• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
הנני

הנני

מאת ג'ונתן ספרן פויר

הביקורת של זה שאין לנקוב בשמו

תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
הנני

הנני

מאת ג'ונתן ספרן פויר

הביקורת של זה שאין לנקוב בשמו

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
הוצאה לאור:כנרת זמורה ביתן
שנת הוצאה:2016
הקודמת
קורא כמעט הכול
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 9 שנים

“האיש שהפך אותי לצמחוני כתב עוד ספר שתורגם לעברית. ברור שהציפיות שלי גבוהות. במיוחד כשכתוב על כירכת ה”

2/13
ביקורות על הנני
הבאה
צילה
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 9 שנים•7 דקות קריאה

"ספרו המשובח והעוצמתי והצורב ביותר של ספרן פויר. משעשע עד דמעות. יצירת מופת!"
(הניו יורק טיימס)

באמת? משעשע עד דמעות? זה נשמע כל כך, אבל, כל כך, מוזר. בערך כמו להגיד "נחמד עד כדי גאונות". כן, כן, ממש כך.

"לא תוכלו לקרוא את הספר המסחרר הזה מבלי לבחון מחדש את חייכם."
(טיים)

עוד תישבוחת מוזרה ולא הגיונית מבחינת חיבור המילים והניסוח שלה, שהספר הזה קיבל. הרי אין בזה כלל היגיון - כשמשהו מסחרר אותי ואני מרגיש סחרחורת, אני לא יכול להתרכז בשום דבר אחר, מלבד בדבר שגרם לי לכל הסחרחורת הזו. כלומר, אם הספר הזה אכן מסחרר כמו שכתוב, ואני אקבל ממנו סחרחורת, אז אני אתרכז כל כך בספר המסחרר הזה, עד שבכלל לא יהיה לי זמן פנוי להתרכז בדברים האחרים, כמו, למשל, החיים שלי. ולבחון אותם מחדש - זו בכלל תהיה משימה בלתי אפשרית שאחוזי ההצלחה שלה נמוכים מאפס. תחשבו על זה ככה: אתם ברכבת הרים מסחררת. בא לכם להקיא, בא לכם להשתין, בא לכם לחרבן, בא לכם למות. לא יכולים כבר עם הסחרחורת האיומה הזו (או הנהדרת, תלוי את מי שואלים). מה שבטוח, זה שהדבר האחרון שאתם תחשבו עליו בעודכם על המיתקן המסחרר הזה, הוא על הבגרות שלכם במתמטיקה שתהיה מחר, על הספק בנוגע ל'אם השארתי את הגז דלוק בבית לפני שיצאתי או לא?', או על ה-100 שקל שהפסדת בהתערבות לחבר שלך ושעדיין לא החזרת לו את הכסף ושאתה חייב להחזיר לו כמה שיותר מהר לפני שהוא יבוא עם האחים הגדולים שלו שייתנו לך את המכות של החיים שלך. לא, הדבר היחיד שאתה תחשוב עליו זה: אהההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה איזו סחרחוווווווווווווווווררררררררררררררררררררררררררתתתתת...

טוב, שיהיה. בכל מיקרה - לא באתי לכאן כדי לכתוב ביקורת על התגובות שהספר הזה קיבל, ולחפור עליהן. באתי לכאן כדי לכתוב ביקורת על הספר עצמו, ולחפור עליו.

***

בעצם, לפני שאני מתחיל עם הביקורת, אני רוצה להתייחס רגע לתמונת הפרופיל החדשה שלי שהעליתי: זה אני, בפורים האחרון, מחופש למישלוח מנות (יו-הו, איזה כיף - חזרתי לממתקים!!!).
הרעיון המעניין לתחפושת עלה לי ממש זמן קצר לפני שהמסיבה התחילה. אמרתי במהירות לאמא שלי (או יותר נכון, ציוויתי עליה) שתעזור לי להדביק אל הבגדים שלי בסלוטייפ כל מיני ממתקים וחטיפים ונישנושים שנמצאים אצלנו בארון הממתקים, לקשט אותי במדבקות, לעטוף אותי בנייר צלופן, ולבסוף גם לקשור לצווארי סרט אדום שיעטוף אותי. ואז, רגע לפני שאני יוצא מהבית: תמונה אחת מלפנים, תמונה אחת מאחור - וואו, איזו תחפושת מגניבה, מקורית ויפה! בדוק שתזכה בתחרות התחפושות!
אה מה מה, מסתבר שהעתיד לא היה מתוק כל כך באותו ערב: הוא התחיל נהדר, לפי המתוכנן. כמו שציפיתי, ישר איך שיצאתי מהבית, כבר החל מהבן אדם הראשון שראיתי, זכיתי למבטים האלה של אנשים שמסתכלים על משהו שבדרך כלל הם לא רואים - בחיי, לכמה רגעים בחיי הרגשתי כל כך נחשק! היה אפילו קטע קצת מצחיק-קצת עצוב (תחליטו אתם) שהלכתי לי ברחוב וכשהתקרבתי למעבר החצייה, איזושהי מכונית נסעה בכביש ממול, ומי שנהג באותה מכונית פתח חלון, הסתכל עליי ופשוט לא היה יכול להתיק ממני את המבט! והקטע המצחיק הוא שכל זה קרה תוך כדי שהוא נסע!! וזה מצחיק - כי זה פשוט נראה מצחיק. ועצוב - כי תחשבו מה היה קורה, אם, חס וחלילה, האיש הזה, בגלל שהוא לא היה מרוכז בכביש אלא בי ובתחפושת המגניבה שלי (ואולי גם קצת, ממש טיפ טיפה, המגוחכת הזו), היה עושה תאונה - איך הייתי בדיוק מפצה אותו ואת המשפחה שלו? הרי אין לי מספיק כסף לתת. אז מה, הייתי מפצה אותם בשוקולדים? (או יותר נכון, בעטיפות של שוקולדים...).
כשהגעתי למסיבה, החברים שלי נורא התלהבו, כצפוי. אבל אז התחילו הצרות לטפטף להן לאט לאט: זה התחיל עם רוטב התפוזים המתוק שנפל. הוריתי לאחותי להרים לי אותו ולהדביק לי אותו מחדש על הבגדים (כי בקושי יכולתי לזוז בעצמי עם התחפושת הזו, כי חששתי שהכל יתפרק). אבל אז רוטב התפוזים שוב נפל, ושוב נפל, ושוב נפל. מהר מאוד גם התחילו ליפול שאר הדברים: ביסקוויטים, מרשמלו, במבה נוגט, סוכריות רוסיות לא מוכרות, איזה חיקוי של משהו, ועוד.
קצת לפני שהתחילה תחרות התחפושות, הגיע הרגע הזה של "הקש ששבר את גב הגמל", שבו כבר היה נמאס לי לגמרי להרים, ושוב להדביק, ושוב להרים, ושוב להדביק - והורדתי מעליי את התחפושת (הורדתי גם את מה שלא נפל, כי באתי בתפיסה של "הכול או כלום, תחפושת או בלי תחפושת ולא חצי תחפושת"). אז בסופו של דבר לא השתתפתי בתחרות התחפושות, ומי שזכה התחפש לאיזה מישהו מאיזה משחק מחשב מטופש - בקיצור, אם הייתי משתתף בתחרות, הייתי לוקח אותה בענק. אילו רק הייתי משתתף בה...

וזהו, עכשיו אפשר להתחיל סוף כל סוף עם הביקורת, שלקראת בואה חיכיתם עוד מהשבוע שעבר.

בעצם, יודעים מה? למה שלא אמשיך לדבר על התחפושת שלי? כן, זה אחלה רעיון.

אז ככה - אפשר לומר שהספר הזה הוא כמו תחפושת מישלוח המנות שלי: ספר עם עיצוב חיצוני יפהפה ומרשים, כתוב להפליא וזורם להחריד, דיאלוגיים מופתיים - בחיי, הבן אדם הזה הוא כותב דיאלוגים פנומנמן! - (לפעמים הדיאלוגיים הם על נושאים רציניים כמו על משברי זוגיות, הדרך הנכונה בטיפול בילדים שלך, ישראל ויהדות והמקום שהיא תופסת אצלך כיהודי אזרח ותושב אמריקני, ולפעמים הדיאלוגיים הם על נושאים פחות רציניים, ואפילו שטותיים, שאני אפילו לא יכול לתת דוגמא על מה הם עוסקים כי מרוב שהם היו לא רציניים ושטותיים וגם רבים כמו גרגרי החול, ולא מי יודע מה חשובים, שכחתי על מה הם היו - אבל זה היה נורא משעשע), דמויות מצויינות (ובכלל, מדובר ברומן משפחתי, והמשפחה כאן עשויה כמו שצריך), ובעצם יש בו הכל. כל מה שצריך כדי שספר יקבל ממני 5 כוכבים.

אבל מה - כשאני אומר שיש בו 'כל מה שספר צריך כדי לקבל ממני 5 כוכבים', אני מתכוון ל'הכל'. כלומר - כל מה שצריך, ואפילו יותר ממה שצריך.
כי כן, ג'ונתן ספוייר, הוא, איך להגיד, קצת חופר. ולמרות זאת, העפלתי עד עמוד 500 בערך (מתוך 653. לא רע, לא רע בכלל), כי בהתחלה אהבתי את החפירה הזו שלו, שאת האמת לא כל כך הפריעה לי באותו שלב - גם בגלל שהיא הייתה משולבת בכתיבה זורמת ביותר שלמרות שהחפירה נמשכה כמו מסטיק, המסטיק יצא טעים מאוד, וגם בגלל שלוקח לספר מסוג כזה, ז'אנר המשפחה, להתפתח. כי בהתחלה הארוכה שלו, שנמשכת, אם אתם שואלים אותי, לאורך כל 500 העמודים הראשונים (כי העיניין הזה של מתי מסתיימת ההתחלה ומתי מתחיל הסוף ואיפה האמצע בכל הסיפור הזה, כי זה עניין של פרשנות ואני בחרתי לפרשן זאת ככה), פויר בונה את הדמויות, מוסיף להן נפח, מתאר את חיי היום יום של משפחת בלוך על שלל צרותיה. הבעיה היא, שכשעוברים את 500 העמודים הראשונים, ומגיעים לקטע שאמור להיות השיא בסיפור, ושבו אמור להתחיל כל האקשן האמיתי (השמדת ישראל בעיקבות רעידת האדמה שהתחוללה במזרח התיכון), הספר נשאר באותו קו, ולא מרגישים שיש איזו עליית מדרגה, איזה ריגוש חדש. הספר הוא כמו קו בינארי כזה, לא משתנה הרבה לאורך כל הספר. פויר ממשיך לחפור, ולהתעבק לפעמים לא רק בעיקר אלא גם בתפל, והספר, שהיה קל בהתחלה, מתחיל להיות קצת כבד, ולאט לאט הוא גם מתחיל ליפול.

ובכל זאת, אי אפשר להתעלם מכך שקראתי 500 עמודים מהספר, שמרובם נהניתי מאוד מאוד.
משעשע עד דמעות? אולי לא עד דמעות, אבל הספר הזה הוציא ממני גיוך ואף ציחקוק אחד או שניים. גרם לי לבחון מחדש את חיי? אולי קצת. ככה, בריפרוף (בכל זאת, כשיש סחרחורת, קשה להתרכז בדברים אחרים מלבד בדבר הזה שגרם לסחרחורת, אז גם בבחינת חיי מחדש, גם אם היא מתבצעת בריפרוף, זה בהחלט הישג מכובד שראוי לתת עליו את הדעת).
בשורה התחתונה, מומלץ. לא לכולם, אבל מי שחושב שהוא מסוגל להתמודד איתו, שילך על זה בשימחה רבה.

לסיכום, היה אפשר לעשות את זה טוב פחות, אבל גם טוב יותר. אבל מה לעשות - ככה זה, כשמשתמשים בסלוטייפ. זה לא מצליח להחזיק מעמד במשך הרבה זמן, ולקראת הסוף, ממש לפני שמתחילה מסיבת התחפושות, המסמלת את קו הסיום, זה נופל (וזה בכלל לא עזר שעד לאותו רגע שבו היא נפלה, אני וכל החברים שלי התלהבנו ממנה)...

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של פרפר צהוב
פרפר צהוב
תמונה של קצר ולעניין
קצר ולעניין
תמונה של Bar
Bar
ב
בת מלך
תמונה של נינה
נינה
תמונה של צילה
צילה
תמונה של נתי ק.
נתי ק.
24קוראים|גיל ממוצע56|58%נשים

על המבקר

תמונה של זה שאין לנקוב בשמו

זה שאין לנקוב בשמו

ותיק
חבר מזה 13 שנים
626 ביקורות•13 נבחרות•10,879 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•מדע בדיוני ופנטזיה•תרגום (נוער)
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו
ותיק
חבר באתר מזה 13 שנים
ביקורות626
ביקורות נבחרות13
לייקים שקיבל10,879
דירוג ממוצע4.2 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת190מדע בדיוני ופנטזיה123תרגום (נוער)64

דיון על הביקורת

25 תגובות
זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 4 שנים
כן אה
פרפר צהוב
פרפר צהוב•לפני 4 שנים

"משעשע עד דמעות" זה שם קוד למחפשים את הפראייר הבא שיפול בפח :-)

זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 9 שנים
צילה, תודה. זה לא שהספר מצחיק, אבל יש בו קטעים שהם משעשעים. ככה, בקטנה.
זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 9 שנים
ג'ים - קצת קשה לי לחשוב אחרי תגובה שלך. הדבר היחיד שאני חושב עליו זה על התגובה שלך, ועל פישרה.
זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 9 שנים
דני בר - כל הכבוד לפחות שלא אמרת נואש, וניסית שוב פעם עד שהצלחת...
•לפני 9 שנים
אני תוהה לגבי קו בינארי ואם כבר אתה מדבר על קווים תקרא לילד בשמו הביסייד כפול 4 כמדומני תחשוב על זה
צילה
צילה•לפני 9 שנים

זשל"ב, איזה יופי לראות שמשהו מגחך. אני בדיוק קוראת אותו ולא ממש משועשעת.

דני בר
דני בר•לפני 9 שנים
זשל"ב- נו, באמת! מה אתה מצפה ממישהו (עבדך הנאמן) שרק בגיל 28 הצליח להשלים בגרות במתמטיקה, וגם זה רק כי היה חייב את זה כדי ללמוד באוניברסיטה?
זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 9 שנים
דני בר - ספר זה לא מתמטיקה וכל אחד קורא את הספר אחרת, ודרך מערכת מסננים שהוא מביא אתו מתוך חייו? קבל משהו שיוכיח לך שגם ספר מתמטיקה אפשר לפרש בכל דרך אפשרית, ולהביא את עצמך ואת האישיות שלך דרך הביקורת: https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=84167
דני בר
דני בר•לפני 9 שנים
הלל הזקן- מצטרף לדעתך, והנושא הזה עלה לא אחת. הביקורות שיש בהן נגיעה אישית, ושבהן הכותב מביא את הערך המוסף שלו, הן הביקורות שאהבתי במיוחד. אחרי הכל, ספר זה לא מתמטיקה וכל אחד קורא את הספר אחרת, ודרך מערכת מסננים שהוא מביא אתו מתוך חייו.
זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 9 שנים
כן, זה היופי של אתר 'סימניה'.
הלל הזקן
הלל הזקן•לפני 9 שנים

אתה מחמיא לי.

בגילי המופלג למדתי לקבל את כולם: את חסידי הסגנון האישי ואת אלה שידווחו לנו על כל שורה ושורה בספר. את אלה שאת סקירתם ניתן להלביש בקלות גם על ספר אחר (מסובב ראשי במבוכה) ואת אלה שאת סקירתם יכול היה המו"ל להדביק בקלות על הכריכה האחורית. באופן אישי סובייקטיבי לחלוטין אני נוטה יותר לסקירות הבאות לתאר לי חוויה אישית ולא תיאור דידקטי של העלילה. אני חושב שרובנו פה כאלה.
זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 9 שנים
תענוג לקרוא גם את תגובתך, הלל הזקן! דרך אגב, בעיון בסקירות שאתה כותב, קלטתי פתאום שיש משהו דומה בסיגנון של הביקורת הזאת לסיגנון האישי שלך בביקורות שאתה כותב. גם אתה מרגיש ככה?
הלל הזקן
הלל הזקן•לפני 9 שנים

תענוג לקרוא אותך.

זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 9 שנים
איזה כיף לי - ניצחתי את מחשבות בשיעור לשון!!11 ולמה להיות קטנוניים? כולה ו', שכאן היא נמצאת ושם לא. מסמר, מחשבות, חני, אוקי, יעל, דני בר, בת-יה והמלייקים - תודה רבה לכם. דני בר - תודה מיוחדת ואישית לתגובה המיוחדת. שמחתי שהצחקתי אותך. ויודע מה? מופע סטנדאפ נוסף תקבל ממני בקרוב... בתיה - שמח שנתתי רעיון. אבל במיקרה הזה, אני לא כל כך בטוח שהם לא קראו את הספר כפי שאמרת. נראה לי שהבעיה הייתה פשוט בניסוח שלהם. ומה זאת אומרת 'מה קרה לה?'
בת-יה
בת-יה•לפני 9 שנים

מחשבות, בעקרון אתה צודק, אבל לא תמיד...

https://he.wiktionary.org/wiki/%D7%A1%D7%95%D7%A4%D7%A8%D7%9C%D7%98%D7%99%D7%91
מורי
מורי•לפני 9 שנים

בת-יה, מה זה תשבוחות? אין מילה כזו. בטח התכוונת לתשבחות.

דני בר
דני בר•לפני 9 שנים
אני קורא את מה שכתבת ולרגע אני מדמיין לעצמי שאתה מגיש מופע סטנד אפ מצחיק ושנון. ואני שונא מופעים של סטנד אפ !!!! לצערי ברובם אין שנינות, יש בוטות זולה, בנליות מפגרת, וקול צעקני וצרחני שנועד לכסות על כל אלה. אבל הפעם , זה אחרת: המופע שלך כאן שנון..מצחיק..עצוב..עם פאנ'ץ ליין, וגם חד ונוקב.
בת-יה
בת-יה•לפני 9 שנים

זה שאין לנקוב בשמו, העלית רעיון מעניין - לעשות מחקר על התשבוחות ששנרשמים על גב הספרים.

או במילים אחרות לבדוק אם מי שכותב את התשבוחות בכלל קורא את הספרים. כי במקרים רבים אין קשר בין הספר לשבח. בקטנה: מה קרה לתמונה החדשה עם הממתקים?
yaelhar
yaelhar•לפני 9 שנים

יפה!

אני לא אוהבת את פויר. מודה שאני מתבססת רק על ספרו "הכל מואר" שנראה לי פלצני, לא אמין, ואגוצנטרי בצורה מעצבנת. כך שאני אפילו לא מנסה.
•לפני 9 שנים

יופי..

חני
חני •לפני 9 שנים

דן אני כבר סקרנית לגבי "ראיתי איש"

ואכן מסכימה אתך ךגהי כתיבתו של אייל היא ראוייה ויפה.
מורי
מורי•לפני 9 שנים

מסוכן להמליץ לי. ההמלצה המושלמת היחידה שקיבלתי אי פעם היתה לוהיום איננו כלה.

מסמר עקרב
מסמר עקרב•לפני 9 שנים

זש"י, אתה כותב הרבה יותר יפה מפויר. וגם יותר מניקול קראוס...

מחשבות, המלצה אישית שלי לספר שיגרום לך לצחוק: "מחבואים עם אלוהים" של שלום אוסלנדר. אני מקווה רק שגורלו לא יהיה כגורל "ראיתי איש"...
מורי
מורי•לפני 9 שנים

מה זה תישבוחת? סוג של קור-אסון? בטח התכוונת לתשבחת. לפויר אני כלל לא מתקרב.

אם כתוב שזה מצחיק עד דמעות זה נשאר על המדף. בספרים אני מעדיף לבכות. כדי לגרום לי לצחוק צריך סוג של גאונות.
25 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של זה שאין לנקוב בשמו

קבר דוהר

קבר דוהר

רוברט גלבריית

ראשית, ולפני הכל, רציתי לברך שהגענו ליום הזה, היום שבו כל חטופינו החיים יצאו מעזה, ובתקווה שגם שאר אזרחי ישראל כמו החטופים יחזרו מארץ מדממת וכואבת ורווית מלחמות לעבר עתיד טוב יותר ללא טרור.
יצא וקרה צירוף מקרים מדהים, שאת הספר הנ"ל סיימתי בסמיכות לסיום המלחמה. הספר עוסק בכת פסיכית ומטורללת על כל הראש, שכמו החמאס, הסבו נזק רב להרבה אנשים חפים מפשע, וכמו החמאס גם הכת הזאת משקרת לעולם ומספרת לו שהיא "כנסייה הומניטרית" ומטרותיה מקודשות, והעולם אוכל את זה כל כך חזק, שרק אצל קורמורן סטרייק בכבודו ובעצמו, והעוזרת המופלאה שלו רובין אלקוט, מופנית אליהם התקווה שהם יביאו את סיומה של הכת, ממש כמו נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ שהרבה קיוו כי יצליח לסיים סוף כל סוף את המלחמה.
האם סטרייק ורובין יצדיקו את התקווה שהופנתה אליהם, ויצליחו לסגור את הכת? תקראו ותגלו.

אגב, נכון שזה קצת מצחיק שאישה שכותבת ספר ביקורתי על תופעת הכתות, היא בעצמה המייסדת של הכת הגדולה ביותר, הלא היא "הכת האוניברסלית של סוגדי הארי פוטר"? (כת אשר, יש לציין, גם אני חבר בה).
לא יודע, סתם נקודה למחשבה.

***

הסדרה הזו הולכת ומשתפרת מספר לספר, כאשר שלושת הספרים האחרונים ('דם חם', 'לב שחור כמו דיו', 'קבר דוהר') הם ספרות מופת בז'אנר המתח והבלש, לא פחות. ככה צריכים לכתוב מתח בלשי. ואת האמת היא שכבר בספרי 'הארי פוטר' הבחנתי בכישרון המתח והבלש של רולינג, עם הסופים והמפתיעים והפתרונות המסובכים שאף אחד לא ציפה, תמיד חושבת צעד קדימה, והכל מתוכנן עד לפרטים הקטנים כבר מהספר הראשון.

בספר הזה הבלש והשותפה שלו מקבלים פנייה מאב שבנו נכנס לכת והקשר עמו אבד. האב חושד שהכת מונעת ממנו להיפגש איתו, ולא כפי שנטען מצידם שהבן שלו לא מעוניין מרצונו החופשי.
בתחילת הספר רובין וסטרייק נפגשים עם אנשים שונים, שואלים שאלות, מגששים כהרגלם.
בערך בעמוד 200 הספר עולה שלב, ומגיע הרגע שבו רובין אלקוט מסתננת לשורות הכת, משחקת תפקיד בתור אישה פתיה שמעוניינת להצטרף לכת וסוגדת כמו כולם למנהיג שלה, שמדבר הרבה מילים יפות וגם נראה חתיך ושובה את לבבות כולם, גברים ונשים כאחד. כשהיא נכנסת לשערי הכת היא מבינה עד כמה מדובר במקום ארור. מקום שבו מתנהלת שטיפת מוח שיטתית, מושגים כמו 'שטן מקטרג', רכושנות חומרית', 'הנביאה הטבועה' נטמעים במוחותיהם של חברי הכת. ועוד לא הגעתי לסדום ועמורה שכולם צריכים לשכב עם כולם כי אין דבר כזה זוגיות כי זו רכושנות חומרית, וכמובן גם עבודות פרך, מיעוט במזון ומים וכ'ו וכ'ו.
רובין מתנדנדת בין הרצון לברוח משם לבין הרצון להישאר ולגבות כמה שיותר עדויות שיצליחו להפליל את הכת ולשמש סיבה לפירוקה בידי המשטרה. בינתיים, סטרייק ממשיך בחקירה שלו, נפגש ומראיין אנשים.

הרגעים של רובין בכנסייה, היו הרגעים הכי טובים של הספר ובזכותם הספר הזה הוא הטוב ביותר בסדרה בעיניי. כת מרתקת עם טקסים, אמונות, שגעונות. בכללי יש מרקם רב של דמויות מעניינות וסיפורי משנה שעוטפים את עלילת הספר, וזה מוסיף. לא סתם בכריכה האחורית שיבחו את הדמיון הרב שיש בראשה של רולינג, דמיון שכמובן לא היה חסר גם בספרי 'הארי פוטר'.

הספר הזה מומלץ בחום לכל אוהבי הסדרה, לכל המתעניינים בספרים על כתות, וגם לאלה שאולי לא התחברו לספרים הראשונים בסדרה ולא מבינים מה הם מפספסים בהמשך, כי הסדרה הזו משתפרת מספר לספר.

לפני 9 חודשים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
שנת הארבה

שנת הארבה

טרי הייז

טרי הייז: הי מאמי, אני יודע ששנינו עייפים וממש מתים ללכת כבר לישון, אבל יש לי בעיה שמציקה לי ורציתי לבקש את עצתך.
אשתו של טרי הייז: בבקשה, ספר לי מה הבעיה ואנסה לעזור.
טרי הייז: זה בקשר לספר שאני כותב עכשיו. אני נתקל במחסום כתיבה. הספר הוא על סוכן סי איי איי שנשלח לאזור במשולש גבולות של איראן, אפגניסטן ופקיסטן, על מנת לחלץ משם גבר ואת אשתו וילדיהם. הגבר הזה הוא חבר בארגון טרור שנקרא "צבא הטהורים", ולאותו אדם יש מידע בנוגע לפיגוע חסר תקדים שהם מתכננים להוציא לפועל, ובתמורה למידע הוא מבקש שיבריחו אותו ואת משפחתו משם לארצות הברית לחיים טובים יותר. סוכן הסי איי איי עובר מסע ובסופו של דבר המשימה קצת מתפקששת ובנס הוא ניצל וחוזר לארצות הברית. בעודו עסוק במשימתו, ניצב פנים מול פנים מול ראש ארגון הטרור, אדם אשר כולם חשבו שמת. עכשיו, אשתי היקרה, אין לי כל רעיון כיצד להמשיך את הספר, יש לך עצה? כלומר, רעיון למה יכול לקרות בהמשך?
אשתו של טרי הייז: הממ, אין לי מושג... זה נושא די רציני, שדורש מחשבה מעמיקה. אני אומרת, בוא נישן על זה ונראה מחר בבוקר, טוב יקירי?
טרי הייז: טוב, אשתדל.

~למחרת בבוקר~

אשתו של טרי הייז: בוקר טוב יקירי, איך ישנת? מקווה שהצלחת להירדם למרות המחשבות טורדות המנוחה.
טרי הייז: בוקר טוב, יקירתי. בסופו של דבר נרדמתי, ואף חלמתי חלום. ואיזה חלום חלמתי, חלום הזוי ביותר...
אשתו של טרי הייז: נו, ספר
טרי הייז: חלמתי על איזה מישהו שנכנס לצוללת, והצוללת טובעת ויש חוסר חמצן, כולם שם מתים חוץ מניצול אחד, אותו מישהו, ואז האותו מישהו הזה יוצא החוצה ומגלה שהכל בוער ויש אפוקליפסה ויש אורקים שמסתובבים ומהלכים אימה על השורדים האחרונים, ומסתבר שהוא קפץ כמה שנים קדימה בזמן.
אשתו של טרי הייז: וואו, נשמע מרתק. ממש יכול להיות המשך פוטנציאלי שישבור את מחסום הכתיבה של הספר שאתה כותב עכשיו.
טרי הייז: את חושבת?
אשתו של טרי הייז: במיליון אחוז
טרי הייז: וואלה, יש משהו ברעיון הזה. חתיכת ראש יש לך. זה הולך להיות גאוני. כבר מתחילים לצוץ לי רעיונות מגובשים בראש. יאללה, רצתי לחדר הכתיבה...
אשתו של טרי הייז: בהצלחה!
טרי הייז: תודה!

***

אפשר לחלק את הספר לשניים. חלק ראשון מצויין, מותח, כתוב היטב, מרתק את הקורא לספר.
חלק שני - משעמם, איטי, הזוי ולא קשור.
בדרך כלל אני לא בררן בכל הנוגע להשתלשלות אירועים לא מציאותית. רבים ביקרו בגלל זה את הספר "הכל יהיה בסדר" של דן יוספן, אבל לי זה לא הפריע ונהניתי מהמופרכות. הפעם זה לא קרה, והרגשתי כמו שהרבה הרגישו. כמו שתיארתי בקטע למעלה - כאילו טרי הייז חלם חלום מוזר והוא פשוט הדביק אותו לספר. או, וזו עוד אופציה, שהוא ראה את מה שקורה אצלנו בישראל והבין שאם הוא לא מתנסה בעולמות הפנטזיה והמדע בדיוני אז אנשים יעדיפו לראות חדשות מאשר לקרוא את ספרו החדש.

ולמרות הכל, 4 כוכבים שאף התלבטתי אם לתת לו 5. כי החלק הראשון עשה עליי רושם רב. וכי הדמות הראשית מעולה וכך גם הנבל הראשי (שמשום מה דמיינתי אותו בראש נראה כמו זרהאמגשדי מקופה ראשית, למי שמכיר). כי הסיפור המשפחתי של סוכן הסי איי איי והדילמה של אשתו להיות בזוגיות ולהקים משפחה עם גבר שכמעט כל הזמן לא נמצא לידך ויוצא למשימות מסוכנות, נגעו בי משום שהדבר התכתב באופן מדהים עם המציאות של נשות המילואים המוכרת לנו בישראל. כי הכתיבה שלו נהדרת. אבל בסופו של דבר לא יכולתי להתעלם מהמופרכות של החלק השני ומכך שברובו, למעט קטעים בודדים בלבד במהלכו וקטע נוסף בסוף הספר, היו בעיקר קטעי סרק של דיבורים או של תיאורים טכניים משמימים. טרי הייז, למרות היותו סופר טוב, הוא עדיין בוסר ולא יזיק לו ללמוד מהמאסטרית, ג'יי קיי רולינג (או יותר נכון רוברט גלבריית') איך לכתוב ספר מתח ארוך בצורה מוגזמת, אך עם זאת מעולה ועם ערך מוסף.

ועדיין, למרות כל האמור לעיל, קראתי את כל 678 עמודיו, ככה שאי אפשר להגיד שזה ספר שנוטשים או שהוא ספר לא טוב. אני כן ממליץ עליו כי הוא כן גורם לקורא לשקוע בעולם של ריגול ותככים. הוא פשוט לא חף מטעויות והגיע הזמן שלא אהיה נחמד לשם שינוי והפעם לא אעגל לחמישה כוכבים.

לפני 10 חודשים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
חטוף

חטוף

אלי שרעבי

כשהתכוונתי להעניק לספר הזה 5 כוכבים, עצרתי לרגע וחשבתי לעצמי: אולי לא מתאים לדרג ספר כזה, כאילו היה ספר מתח והרפתקאות מן המניין, מן מוצר בידורי שנהנים מקריאתו ומתפעלים מכמה שהוא מוצלח? אמנם אם מישהו שלא שמע מעולם על השבעה באוקטובר, והיה ניגש לקרוא את הספר הזה, וודאי היה חושב שזה ספר מתח ברמה גבוהה, על אדם שנחטף ועובר ייסורים עד הסוף הטוב הלא הוא הרגע של השחרור. אבל בגלל שכולנו שמענו על השבעה באוקטובר, לא ניתן לנתק את הספר מהקונטקסט שלו.
מה שהכריע בסופו של דבר את הכף, וגרם לי להעניק לו את חמשת הכוכבים, הוא שאלי שרעבי, מעבר להיותו שורד במלוא מובן המילה, עם אישיות חזקה, ניסיון חיים ובגרות שעזרו לו במהלך שהותו בשבי, וכ'ו וכ'ו - הוא גם סופר לא רע, שלא לומר טוב מאוד. כתיבתו נוכחת, חזקה, עוצמתית, מלאה בהגיגים ומשפטים יפים, מלאה באנושיות, באהבה, בתמימות וברצון לחיות את החיים בשקט, כתיבה של אדם שהוא ההפך הגמור מהרוע שנגלה אליו.

אלי שרעבי מספר אודות חייו בשבי, מרגע השתלטות המחבלים על ביתו והחטיפה שלו לעזה, ועד רגע השחרור. הוא מספר שם על המפגשים שלו עם החטופים האחרים, עם אלו שנרצחו לאחר מכן בשבי חמאס כמו הרש גולדברג פולין וגם עם כאלה שעדיין שם עד היום כמו אלון אהל. הוא מספר על הדינמיקה ביניהם, על הרצון לשרוד, על תכנון צורת האכילה, על היחס עם השובים השונים, שמתברר שיש כאלה שיותר נחמדים אליהם וחלק פחות.

במשך הקריאה, חשבתי על עצמי, שחייתי את החיים הנוחים והפשוטים שלי, ופתאום קיבלתי הצצה מוחשית ומתוארת בפירוט של מה הם עברו ועוברים בזמן שחייתי את חיי. היה מעניין לראות איך המציאות שאנחנו עוברים במדינה - המלחמה עם לבנון והצפון המופצץ, החיסולים השונים של נסראללה הנייה ושות', המתקפה של איראן - מתקבלת שם מעבר לגדר. אלי שרעבי בספר הזה נותן לנו הצצה איך הדברים נראים מהצד השני, הן מנקודת מבטם של השובים והן מנקודת מבטם של השבויים.

בתחילת הספר מופיע תצלום של אשתו ושתי בנותיו ואחיו של אלי שרעבי, והספר מוקדש לזכרם, מה שמרמז על הסוף העצוב שמחכה לו עם שחרורו. השביעי באוקטובר הוא טרגדיה עמוקה של כל כך הרבה משפחות, טרגדיה שתצלק ולעולם לא תימחק בזכרון המדינה. השחרור של אלי שרעבי מהשבי מייצר תחושה טובה של חופש המשולבת בתחושה רעה וקשה של אובדן ובדידות ושיקום נפשי (וגם פיזי) ארוך.
כולי תקווה שסופם של החטופים שנשארו בשבי, יהיה סוף טוב. שהם ישתחררו מהשבי ויכתבו גם הם ספרים על תקופת השבי שלהם, שהעולם יידע, שאנחנו הישראלים נדע, שהממשלה תדע וגם שחמאס יידעו ויבינו שהשביעי באוקטובר היה לא רק טעות לאנושות אלא גם טעות שלהם. סקירה זו מוקדשת לאותם חטופים שטרם השתחררו ובתקווה שישתחררו בקרוב מאוד.

לפני 11 חודשים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
במחילה מכבודה של אשת המערות

במחילה מכבודה של אשת המערות

אופיר טושה גפלה

החיים לא פשוטים. השיגרה שוחקת, שאלות על משמעות הקיום עוברות בראש, העתיד מעורפל ולא ברור ומעלה חששות, מחשבות לא נעימות רצות בראש.

אלו דברים שאני עובר ביום יום בתקופה האחרונה (מלבד התקופה הנפלאה והקצרה שבה טיילתי בהרי האלפים ולרגע אחד כל הצרות נזרקו לאחור, עד שחזרתי לארץ ושוב הכל חזר), אבל גם הדברים שבהם הספר הזה עוסק, ואותם עוברת דמות האב, אשר כותב יומן שאותו קורא אחר כך בנו, לאחר שהתבשר על התאבדותו של אביו, שנעלם מחייהם ושנים ארוכות חי בלונדון עד שלבסוף התאבד במוסד פסיכיאטרי.
ביומנו הוא מספר בין היתר על השחיקה מלימוד ההוראה, על ההחלטה להתפטר על מנת להיות מאושר, על העול הכלכלי שבא בעקבות זאת והפך אותו ואת משפחתו לפחות מעושרים, ועל המחשבות והחלומות המטרידים שמופיעים אצלו.

זהו ספרון קטן, אינטימי ומינימליסטי, על דמות שהזדהיתי איתה ועם כאבה. הספרות לא ספרות גדולה ומדהימה, אבל לבו של הספר רחב ומעורר הזדהות. לצערי הסוף הטראגי של דמות האב הוא סוף של הרבה אנשים שנכנסים לעצבות בחייהם. אני למשל חושב על החטופים ושם את הדברים בפרופורציות, משתדל לחשוב על החיובי ועל מה שיש, זה לא תמיד עוזר לגמרי אבל משאיר אותי בחיים.

מומלץ בחום. אופיר טושה גפלה הוא נוף ייחודי ומסעיר בספרות הישראלית ובכלל, אני מאוד אוהב אותו ואת הספרים שלו, ומקווה בשבילו שכל עוד הוא בחיים הוא ימשיך להוציא כל הזמן ספרים, שיעשה מה שעושה אותו למאושר (ומעושר).

לפני 11 חודשים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
נשף האמפוזות

נשף האמפוזות

אולגה טוקרצ'וק

'נשף האמפוזות' מאת אולגה טוקרצ'וק העביר לי בצורה טובה את הזמן במהלך הטרק של סובב מון בלאן (רכס הרים הגובל בשלוש מדינות: איטליה, צרפת, שוויץ) ובמיוחד במהלך הטיסה, שרק בטיסה עצמה קראתי לפחות 100 עמודים.
באורח פלא, וללא תיכנון של ממש, האווירה של הספר השתלבה יפה עם האווירה של הטיול: הספר מספר על אדם בעל ריאות חלשות שמגיע לפנסיון לגברים בעלי מחלות לב וריאה. הפנסיון נמצא גבוה בהרים, שהרי ידוע כי אוויר הרים צלול כיין טוב לריאות וללב. ההרים והאוויר הצח שבהרי האלפים, השתלבו היטב עם האוויר הצח בהרים של פולין שבספר.

כשחזרתי לחום וללחות הארץ ישראלית (והאזעקה בעקבות ירי מתימן, כשהגעתי לביתי), המשכתי לקרוא בו, ופתאום האווירה האחרת, הארץ-ישראלית, הכה שונה מאווירת הרי האלפים, לא עשתה חסד עם הספר הזה ואיבדתי בו עניין.
זה לא שהוא היה כזה מעניין במהלך הטיסה והטיול - הוא היה כמעט חסר התרחשויות, וכלל לא מעט שיחות גברים על נשים ועל כך שהן פחותות מהגבר וכל זה, בקיצור ממש לא ספר אימה - אבל האווירה שהשתנתה וכבר לא התאימה לאווירת הספר, ובנוסף עצם זה שבטיול הייתי עסוק וקראתי יחסית קצת ובטיסה הייתי מאוד משועמם וכל מה שנשאר היה לעשות זה לקרוא בספר, גרמו לי לנטוש את הספר בין חציו לסופו.

בסך הכל מדובר בספר עם כתיבה יפה המוכרת למי שקרא ספרים אחרים של טוקרצ'וק, אבל מעבר לזה מדובר בספר עם עלילה דלה ולא מענינת במיוחד, וגם דמויות לא מקוריות במיוחד שכולן מתנהגות כמו, ובכן, פולניים.
התלבטתי בין שניים לשלושה כוכבים, ובסופו של דבר החלטתי לעגל לשלושה כי הוא בכל זאת העביר לי יפה את הזמן בטיסה ובטיול.
ולכל מי שלא היה בטרק של סובב מון בלאן ויכול להרשות לעצמו, אני מאוד ממליץ לכם. חוויה ממש.

לפני 11 חודשים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
פליישמן בצרות

פליישמן בצרות

טאפי ברודסר־אקנר

שאלה: איך קוראים לספר שיש בו הרבה דיבורים על סקס, כל כך הרבה דיבורים על סקס שזה כבר חופר במוח?
תשובה: ספר שמזיין ת'שכל...

וזה בדיוק התיאור המדויק של הספר הזה, שחווית הקריאה בו הייתה דומה לחוויה של צפייה במופע סטנדאפ, אבל מהסוג הלא מוצלח, הנדוש הזה, שעוסק עוד פעם בזוגיות שמתפוררת, עוד פעם ביחסי גברים-נשים והרבה בדיחות סקס גרועות שגורמות לצופה להתקפל ממבוכה, ולמלמל לעצמו: "אחי, הגזמת, ספר משהו אחר, משהו שלא קשור לסקס"

אל הספר הזה הגעתי בעקבות המלצה שנחשפתי אליה בתוכנית של כאן 11 שנקראת "אתם חייבים לקרוא את זה", תוכנית העוסקת בהמלצות ספרים ותחרות בין מספר ממליצים כשהממליץ שרצו את ספרו זוכה בכבוד ובתחושה שסופרים אותו ואת דעתו. התוכנית משולבת בהומור ובדאחקות, תוכנית קלילה שגם עוסקת בנושא אהוב הלא הוא הספרות. הספר הזה היה בין הספרים שהמליצו בתוכנית, ועם היכרות מסוימת מהאתר בשילוב עם ההמלצה, עוררו את סקרנותי לקרוא אותו.

אני אישית לא יודע איך שרדתי עד עמוד 80, כנראה בגלל שאני בחור צעיר ובכושר טוב ויכול להחזיק לא מעט זמן במיטה (הבנתם נכון, את הספר קראתי לרוב במיטה שבחדרי).
אני בכושר כל כך טוב ויכול להחזיק כל כך הרבה במיטה - עד כדי כך שבסוף אקט הקריאה, אפילו לא הייתה גמירה! פשוט נטשתי אותו באמצע, ואמרתי: מצטער, אבל זה לא ילך בינינו. הוא התחנן ובכה אבל זה לא עזר. בסופו של דבר הבטחתי לו שלא אדרג אותו בציון הגרוע ביותר, כי זה חשוב לו למוניטין ולרושם הראשוני בעיניהם של המשתמשים באפליקציות הספרים למיניהן כמו 'סימניה', 'עברית' וכ'ו, אחרת אף אחד לא ירצה לשכב איתו במיטה ולקרוע אותו, סליחה, לקרוא אותו.
ייאמר לזכותו של הספר, שמי שכתב אותו הוא יהודי והמילה 'ישראל' מוזכרת בו בערך מאית מהפעמים שמילים הקשורות לסקס מוזכרות בו. שזה הרבה, מאוד.

אבל הסיבה האמיתית שנתתי לו שני כוכבים ולא כוכב אחד, מלבד ההבטחה שהבטחתי לו לפני שנפרדו דרכינו ומלבד יהדותו של הספר, היא שבין כל החפירות על סקס והעלילה המיותרת, דווקא יש לו כתיבה טובה מאוד, והיא אולי הסיבה שהצלחתי להחזיק בו יחסית הרבה למה שהייתי מחזיק עם אותה עלילה אבל עם כתיבה פחות טובה.
בקיצור, יש בו שפיכת כישרון כתיבה לבטלה. וזה, רבותיי, איסור חמור ביותר (ולא רק ביהדות אלא בכלל).

לפני שנה•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
שירת סרטני הנהר

שירת סרטני הנהר

דליה אוונס

אם הדיקטטורה הייתה משתלטת על אתר 'סימניה', והיה נקבע חוק המחייב את כלל כותבי הסקירות באתר לכתוב סקירה המונה משפט אחד בלבד ולא יותר מכך, אז המשפט שהייתי בוחר והיה מתמצת בצורה טובה את ערך הספר, הוא: "אין בן אדם רע, יש בן אדם שרע לו".

לצערי, הדיקטטורה עוד לא השתלטה על האתר, מה שמאלץ אותי, אף על פי שאינני חייב, לכתוב יותר באריכות...

המשפט "אין בן אדם רע, יש בן אדם שרע לו" מתאים לגיבורת הספר, קאיה, נערה שחוותה חיים לא פשוטים: אביה היה שיכור ומכה את אמה, שיום אחד עזבה את הבית ולא חזרה, וגם אחיה בעקבותיה. לאחר מכן, גם אביה הלך ולא שב, והיא נאלצה לשרוד לבדה בביצות. היא החלה להיות ילדה פראית, ילדת טבע הרחוקה מהציוויליזציה המערבית, גם יום אחד בבית הספר היא בקושי שרדה. שמועות החלו לצוץ עליה, שמועות לא טובות שהובילו בשיאן להאשמה ברצח של בחור צעיר. אותו בחור צעיר היה אחד משני גברים שאיתם הייתה בסוג של מערכת יחסים.
הספר מזגזג בין זמנים: מצד אחד, ההווה, החקירה בדבר מותו של הבחור עד להבאת קאיה למשפט ותיאור תהליך המשפט. ובמקביל, העבר, הכולל את סיפורה האישי של קאיה, היכרותה עם אנשים שונים במהלך שהותה לבד בביצות.

מדובר בספר נחמד מאוד שנהנתי מקריאתו, קולות הביצה הידהדו באוזניי תוך כדי קריאה, רקע לדרמת נעורים מבעד לעיניה של בחורה מעוררת רגש ואמפתיה שכולם הפנו אליה עורף ונטשו אותה. דרמה שיש בה קצת רומנטיקה, קצת מתח, קצת תיאורי טבע, קצת מסר חינוכי של קבלת האחר והשונה ונגד שפיטה סטיגמטית של אנשים, וכן, גם קצת דרמה. בסך הכל אחלה של ספר, מספיק טוב בשבילי לחמישה כוכבים אף על פי שמעט התלבטתי.

לפני שנה•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
אש ורוש

אש ורוש

דיאנה ווין ג'ונס

הספר מספר על נערה צעירה, המגיעה בטעות ללוויה באחוזה כלשהי על יד ביתה, שם היא מכירה בחור בשם לין, איתו היא מתידדת, ויחד הם בוראים לעצמם בראש עולמות דמיוניים. היא גם גונבת כמה תמונות יקרות ערך מהאחוזה באותו יום, דבר הקושר אותה לעולמו של מר לין ולאנשים המקיפים אותו, ולא נותן לה מנוח. אותו עולם מתערבב בעולמה המוכר הכולל את חברותיה וחבריה מבית הספר, אמה, אביה וסבתה.
זה ספר שהוא לא תמיד ברור, ושיא המוזרות שלו מגיע בסופו, אבל יש בו משהו בכתיבה, במסתוריות שלו, שאף על פי שלא קורה בו הרבה אקשן או פרטים עסיסיים, והרבה פעמים הוא מעורפל בעלילתו ומורכב, לא חשבתי לנטוש אותו וסקרן אותי לדעת מה הספר הזה ומה הוא טומן בחובו, וזהו סוד קסמה של דיאנה ווין ג'ונס וכתיבתה החיה, כך מסתבר. קשה לומר שמאוד נהנתי ממנו, והוא גם די ארוך, אבל בסך הכל סיפק לי חווית קריאה משונה בקטע טוב ומעניינת למדי. במיוחד בימים משוגעים שכאלה, זה נחמד לשקוע בספר שעוסק בבריאת עולמות מקבילים שניתן לברוח אליהם.

לפני שנה•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
שיעורים בפיתוח קול

שיעורים בפיתוח קול

דורית רביניאן

את ספרה המפורסם של דורית רביניאן, 'גדר חיה', קראתי אי שם, בתקופה שבה מה שהעסיק והסעיר את המדינה היה ספר קריאה ולא הפגנות לשחרור חטופים או מלחמה כואבת ועקובה מדם. מעט מעלילתו של הספר זכורה לי, אבל אני זוכר שאהבתי אותו מאוד וכמו כן גם את הכתיבה היפה של דורית רביניאן.

הכתיבה היפה שלה נוכחת גם ב"שיעורים בפיתוח קול'. מן כתיבה נעימה, כמו ציוץ הציפורים שעל הכריכה. יפה וציורית כמו שטיח פרסי, שהרי מוצאה הוא מפרס. הכתיבה שלה היא מה שהפכה את הספר לקריא ונעים לקריאה, ואיפשר לי להוסיף לו כוכב.

הספר בעל עלילה דלה. הוא מתחיל בתיאור של מערכת יחסים מיוחדת וחריגה בין אח לאחות, כשהסיפור מובע מנקודת מבטה של האחות. האח והאחות, שהיו בלתי נפרדים בילדותם, מתחילים לאבד בבגרותם את הקשר שהיה להם, האח מתרחק ממנה לעומת האחות שרוצה להמשיך לחיות בקרבתו כמו אז. הוא חוזר בתשובה, והיא עוזבת לאמריקה. כשהאח חולה במחלה קשה ועומד על סף מוות, היא נזעקת להגיע לארץ, ומרגישה שיש לה חלק במצבו של אחיה, כאילו הוטלה עליו קללה בגלל מעשיה הטמאים כלפי אחיה הקטן בילדותם, מעשים שהיא לא בטוחה שקרו אבל אולי כן קרו.

הסיפור נקטע באחת, ועובר לסיפור אחר, כנראה על דורית רביניאן עצמה, של אישה שכותבת ספר על אח ואחות ומעשה טמא ביניהם, ומתארת את משבר הכתיבה באמצע תהליך כתיבת הספר. במקביל, היא מתארת את הווי החיים במשפחתה, יוצאת פרס, על התרבות הפרסית ועל הקשר המיוחד עם אביה.

הספר יפה בסך הכל, והוא לא רע, אבל הרגיש לי כאילו הוא לא יודע מה הוא רוצה מעצמו. האם זה ספר על אח ואחות וגילוי העריות שהיה בילדותם? האם זה יחסים אבא ובת יוצאי פרס? האם זה סיפור על משבר כתיבה? ומה הקשר ביניהם, מה מחבר ביניהם, מה המטרה של הצגת כל חלק בנפרד? הספר בין כה וכה קצר, כ-180 עמודים, כך שהוא הרגיש לי יותר כמו אוסף סיפורים קצרים ולא ספר שלם.
עם זאת, כמו שכתבתי קודם לכן, כתיבתה היפה של רביניאן הפכה את הספר לקריא ונעים לקריאה למרות העלילה הלא שלמה, דבר שמנע ממני בסופו של דבר להעניק לו ציון מאכזב של שלושה כוכבים. לשיקולכם.

לפני שנה•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו

ביקורות נוספות על "הנני"

הנני

הנני

ג'ונתן ספרן פויר

ספר בלתי נסבל. הדיאלוגים הם פינג פונג של התחכמויות בלתי נגמרות כאשר מדי פעם אחד הצדדים נטפל לאיזה פרט שולי בדברי חברו וטוחן אותו עד שהצד השני מוצא בעצמו איזה פרט שולי להיטפל אליו. בין לבין יש הרבה רשימות טרחניות (לדוגמה: רשימת כל תכולת ארון המקלחת כאשר ג'וליה מחפשת בו משהו). לא קריא. זנחתי בעמוד 150 בערך.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•שי פישר
הנני

הנני

ג'ונתן ספרן פויר

האיש שהפך אותי לצמחוני כתב עוד ספר שתורגם לעברית. ברור שהציפיות שלי גבוהות. במיוחד כשכתוב על כירכת הספר "לא תוכלו לקרוא את הספר המסחרר הזה מבלי לבחון מחדש את חייכם" מה כבר יגרום לי הספר הזה? ואחרי שבחנתי את הדיאטה שלי בעקבות eating animals ובחרתי להיות צמחוני, מה יהיה עלי כשאסיים את 653 העמודים של ספר זה...?
ובכן: כלום.

בשורה תחתונה הספר קיבל אצלי 4 כוכבים למרות שיתכן שמגיע לו 3. העלילה די טובה, סיפור המסגרת טוב, וספרן פוייר כותב טוב מאוד, אז למה 3 כוכבים? זו שאלה מצוינת.
הספר הזה איכשהו ובאמת קשה לי להסביר זאת בדרך מלומדת שתשמע הגיונית הוא פחות מסכום חלקיו... כתיבה טובה יש, סיפור מסגרת טוב יש, ביקורת על החברה בה אנחנו חיים יש, רלוונטיות לחיי יש (אני והגיבור יהודים, בני 42, מקריחים -לא באופן רישמי, מגדלים ילדים נבונים, נלחמים בהתמכרות של הילדים למסכים ועוד) אנקדוטות טובות יש (כאלה שאפשר לצטט בשיחה).
אולי החולשות של הספר היו נעוצות ב: דיאלוגים לא משכנעים בין הורים לילדים, דמויות ארכיטיפיות- היהודי הגלותי עם שיזוף הנאון, הישראלי המחוספס, החצוף שובה הלב והמוצלח. פירוטכניקה והקבלה בין הסיפור הגלובלי לסיפור האישי בהיבט החורבן, המדרשים על הטקסטים המקראים שהרגישו כמו שיעור חברותא בקהילת "ישמח משה" (מקווה שאין באמת קהילה כזו ואני לא פוגע באיש).

אבל, מכיון שהוא אכן יודע לכתוב ולסחוט רגשות בטריקים זולים יותר וזולים פחות הספר הזה לא מרגיש ארוך, הוא מרתק (אם כי מרגיש מציצני לפרקים) כשהרגשתי שפוייר כותב טוב מידי על נישואים מתפרקים נחרדתי לזוגיות המלכותית שלו עם ניקול קראוס, בדיקה קצרה ברשת גילתה לי שאכן אשר חששתי קרה. הוא וניקול נפרדו ובספר יש באמת מוטיב אוטוביוגרפי...

יש הרבה הגיגים כנים ומפוקחים על התרבות בה אנו חיים, יותר נכון זו שחיים באמריקה, אבל אם מה שהיה הוא שיהיה כנראה זו תרבות שאנו פוסעים אליה בפסיעות ענק.

דוגמה :"בעולם אידאלי היינו מכינים כיריכים במקלטים למחוסרי בית בכל סוף שבוע, לומדים לנגן בכלים בגיל מבוגר, ומשתמשים במשאבים מנטליים אחרים מלבד גוגל, במשאבים פיזיים מלבד אמזון, וזונחים כליל מקרוני בגבינה, מקדישים לקרובים קשישים לפחות רבע מהזמן והקשב הראויים להם, ולעולם לא מושיבים יד מול מסך. אבל אנחנו חיים בעולם, ובעולם יש אימון כדורגל, וטיפול בדיבור, וקניות, ושיעורי בית, ושמירה על ניקיון סביר, וכסף ומצבי רוח, ועייפות, וכמו אנחנו בסך, הכול בני אדם, ובני אדם לא רק צריכים אלא ראויים לדברים כמו זמן עם הקפה והעיתון, ולפגוש חברים, ולצאת להפסקות, אז עם כל היופי שברעיון הזה, פשוט אין דרך לממש אותו. צריכה להיות, אבל אין."

אני מצליח להבין איך ספר שכזה יכול לגרום למישהו לבחון מחדש את חיו... רק שהפעם המישהו הזה הוא לא אני.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•קורא כמעט הכול
הנני

הנני

ג'ונתן ספרן פויר

ספר ססגוני, מלא בתובנות חודרות לגבי יהדות ארה"ב דהיום, ושופע קטעי שיחה שנונים שאינם ניתנים לתרגום הולם.

עד כאן לגבי הצד הספרותי-אסטטי. באשר לעלילה עצמה והתייחסותו של המחבר למאורעות הקשים שהוא מתאר, נובעים כמה מסרים לא נעימים שכדאי לו לקורא הישראלי להפנים. א. שהישראלים הם הבני דודים האלה הטרדנים הגסים והמביכים. ב. שאסון צבאי (שמגמד באבידותיו את מלחמת תש"ח ומלחמת יום הכיפורים ביחד) נתפס אצל גיבורי הספר כמשני בחשיבותו אחרי סידורי מסיבת בר מצווה והתלבטויות לגבי העתוי הנכון להמתת חסד של כלב המחמד של המשפחה.

ייתכן שהמחבר הוא טיפוס מגעיל במיוחד. אבל אין ספק שאהדתם למדינת ישראל של הדורות הצעירים בין יהודי ארה"ב איננה כפי שהייתה זו של סביהם.

לפני 4 שנים•strnbrg59
הנני

הנני

ג'ונתן ספרן פויר

הספר עב הכרס הזה היה מונח בחנות הספרים, כממתין שאטול אותו אל ידיי, ארכוש אותו ואתחיל לקרוא. האמת היא כי קראתי ספר אחד שלו "קרוב להפליא ורועש להחריד", לפני מספר שנים, התפעלתי מהכתיבה אך החלקיות בכתיבה, שבירת הרצף, והתחכום המיותר, הותירו אותי עם טעם מעט חמצמץ. למרות זאת או יחד עם זאת, קראתי ביקורות טובות והיה בא לי ספר מעניין, קליט ונוח לקריאה, אחרי שקראתי את 'עמק האושר' אשר הוציא ממני כוחות נפשיים בלתי מאויישים. אז רכשתי, הלכתי הבייתה ולאחר מספר ימים התחלתי לקרוא .
מה אני יכול לספר במספר שורות על ספר בן 653 עמודים?! לא להירתע מהמספר הרב!
אנסה, או שאני כבר מנסה…
קשה לכמת את הספר למספר נושאים ולעלילה, ולמעשה, הוא עוסק בגירושים, השמדת ישראל, יהודים אמריקאים, כתיבה, יחסים, ילדים, יהדות, מוות, חיים, שואה, ועוד ועוד...
בעולם המודרני אנחנו שומעים ללא הרף על גירושים והמילה הזו הפכה להיות מאוסה, נדושה ונטולת כל תוכן. אך פויר מנסה לפורר את הגירושים לכדי תילי פירורים אשר אומרים משהו על החיים האלה הנקראים נישואים: דרך הגירושים הוא אומר משהו על הנישואים או להיפך, וכך גם דרך ישראל הוא אומר משהו על אמריקה ולהיפך, ודרך היהדות הוא אומר משהו על יהודים אמריקאים ולהיפך ואני מניח שגם דרך הכתיבה, הפירוק לגורמים, פויר גם אומר משהו על עצמו, אך אינני רוצה להיכנס לרכילות סתמית והאמת שזה ממש לא מעניין. הוא פשוט אומר משהו על עצמו. מה שכן מעניין זהו הפירוט הכל כך אנושי של הדברים. מאחורי המילה גירושים ישנם חיים רבים: אהבה, ילדים, שמיים, עננים, גשם, שמש, טיול יחד ביום שבת (או ראשון), ארוחת ערב לאור נרות, טאטוא ושטיפת הבית, אמירת בוקר טוב ולילה טוב, נשיקה לפני יציאה מהבית, מילוי מים חמים בקומקום, קניית מתנה ליומהולדת, חגיגת יומהולדת יחד והאיך של החגיגה (איך חוגגים) ועוד. הפרטים האלה הופכים את הספר לכל כך אנושי. והכתיבה! זו מעין מטא כתיבה: כתיבה על הכתיבה. כיוון שפויר מפרק את המילים לגורמים, מדבר על המילים והמשפטים שהוא כותב, מנסח תמלילים של שיחות בצורה מעוררת השתאות! מספר רב של פעמים עצרתי וצחקתי, שיחזרתי שיחות שלי עם חברים, אמרתי וחשבתי כמה יופי יש בפשטות של השיחות, צחקתי, נעצרתי והמשכתי. אנושיות שזועקת לשמיים וממחישה את הכאב בהתפרקותם של יחסים. כאב כרוני. איננו מתמתן אלא הולך וכואב. הולך וזועק.
דוגמה אחת מני רבות:
- “רוצה לשמוע משהו עצוב? תמיד חשבתי שאני המאושר מבין שנינו. המאושר יותר בעצם. אף פעם לא חשבתי שאני סתם מאושר"
- "רוצה לשמוע משהו עוד יותר עצוב? אני חשבתי שאני האומללה"
- “אז כנראה שנינו טעינו"
- "לא", היא אמרה, “שנינו צדקנו אבל רק בהקשר של הנישואים שלנו"
זו הראשונה שצצה לי כשפתחתי את הספר, ורבות הדוגמאות.
פשוט נהניתי לקרוא את הספר: צחקתי, כאבתי, נעצבתי, גיחכתי, דאגתי, שמחתי, התרגשתי, החכמתי, הנחתי אותו מידיי ופיללתי לרגע שידיי יאחזו בו שוב…
כשסיימתי לקרוא בו, נשמתי קלות, ואף הייתה בי אנחת כאב. כבר מתגעגע לג'ייקוב, ג'וליה, סאם, מקס, בנג'י…...

לפני 9 שנים•
★★★★★
•תומר
הנני

הנני

ג'ונתן ספרן פויר

חסרון אחד, המון יתרונות. אני אוהבת לחוות את ההתבגרות של ג׳ונתן ספרן פויר, להתבגר לצדו כשהוא מפסיק להיות הילד המבטיח המבריק-אך-קיטשי של עולם הספרות והופך למשהו אחר. ״הנני״ אמיץ ומצחיק ואינטליגנטי ועמוק, מלא אמת. ומהמקום שלנו? אני מאד אוהבת להביט דרך עיניו על מה שהוא כיהודי אמריקאי חושב עלינו, הישראלים (כן, קשים, עקשנים, יהירים, חומרניים, אבל לא רק) ויותר מזה לראות דרכו את יהודי ארצות הברית, מה הם חושבים על הדת, על הלאום, על הגורל שלנו, ועל הקהילתיות של עצמן, וחרדות ואינדיבידואליזם. אבל, כשג׳ונתן ספרן פוייר התבגר ותפס אומץ, לא היה באיזור עורך אמיץ שיגיד לו בכנות שעדיף לוותר על חלקים מייגעים מאד וארוכים ומבולבלים (לפחות לעניות דעתי), היה עדיף להדק ולהיות קצת פחות נרקסיסט ומגלומן ככותב. אבל בשורה התחתונה הוא מעורר מחשבה וחכם.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•טלילו שיר
הנני

הנני

ג'ונתן ספרן פויר

לפי הרעש והצלצולים שעשה הספר הזה, אמרתי לעצמי שאני חייבת , ממש חייבת לקרוא אותו. זהו ספרו הראשון של ג'ונתן ספרן פויר אשר אני קוראת ואולי גם האחרון שלו שאקרא.

לקח לי זמן להתחבר לסגנון, כמעט רבע ספר להבין את סגנון ההומור שלו (אשר פחות התחברתי אליו). ההתחלה הייתה מדהימה, הוא כל כך השפיע עלי שפשוט גרם לי לבחון את חיי הנישואין שלי נבהלתי מעוצמת ההשפעה. כל כך הושפעתי עד כי שיתפתי את בעלי, הוא הרגיע אותי "השטויות שמכניסים לך לראש בספר". המשך הקריאה נע בגלים של הנאה ושעמום לסירוגין. עם ההתקדמות בקריאה תמיד בחנתי את עצמי, מה הסופר רוצה להעביר בדיוק ? אהיה גלויה המסר לא תמיד היה חד משמעי וברור.
שאלה נוספת הייתה האם הוא מצליח להותיר חותם בעל משמעות עד כה עלי, לצערי התשובה הייתה שלילית.
הסופר נוגע במספר רב של נושאים אך לא לכולם קיימת התייחסות מעמיקה, בנוסף הרגשתי כי הדמויות אינן עמוקות דיין להזדהות עמן. אך עם העלילה ניתן למצוא נקודות משותפות.
- חיי הנישואין של ג'ייקוב וג'וליה
- ילדיהם , בר המצווה של סאם ומקס.
- כתובת גזענית שנמצאת בבית הספר אשר סם לומד והוא מואשם בכתיבת הכתובת. האם ההורים מעניקים הגנה בכל מקרה? אחידות הדעות בין ההורים
- הסבא רבה אשר אינו רוצה לעבור לגור בבית האבות
- היהודים בארה"ב מול היהודים ישראל (המשפחה של ג'ייקוב בישראל)
- השמדת ישראל
- נושא השואה

לטעמי שני הפרקים האחרונים היו החזקים והמרגשים ביותר בכל העלילה הארוכה הזו. המסר שקבלתי כי החיים נפיצים, ואין לקחתם כמובן מאליו.
לשיקול דעתכם.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•צילה
הנני

הנני

ג'ונתן ספרן פויר

ג'ונתן ספרן פויר הוא סופר כוכב, במובן שהוא נקרא ע"י מגוון רחב של אנשים ומתווך באמצעות ראיונות וביקורות במידה לא אופיינית לרוב עמיתיו לתחום. זה גם אומר שכיוצא ספר חדש שלו כולם (בגבולות הז'אנר) קוראים והציפיות בשמיים, אבל גם שלא ברור האם הציפיות הללו צריכות להיות מעולמות רב המכר הפופולרי או מעולמות יקיר טקסי הפרסים - ויש מעט סופרים שחולשים על שני התחומים. הבלבול הזה הוא כנראה הסיבה לכך שהתחושה העיקרית שעלתה בי אחרי הקריאה סותרת את ההנאה מהקריאה עצמה.

כמו שהובהר בשלל הראיונות לקראת צאת הספר, יש בו מידה רבה של אוטוביוגרפיות - ספרן פויר מתאר בו נישואים שמתפרקים, בדומה לאלו שלו עם הסופרת ניקול קראוס, ופורש לאורך מאות עמודים לא רק את נבכי נפשו של ג'ייקוב, הסופר היהודי המסובך, אלא גם את אלו של אשתו, ילדיו, אביו וסבו ועוד ועוד. החלק הזה של הספר, למעט התחושה הלא נעימה של מציצנות, הוא בהחלט מעניין, מורכב ואף מרגש לעיתים. אפילו ההנאה המופגנת של פויר מתיאור דמויות של ילדים בוגרים מכפי גילם משתעשעים ומתבטאים בפורמטים בלתי צפויים (משחק של מציאות מדומה וירטואלית, למשל), עוד נסבלת בחלקו הראשון של הספר, וכך גם נטייתו לתיאור אינספור טקסים זוגיים, מנהגים משפחתיים ושאר טריקים קלים שנועדו לגרום לקוראת להתרגש ולהיקסם מהדמויות הרגילות אך החד פעמיות לכאורה.

הבעיה העיקרית בספר קשורה בהיבט היהודי שלו, שהוא לכאורה מקור המשיכה הראשי של ספרן-פויר לקהל הקוראים הישראלי. אלא שבניגוד לסופר היהודי-אמריקאי המקביל אליו שנסקר כאן לפני שבועיים, ספרן פויר לא מצליח להוציא מהחווייה היהודית שהוא מתאר מימד רגשי כנה, שמהווה חלק טבעי ואמין מהחווייה שלהן ושל הקורא, ובמקום זה יוצא מגדרו בניסיון לספק קיטש יהודי-ישראלי אותנטי. אמנם התיאור שלו את החווייה היהודית-אמריקאית והמפגש עם הקרובים הישראלים אמין ומשכנע, אלא שהוא מרוצף בשפע של 'וורטים' מוצלחים יותר ופחות, על הגבול הדק בין הסברה לקהל הלא-יהודי לבין התחנפות לקהל הכן-יהודי, שמרגישים כמו עוד אמצעי שחוק וקיטשי בנוסח הסמסים בין ג'ייקוב לאשתו. וכשהוא מגיע ללב הספר, כלומר תיאור דיסוטופי של רעידת אדמה/מלחמה כוללת בין ישראל לשכנותיה, מה שאמור להיות מרתק ומלחיץ ורלוונטי מרגיש כמו מותחן אמריקאי בגרוש על גיבורים מהמוסד. המתח לקראת "השמדת ישראל" נבנה ונבנה, מעוטר בשפע דרכים ספרותיות וניים דרופינג, אבל לא מגיע לשום סוף משכנע. הריחוק ממה שאמור להיות קרוב וכואב הופך את ההקבלה בין חורבן הבית הפרטי לחורבן הבית הלאומי למאולצת עוד יותר, ומשרה אווירה של חוסר סבלנות מטריד על הרבע האחרון של הספר.

אז השורה התחתונה היא שמה שאמור להיות מרגש ורלוונטי הופך למאולץ וטרחני, אבל השורה הזו כאמור סותרת את חויית הקריאה לאורך שלושה רבעים מהספר - ומדובר בלא מעט עמודים. כך שאני בהחלט ממליצה לחובבי רומנים משפחתיים מפורטים, ספרים על מערכות יחסים ויהדות ארה"ב לקרוא את הספר, ולקחת בערבון מוגבל מראש את התוספת הדיסוטפית המיותרת שצורפה אליו.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•מירב
הנני

הנני

ג'ונתן ספרן פויר

לא נעים לי לבאס על הספר עטור השבחים הזה, אבל לא הצלחתי להגיע לעמוד 100 אפילו.
הכתיבה עמוסה, מסורבלת וטרחנית. משפטים ארוכים מלאי הערות ביניים ותיאורים מעייפים שלא הצליחו לחבב עלי אף דמות.
בני הזוג עסוקים בינם לבין עצמם בניתוחי עצמם וזולתם ע"י היצמדויות לתבניות פעולה מנותקות מכנות ואותנטיות.
אולי זו אני, שחסרה את האינטיליגציה והרגישות לספר הזה.
נטשתי את הניסיון להתחבר אליו קצת אחרי עמוד 70.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•תמר-מילים
הנני

הנני

ג'ונתן ספרן פויר

כתוב יפהפה, שוב תזזיתי, כ"כ שונה (במודגש) ופרובוקטיבי מסופרים אחרים שבטוחתני שהוא התכוונן לשם. מסכים עם רוב הכותבים כאן שהספר לא קל לקריאה, בעצם הבעיה היא העיכול.. כי אם מאכל כלשהו מורכב ממאות או אלפי מרכיבים טחונים עד דק, אבל כל אחד ואחד מהם דומיננטי בטעם הכולל.. אנה אנו באים?
מילה לגבי התוכן. מאוד חסרה לי הנקודה הכ"כ מובלטת ומפורטת בספר, של הזוית היהודית/ישראלית של האמריקאים היהודים בארה"ב. והנה סוף סוף מלאה הכוס בתאור קורע, כנה ואמיתי של סופר אמריקאי שהוא גם יהודי (בלית ברירה?). תחושותיו ויחסו/התיחסותו לישראל והישראליות היא אחד משלוש החיצים בקלשון של הסופר.
אם צריך היה לתמצת את 600 העמודים פלוס של הספר במשפט: " להיות או לא להיות?" = "להיות ולא להיות".

לפני 8 שנים•
★★★★★
•מ-פיש
דירוג
3.0
לפני 9 שנים

“לפי הרעש והצלצולים שעשה הספר הזה, אמרתי לעצמי שאני חייבת , ממש חייבת לקרוא אותו. זהו ספרו הראשון ש”