תכתוב עליי יפה בבקשה," והיא מחייכת. אני עוצם את עיניי ומרגיש את ריסיה על לחיי, מריח את הריח שלה. הריח של אימא שלי אברם. אתה בטוח זוכר את הריח של אימא שלך, הריח של אימא שלי הוא תערובת אינסופית של תה צמחים. בכל ימי מחלתה היא שתתה תה צמחים, מרווה, מנטה, יסמין קמומיל, עשרות סוגי תה שלא הצילו אותה.
ביום האחרון אני מוצא את עצמי עומד מול הערבה ובוכה. "ערבה בוכייה". הכנסתי במכתב עבורך חיוך, גם ממקום של עצבות אני מחייך כי אני יודע שאני נכון וקיים. אברם, כשתראה את כל הטיפות על הדף, אלה הדמעות שלי (אמרתי לך שהפכתי לבכיין?) נפתח אצלי מאגר דמעות שזולג וזולג ואני לא יכול לשלוט בו. "עננים כרסתניים"... זוכר שדיברנו על שיר ששמו "עננים כרסתניים" שסוחבים בתוכם ליטרים עצומים של דמעות אדם? צחקת על הדימוי בשיר, ואני שאלתי אותך מתי אני באמת אמור לבכות על החיים שלי ועל המוות של אימא שלי. ענית לי שענן כרסתן מחכה לי למעלה. זה היה יפה בעיניי שאתה מזדהה עם המילים שלי. אני מרגיש שהתבגרתי בימים המועטים האלה, התחזקתי וקצת השלמתי עם עצמי. קיבלתי החלטות שונות כמו ללמוד לנגן על גיטרה, להתגייס ולעשות צבא, ושיהיה מיוחד. כשאחזור, אבקש מסבא ניסים שיעבור לגור איתנו, נשבר לי הלב שהוא לבד בבית, יושב רוב היום בכורסה וכשיורד גשם רץ לכסות את הקבר של אימא מפניו. אני רוצה שהוא יהיה איתי, במקום בטוח, שידע שאני הנכד שלו, הבן של רוני, הבת שלו, מחבק אותו כל הזמן. כמה החלטות יש לי אברם...
אני מתגורר בחדר קטן בקיבוץ, אני והמילים שאותן אני כותב. יש לי באוזניים מיליון מוזיקות מכל הסוגים. כל יחידת מוזיקה היא לפרק זמן אחר, אתה יודע, הנוף מתאים לצליל, ואני לא רע בהתאמות. שירי הכינה לי צידנית עם מלא אוכל. מדהים שהבור שאליו כה רציתי להגיע, נמצא בערבה, בחדר הכי פצפון שקיים בקיבוץ. מול החדר משתרע נוף נפלא של מרחבים פראיים. כלב קטן ושחרחר שאני קורא לו בימבו בא לבקר אותי כשהגעתי, הוא יושב לידי וכאילו בודק שאני לא עושה שטויות (אולי שירי שלחה אותו לשמור עליי, סופר כלב!) בימבו פשוט רובץ חולמני מול הנוף. לדעתי גם הוא נמצא בתוך בור נפשי, הוא לא משחק אברם, כלב כזה שתקן ומתבונן. אבל הי מי אני שאעביר ביקורת על חיות. לדעתך יש גם כלבים מקולקלים?'