16/7/14 - הפסקת האש קרסה. המלחמה נמשכת.
וכך גם סיפורי המלחמה.
הסיפור הבא נקרא "בנות תחת אש".
הדבר האחרון שהוא ציפה לו היה צו שמונה. ב"עמוד ענן" הוא היה בטוח שיגויס, ואפילו התקשר לקצינת הקישור לבדוק מה קורה עם זה, אבל היא אמרה לו שהוא בתחתית רשימת המגויסים, ורק במידה והמבצע יתארך יותר מחודשיים, הוא יגויס. לכן הסיק שכך המצב גם כעת, אבל כבר ביום השני למבצע קיבל את הטלפון.
לא שזה שינה לו יותר מדי. בסך הכול, הוא היה גבר צעיר וללא אישה וילדים, עובד בעבודה זמנית שאמנם הכניסה לו כסף אבל לא ראה את עצמו ממשיך בה עוד הרבה זמן, וגר בדירת חדר עלובה בדרום תל אביב. צו השמונה היה בשבילו דווקא הזדמנות לא רעה לשינוי וריענון. הייתה רק בעיה אחת – תשלומי שכר הדירה. אווה, בעלת הבית, שגרה שתי קומות מעליו וכל הבניין המתפורר הזה היה שייך לה, וויתרה לו על כמה חודשים, כשהחליט לבזבז את מירב כספו על אופנוע ה"סאן יאנג" שתמיד רצה. אבל כעת כבר לא הייתה מוכנה לוותר על כך, וגם הפגינה אנטי ציונות בולטת כשאמרה לו בפנים שמילואים או לא מילואים, את הכסף הוא חייב לשלם החודש. מה שאומר שאיכשהו, הוא יצטרך לעבוד.
כשהגיע לבסיס הוא שמח לגלות שהשד לא נורא כל כך. כלומר – תלוי איך מסתכלים על זה. הבסיס שהיה צמוד לגדר של עזה ספג פצמ"רים מבוקר ועד ערב, וכדי להוציא את האף מחוץ לאחד החדרים היית צריך לנשום עמוק ולשאת תפילה. אבל התברר לו שבסופ"שים אין לצה"ל שום סיבה להחזיק אותו שם, והוא יכול היה לשוב לתל אביב כבר ביום חמישי. אז הוא דיבר עם מיכל, אמרגנית הלהקה, והיא סידרה לו הופעות לכל אורך הסופ"ש. וכשהסופ"ש ייגמר, הוא בטח רק ירצה לשוב לצבא, לנוח קצת.
הוא הוצב במרפאה של הבסיס בתור חובש גדודי. מסתבר שכל החובשים הבכירים במרפאה הזו צוותו לכוח רפואה שיצא למקום נעלם כלשהו, והמרפאה נותרה עם שלוש בנות – שלוש חובשות, בלבד. וכבר על היום הראשון במילואים הוא הבין את האמרה – "אישה לאישה כלבה". הן רבו זו עם זו על כל דבר, מתוסכלות מהמצב הביטחוני ומהעובדה שייקח עוד הרבה זמן עד שיוכלו שוב לצאת הביתה כל יום. הוא מצא עצמו מתעסק בעיקר בהכנסת סדר ומשמעת לחייהן, עד שלבסוף החליט לנקוט בקו פיקודי ברור מאוד – להיות מפקד מניאק.
"שימו לב, בנות," אמר להן בבוקר יום שלישי. "עד להודעה חדשה, כל הדברים שעליהם אתן רבות – טלוויזיה, שירותים, הליכה לחדר אוכל, ומי תצטרך לישון בחדר הטיפולים, את כל זה אני, ורק אני, קובע."
"מה?" "מה פתאום?" "מה זה השטויות האלה?"
"שקט!" הוא נבח, מופתע מעצמו אבל גם חש גאווה באיזשהו אופן על הקשיחות שהפגין, שלא הייתה אופיינית לו. "מה לא ברור? הסברתי את עצמי טוב או לא?"
מאז הדברים התחילו להתנהל על מי מנוחות. הן רטנו והעוו פרצופיהן לעברו, ושמע אותן קוראות לו מאחורי הגב 'מניאק' ו'בן של זונה' אבל גם גיחך כששמע אותן באחד הערבים מדברות על זה שהוא מה זה חתיך ואחת מהן אמרה שהקשיחות שלו דווקא מדליקה אותה, משהו בסגנון "חמישים גוונים של אפור".
*
בסוף זה הגיע, הסופ"ש המיוחל. והפלא ופלא – הם כולם זכו לצאת הביתה. כוח של שלושה חובשים הגיע להחליף לסופ"ש את הבנות, והן כולן חזרו הביתה, וגם הוא חזר לביתו, והתכונן לעבודה המפרכת הממתינה לו.
מיכל האמרגנית כבר העבירה לו רשימה עם כל ההופעות, כשאחת הראשונות הייתה הופעה פרטית בצפון העיר. קלי קלות, חשב לעצמו. הופעות פרטיות בדרך כלל מניבות טיפים גבוהים מאוד.
*
"אני לא מאמינה שאנחנו עושות את זה!" סיננה ריקי.
"מה? שבוע שלם היינו תחת אש, לא מגיע לנו קצת להתפרק?" שאלה אותה חברתה אסנת.
"כן, אבל חשפן? ועוד לבית שלי? אם ההורים שלי יגלו הם יהרגו אותי!!!"
"איך הם יגלו? הם בחו"ל!!!"
"כן, אבל עדיין..."
"פשוט תדמייני שהוא המפקד המניאק הזה שהביאו לנו. אמרת שזה מדליק אותך שהוא קשוח."
שלוש הבנות צחקו.
*
הוא הגיע בשעה היעודה, רכוב על האופנוע החדיש שלו. הוא לבש בגדי עור של זורו, צמודים ומחמיאים, שאמורים להיקרע ממנו בהמשך הערב. הוא צלצל בפעמון.
"אוי לא."
אמרו הוא וריקי. שתי הבנות הנוספות פרצו בצחוק.
