האיש שהפך אותי לצמחוני כתב עוד ספר שתורגם לעברית. ברור שהציפיות שלי גבוהות. במיוחד כשכתוב על כירכת הספר "לא תוכלו לקרוא את הספר המסחרר הזה מבלי לבחון מחדש את חייכם" מה כבר יגרום לי הספר הזה? ואחרי שבחנתי את הדיאטה שלי בעקבות eating animals ובחרתי להיות צמחוני, מה יהיה עלי כשאסיים את 653 העמודים של ספר זה...?
ובכן: כלום.

בשורה תחתונה הספר קיבל אצלי 4 כוכבים למרות שיתכן שמגיע לו 3. העלילה די טובה, סיפור המסגרת טוב, וספרן פוייר כותב טוב מאוד, אז למה 3 כוכבים? זו שאלה מצוינת.
הספר הזה איכשהו ובאמת קשה לי להסביר זאת בדרך מלומדת שתשמע הגיונית הוא פחות מסכום חלקיו... כתיבה טובה יש, סיפור מסגרת טוב יש, ביקורת על החברה בה אנחנו חיים יש, רלוונטיות לחיי יש (אני והגיבור יהודים, בני 42, מקריחים -לא באופן רישמי, מגדלים ילדים נבונים, נלחמים בהתמכרות של הילדים למסכים ועוד) אנקדוטות טובות יש (כאלה שאפשר לצטט בשיחה).
אולי החולשות של הספר היו נעוצות ב: דיאלוגים לא משכנעים בין הורים לילדים, דמויות ארכיטיפיות- היהודי הגלותי עם שיזוף הנאון, הישראלי המחוספס, החצוף שובה הלב והמוצלח. פירוטכניקה והקבלה בין הסיפור הגלובלי לסיפור האישי בהיבט החורבן, המדרשים על הטקסטים המקראים שהרגישו כמו שיעור חברותא בקהילת "ישמח משה" (מקווה שאין באמת קהילה כזו ואני לא פוגע באיש).

אבל, מכיון שהוא אכן יודע לכתוב ולסחוט רגשות בטריקים זולים יותר וזולים פחות הספר הזה לא מרגיש ארוך, הוא מרתק (אם כי מרגיש מציצני לפרקים) כשהרגשתי שפוייר כותב טוב מידי על נישואים מתפרקים נחרדתי לזוגיות המלכותית שלו עם ניקול קראוס, בדיקה קצרה ברשת גילתה לי שאכן אשר חששתי קרה. הוא וניקול נפרדו ובספר יש באמת מוטיב אוטוביוגרפי...

יש הרבה הגיגים כנים ומפוקחים על התרבות בה אנו חיים, יותר נכון זו שחיים באמריקה, אבל אם מה שהיה הוא שיהיה כנראה זו תרבות שאנו פוסעים אליה בפסיעות ענק.

דוגמה :"בעולם אידאלי היינו מכינים כיריכים במקלטים למחוסרי בית בכל סוף שבוע, לומדים לנגן בכלים בגיל מבוגר, ומשתמשים במשאבים מנטליים אחרים מלבד גוגל, במשאבים פיזיים מלבד אמזון, וזונחים כליל מקרוני בגבינה, מקדישים לקרובים קשישים לפחות רבע מהזמן והקשב הראויים להם, ולעולם לא מושיבים יד מול מסך. אבל אנחנו חיים בעולם, ובעולם יש אימון כדורגל, וטיפול בדיבור, וקניות, ושיעורי בית, ושמירה על ניקיון סביר, וכסף ומצבי רוח, ועייפות, וכמו אנחנו בסך, הכול בני אדם, ובני אדם לא רק צריכים אלא ראויים לדברים כמו זמן עם הקפה והעיתון, ולפגוש חברים, ולצאת להפסקות, אז עם כל היופי שברעיון הזה, פשוט אין דרך לממש אותו. צריכה להיות, אבל אין."

אני מצליח להבין איך ספר שכזה יכול לגרום למישהו לבחון מחדש את חיו... רק שהפעם המישהו הזה הוא לא אני.

ספר ססגוני, מלא בתובנות חודרות לגבי יהדות ארה"ב דהיום, ושופע קטעי שיחה שנונים שאינם ניתנים לתרגום הולם.

עד כאן לגבי הצד הספרותי-אסטטי. באשר לעלילה עצמה והתייחסותו של המחבר למאורעות הקשים שהוא מתאר, נובעים כמה מסרים לא נעימים שכדאי לו לקורא הישראלי להפנים. א. שהישראלים הם הבני דודים האלה הטרדנים הגסים והמביכים. ב. שאסון צבאי (שמגמד באבידותיו את מלחמת תש"ח ומלחמת יום הכיפורים ביחד) נתפס אצל גיבורי הספר כמשני בחשיבותו אחרי סידורי מסיבת בר מצווה והתלבטויות לגבי העתוי הנכון להמתת חסד של כלב המחמד של המשפחה.

ייתכן שהמחבר הוא טיפוס מגעיל במיוחד. אבל אין ספק שאהדתם למדינת ישראל של הדורות הצעירים בין יהודי ארה"ב איננה כפי שהייתה זו של סביהם.

"ספרו המשובח והעוצמתי והצורב ביותר של ספרן פויר. משעשע עד דמעות. יצירת מופת!"
(הניו יורק טיימס)

באמת? משעשע עד דמעות? זה נשמע כל כך, אבל, כל כך, מוזר. בערך כמו להגיד "נחמד עד כדי גאונות". כן, כן, ממש כך.

"לא תוכלו לקרוא את הספר המסחרר הזה מבלי לבחון מחדש את חייכם."
(טיים)

עוד תישבוחת מוזרה ולא הגיונית מבחינת חיבור המילים והניסוח שלה, שהספר הזה קיבל. הרי אין בזה כלל היגיון - כשמשהו מסחרר אותי ואני מרגיש סחרחורת, אני לא יכול להתרכז בשום דבר אחר, מלבד בדבר שגרם לי לכל הסחרחורת הזו. כלומר, אם הספר הזה אכן מסחרר כמו שכתוב, ואני אקבל ממנו סחרחורת, אז אני אתרכז כל כך בספר המסחרר הזה, עד שבכלל לא יהיה לי זמן פנוי להתרכז בדברים האחרים, כמו, למשל, החיים שלי. ולבחון אותם מחדש - זו בכלל תהיה משימה בלתי אפשרית שאחוזי ההצלחה שלה נמוכים מאפס. תחשבו על זה ככה: אתם ברכבת הרים מסחררת. בא לכם להקיא, בא לכם להשתין, בא לכם לחרבן, בא לכם למות. לא יכולים כבר עם הסחרחורת האיומה הזו (או הנהדרת, תלוי את מי שואלים). מה שבטוח, זה שהדבר האחרון שאתם תחשבו עליו בעודכם על המיתקן המסחרר הזה, הוא על הבגרות שלכם במתמטיקה שתהיה מחר, על הספק בנוגע ל'אם השארתי את הגז דלוק בבית לפני שיצאתי או לא?', או על ה-100 שקל שהפסדת בהתערבות לחבר שלך ושעדיין לא החזרת לו את הכסף ושאתה חייב להחזיר לו כמה שיותר מהר לפני שהוא יבוא עם האחים הגדולים שלו שייתנו לך את המכות של החיים שלך. לא, הדבר היחיד שאתה תחשוב עליו זה: אהההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה איזו סחרחוווווווווווווווווררררררררררררררררררררררררררתתתתת...

טוב, שיהיה. בכל מיקרה - לא באתי לכאן כדי לכתוב ביקורת על התגובות שהספר הזה קיבל, ולחפור עליהן. באתי לכאן כדי לכתוב ביקורת על הספר עצמו, ולחפור עליו.

***

בעצם, לפני שאני מתחיל עם הביקורת, אני רוצה להתייחס רגע לתמונת הפרופיל החדשה שלי שהעליתי: זה אני, בפורים האחרון, מחופש למישלוח מנות (יו-הו, איזה כיף - חזרתי לממתקים!!!).
הרעיון המעניין לתחפושת עלה לי ממש זמן קצר לפני שהמסיבה התחילה. אמרתי במהירות לאמא שלי (או יותר נכון, ציוויתי עליה) שתעזור לי להדביק אל הבגדים שלי בסלוטייפ כל מיני ממתקים וחטיפים ונישנושים שנמצאים אצלנו בארון הממתקים, לקשט אותי במדבקות, לעטוף אותי בנייר צלופן, ולבסוף גם לקשור לצווארי סרט אדום שיעטוף אותי. ואז, רגע לפני שאני יוצא מהבית: תמונה אחת מלפנים, תמונה אחת מאחור - וואו, איזו תחפושת מגניבה, מקורית ויפה! בדוק שתזכה בתחרות התחפושות!
אה מה מה, מסתבר שהעתיד לא היה מתוק כל כך באותו ערב: הוא התחיל נהדר, לפי המתוכנן. כמו שציפיתי, ישר איך שיצאתי מהבית, כבר החל מהבן אדם הראשון שראיתי, זכיתי למבטים האלה של אנשים שמסתכלים על משהו שבדרך כלל הם לא רואים - בחיי, לכמה רגעים בחיי הרגשתי כל כך נחשק! היה אפילו קטע קצת מצחיק-קצת עצוב (תחליטו אתם) שהלכתי לי ברחוב וכשהתקרבתי למעבר החצייה, איזושהי מכונית נסעה בכביש ממול, ומי שנהג באותה מכונית פתח חלון, הסתכל עליי ופשוט לא היה יכול להתיק ממני את המבט! והקטע המצחיק הוא שכל זה קרה תוך כדי שהוא נסע!! וזה מצחיק - כי זה פשוט נראה מצחיק. ועצוב - כי תחשבו מה היה קורה, אם, חס וחלילה, האיש הזה, בגלל שהוא לא היה מרוכז בכביש אלא בי ובתחפושת המגניבה שלי (ואולי גם קצת, ממש טיפ טיפה, המגוחכת הזו), היה עושה תאונה - איך הייתי בדיוק מפצה אותו ואת המשפחה שלו? הרי אין לי מספיק כסף לתת. אז מה, הייתי מפצה אותם בשוקולדים? (או יותר נכון, בעטיפות של שוקולדים...).
כשהגעתי למסיבה, החברים שלי נורא התלהבו, כצפוי. אבל אז התחילו הצרות לטפטף להן לאט לאט: זה התחיל עם רוטב התפוזים המתוק שנפל. הוריתי לאחותי להרים לי אותו ולהדביק לי אותו מחדש על הבגדים (כי בקושי יכולתי לזוז בעצמי עם התחפושת הזו, כי חששתי שהכל יתפרק). אבל אז רוטב התפוזים שוב נפל, ושוב נפל, ושוב נפל. מהר מאוד גם התחילו ליפול שאר הדברים: ביסקוויטים, מרשמלו, במבה נוגט, סוכריות רוסיות לא מוכרות, איזה חיקוי של משהו, ועוד.
קצת לפני שהתחילה תחרות התחפושות, הגיע הרגע הזה של "הקש ששבר את גב הגמל", שבו כבר היה נמאס לי לגמרי להרים, ושוב להדביק, ושוב להרים, ושוב להדביק - והורדתי מעליי את התחפושת (הורדתי גם את מה שלא נפל, כי באתי בתפיסה של "הכול או כלום, תחפושת או בלי תחפושת ולא חצי תחפושת"). אז בסופו של דבר לא השתתפתי בתחרות התחפושות, ומי שזכה התחפש לאיזה מישהו מאיזה משחק מחשב מטופש - בקיצור, אם הייתי משתתף בתחרות, הייתי לוקח אותה בענק. אילו רק הייתי משתתף בה...

וזהו, עכשיו אפשר להתחיל סוף כל סוף עם הביקורת, שלקראת בואה חיכיתם עוד מהשבוע שעבר.

בעצם, יודעים מה? למה שלא אמשיך לדבר על התחפושת שלי? כן, זה אחלה רעיון.

אז ככה - אפשר לומר שהספר הזה הוא כמו תחפושת מישלוח המנות שלי: ספר עם עיצוב חיצוני יפהפה ומרשים, כתוב להפליא וזורם להחריד, דיאלוגיים מופתיים - בחיי, הבן אדם הזה הוא כותב דיאלוגים פנומנמן! - (לפעמים הדיאלוגיים הם על נושאים רציניים כמו על משברי זוגיות, הדרך הנכונה בטיפול בילדים שלך, ישראל ויהדות והמקום שהיא תופסת אצלך כיהודי אזרח ותושב אמריקני, ולפעמים הדיאלוגיים הם על נושאים פחות רציניים, ואפילו שטותיים, שאני אפילו לא יכול לתת דוגמא על מה הם עוסקים כי מרוב שהם היו לא רציניים ושטותיים וגם רבים כמו גרגרי החול, ולא מי יודע מה חשובים, שכחתי על מה הם היו - אבל זה היה נורא משעשע), דמויות מצויינות (ובכלל, מדובר ברומן משפחתי, והמשפחה כאן עשויה כמו שצריך), ובעצם יש בו הכל. כל מה שצריך כדי שספר יקבל ממני 5 כוכבים.

אבל מה - כשאני אומר שיש בו 'כל מה שספר צריך כדי לקבל ממני 5 כוכבים', אני מתכוון ל'הכל'. כלומר - כל מה שצריך, ואפילו יותר ממה שצריך.
כי כן, ג'ונתן ספוייר, הוא, איך להגיד, קצת חופר. ולמרות זאת, העפלתי עד עמוד 500 בערך (מתוך 653. לא רע, לא רע בכלל), כי בהתחלה אהבתי את החפירה הזו שלו, שאת האמת לא כל כך הפריעה לי באותו שלב - גם בגלל שהיא הייתה משולבת בכתיבה זורמת ביותר שלמרות שהחפירה נמשכה כמו מסטיק, המסטיק יצא טעים מאוד, וגם בגלל שלוקח לספר מסוג כזה, ז'אנר המשפחה, להתפתח. כי בהתחלה הארוכה שלו, שנמשכת, אם אתם שואלים אותי, לאורך כל 500 העמודים הראשונים (כי העיניין הזה של מתי מסתיימת ההתחלה ומתי מתחיל הסוף ואיפה האמצע בכל הסיפור הזה, כי זה עניין של פרשנות ואני בחרתי לפרשן זאת ככה), פויר בונה את הדמויות, מוסיף להן נפח, מתאר את חיי היום יום של משפחת בלוך על שלל צרותיה. הבעיה היא, שכשעוברים את 500 העמודים הראשונים, ומגיעים לקטע שאמור להיות השיא בסיפור, ושבו אמור להתחיל כל האקשן האמיתי (השמדת ישראל בעיקבות רעידת האדמה שהתחוללה במזרח התיכון), הספר נשאר באותו קו, ולא מרגישים שיש איזו עליית מדרגה, איזה ריגוש חדש. הספר הוא כמו קו בינארי כזה, לא משתנה הרבה לאורך כל הספר. פויר ממשיך לחפור, ולהתעבק לפעמים לא רק בעיקר אלא גם בתפל, והספר, שהיה קל בהתחלה, מתחיל להיות קצת כבד, ולאט לאט הוא גם מתחיל ליפול.

ובכל זאת, אי אפשר להתעלם מכך שקראתי 500 עמודים מהספר, שמרובם נהניתי מאוד מאוד.
משעשע עד דמעות? אולי לא עד דמעות, אבל הספר הזה הוציא ממני גיוך ואף ציחקוק אחד או שניים. גרם לי לבחון מחדש את חיי? אולי קצת. ככה, בריפרוף (בכל זאת, כשיש סחרחורת, קשה להתרכז בדברים אחרים מלבד בדבר הזה שגרם לסחרחורת, אז גם בבחינת חיי מחדש, גם אם היא מתבצעת בריפרוף, זה בהחלט הישג מכובד שראוי לתת עליו את הדעת).
בשורה התחתונה, מומלץ. לא לכולם, אבל מי שחושב שהוא מסוגל להתמודד איתו, שילך על זה בשימחה רבה.

לסיכום, היה אפשר לעשות את זה טוב פחות, אבל גם טוב יותר. אבל מה לעשות - ככה זה, כשמשתמשים בסלוטייפ. זה לא מצליח להחזיק מעמד במשך הרבה זמן, ולקראת הסוף, ממש לפני שמתחילה מסיבת התחפושות, המסמלת את קו הסיום, זה נופל (וזה בכלל לא עזר שעד לאותו רגע שבו היא נפלה, אני וכל החברים שלי התלהבנו ממנה)...

ספר שהקריאה בו היא חוויה. סגנון הכתיבה הוא של דיאלוגים מושחזים, בעיקר בין בני המשפחה. למרות שהוא כתוב עם הרבה הומור, זהו הומור עוקצני, לפעמים כואב, תמיד גורם למחשבה. הרבה מחשבה על גורלו ומקומו של העם היהודי בעולם

הספר עב הכרס הזה היה מונח בחנות הספרים, כממתין שאטול אותו אל ידיי, ארכוש אותו ואתחיל לקרוא. האמת היא כי קראתי ספר אחד שלו "קרוב להפליא ורועש להחריד", לפני מספר שנים, התפעלתי מהכתיבה אך החלקיות בכתיבה, שבירת הרצף, והתחכום המיותר, הותירו אותי עם טעם מעט חמצמץ. למרות זאת או יחד עם זאת, קראתי ביקורות טובות והיה בא לי ספר מעניין, קליט ונוח לקריאה, אחרי שקראתי את 'עמק האושר' אשר הוציא ממני כוחות נפשיים בלתי מאויישים. אז רכשתי, הלכתי הבייתה ולאחר מספר ימים התחלתי לקרוא .
מה אני יכול לספר במספר שורות על ספר בן 653 עמודים?! לא להירתע מהמספר הרב!
אנסה, או שאני כבר מנסה…
קשה לכמת את הספר למספר נושאים ולעלילה, ולמעשה, הוא עוסק בגירושים, השמדת ישראל, יהודים אמריקאים, כתיבה, יחסים, ילדים, יהדות, מוות, חיים, שואה, ועוד ועוד...
בעולם המודרני אנחנו שומעים ללא הרף על גירושים והמילה הזו הפכה להיות מאוסה, נדושה ונטולת כל תוכן. אך פויר מנסה לפורר את הגירושים לכדי תילי פירורים אשר אומרים משהו על החיים האלה הנקראים נישואים: דרך הגירושים הוא אומר משהו על הנישואים או להיפך, וכך גם דרך ישראל הוא אומר משהו על אמריקה ולהיפך, ודרך היהדות הוא אומר משהו על יהודים אמריקאים ולהיפך ואני מניח שגם דרך הכתיבה, הפירוק לגורמים, פויר גם אומר משהו על עצמו, אך אינני רוצה להיכנס לרכילות סתמית והאמת שזה ממש לא מעניין. הוא פשוט אומר משהו על עצמו. מה שכן מעניין זהו הפירוט הכל כך אנושי של הדברים. מאחורי המילה גירושים ישנם חיים רבים: אהבה, ילדים, שמיים, עננים, גשם, שמש, טיול יחד ביום שבת (או ראשון), ארוחת ערב לאור נרות, טאטוא ושטיפת הבית, אמירת בוקר טוב ולילה טוב, נשיקה לפני יציאה מהבית, מילוי מים חמים בקומקום, קניית מתנה ליומהולדת, חגיגת יומהולדת יחד והאיך של החגיגה (איך חוגגים) ועוד. הפרטים האלה הופכים את הספר לכל כך אנושי. והכתיבה! זו מעין מטא כתיבה: כתיבה על הכתיבה. כיוון שפויר מפרק את המילים לגורמים, מדבר על המילים והמשפטים שהוא כותב, מנסח תמלילים של שיחות בצורה מעוררת השתאות! מספר רב של פעמים עצרתי וצחקתי, שיחזרתי שיחות שלי עם חברים, אמרתי וחשבתי כמה יופי יש בפשטות של השיחות, צחקתי, נעצרתי והמשכתי. אנושיות שזועקת לשמיים וממחישה את הכאב בהתפרקותם של יחסים. כאב כרוני. איננו מתמתן אלא הולך וכואב. הולך וזועק.
דוגמה אחת מני רבות:
- “רוצה לשמוע משהו עצוב? תמיד חשבתי שאני המאושר מבין שנינו. המאושר יותר בעצם. אף פעם לא חשבתי שאני סתם מאושר"
- "רוצה לשמוע משהו עוד יותר עצוב? אני חשבתי שאני האומללה"
- “אז כנראה שנינו טעינו"
- "לא", היא אמרה, “שנינו צדקנו אבל רק בהקשר של הנישואים שלנו"
זו הראשונה שצצה לי כשפתחתי את הספר, ורבות הדוגמאות.
פשוט נהניתי לקרוא את הספר: צחקתי, כאבתי, נעצבתי, גיחכתי, דאגתי, שמחתי, התרגשתי, החכמתי, הנחתי אותו מידיי ופיללתי לרגע שידיי יאחזו בו שוב…
כשסיימתי לקרוא בו, נשמתי קלות, ואף הייתה בי אנחת כאב. כבר מתגעגע לג'ייקוב, ג'וליה, סאם, מקס, בנג'י…...

חסרון אחד, המון יתרונות. אני אוהבת לחוות את ההתבגרות של ג׳ונתן ספרן פויר, להתבגר לצדו כשהוא מפסיק להיות הילד המבטיח המבריק-אך-קיטשי של עולם הספרות והופך למשהו אחר. ״הנני״ אמיץ ומצחיק ואינטליגנטי ועמוק, מלא אמת. ומהמקום שלנו? אני מאד אוהבת להביט דרך עיניו על מה שהוא כיהודי אמריקאי חושב עלינו, הישראלים (כן, קשים, עקשנים, יהירים, חומרניים, אבל לא רק) ויותר מזה לראות דרכו את יהודי ארצות הברית, מה הם חושבים על הדת, על הלאום, על הגורל שלנו, ועל הקהילתיות של עצמן, וחרדות ואינדיבידואליזם. אבל, כשג׳ונתן ספרן פוייר התבגר ותפס אומץ, לא היה באיזור עורך אמיץ שיגיד לו בכנות שעדיף לוותר על חלקים מייגעים מאד וארוכים ומבולבלים (לפחות לעניות דעתי), היה עדיף להדק ולהיות קצת פחות נרקסיסט ומגלומן ככותב. אבל בשורה התחתונה הוא מעורר מחשבה וחכם.

לפי הרעש והצלצולים שעשה הספר הזה, אמרתי לעצמי שאני חייבת , ממש חייבת לקרוא אותו. זהו ספרו הראשון של ג'ונתן ספרן פויר אשר אני קוראת ואולי גם האחרון שלו שאקרא.

לקח לי זמן להתחבר לסגנון, כמעט רבע ספר להבין את סגנון ההומור שלו (אשר פחות התחברתי אליו). ההתחלה הייתה מדהימה, הוא כל כך השפיע עלי שפשוט גרם לי לבחון את חיי הנישואין שלי נבהלתי מעוצמת ההשפעה. כל כך הושפעתי עד כי שיתפתי את בעלי, הוא הרגיע אותי "השטויות שמכניסים לך לראש בספר". המשך הקריאה נע בגלים של הנאה ושעמום לסירוגין. עם ההתקדמות בקריאה תמיד בחנתי את עצמי, מה הסופר רוצה להעביר בדיוק ? אהיה גלויה המסר לא תמיד היה חד משמעי וברור.
שאלה נוספת הייתה האם הוא מצליח להותיר חותם בעל משמעות עד כה עלי, לצערי התשובה הייתה שלילית.
הסופר נוגע במספר רב של נושאים אך לא לכולם קיימת התייחסות מעמיקה, בנוסף הרגשתי כי הדמויות אינן עמוקות דיין להזדהות עמן. אך עם העלילה ניתן למצוא נקודות משותפות.
- חיי הנישואין של ג'ייקוב וג'וליה
- ילדיהם , בר המצווה של סאם ומקס.
- כתובת גזענית שנמצאת בבית הספר אשר סם לומד והוא מואשם בכתיבת הכתובת. האם ההורים מעניקים הגנה בכל מקרה? אחידות הדעות בין ההורים
- הסבא רבה אשר אינו רוצה לעבור לגור בבית האבות
- היהודים בארה"ב מול היהודים ישראל (המשפחה של ג'ייקוב בישראל)
- השמדת ישראל
- נושא השואה

לטעמי שני הפרקים האחרונים היו החזקים והמרגשים ביותר בכל העלילה הארוכה הזו. המסר שקבלתי כי החיים נפיצים, ואין לקחתם כמובן מאליו.
לשיקול דעתכם.

ג'ונתן ספרן פויר הוא סופר כוכב, במובן שהוא נקרא ע"י מגוון רחב של אנשים ומתווך באמצעות ראיונות וביקורות במידה לא אופיינית לרוב עמיתיו לתחום. זה גם אומר שכיוצא ספר חדש שלו כולם (בגבולות הז'אנר) קוראים והציפיות בשמיים, אבל גם שלא ברור האם הציפיות הללו צריכות להיות מעולמות רב המכר הפופולרי או מעולמות יקיר טקסי הפרסים - ויש מעט סופרים שחולשים על שני התחומים. הבלבול הזה הוא כנראה הסיבה לכך שהתחושה העיקרית שעלתה בי אחרי הקריאה סותרת את ההנאה מהקריאה עצמה.

כמו שהובהר בשלל הראיונות לקראת צאת הספר, יש בו מידה רבה של אוטוביוגרפיות - ספרן פויר מתאר בו נישואים שמתפרקים, בדומה לאלו שלו עם הסופרת ניקול קראוס, ופורש לאורך מאות עמודים לא רק את נבכי נפשו של ג'ייקוב, הסופר היהודי המסובך, אלא גם את אלו של אשתו, ילדיו, אביו וסבו ועוד ועוד. החלק הזה של הספר, למעט התחושה הלא נעימה של מציצנות, הוא בהחלט מעניין, מורכב ואף מרגש לעיתים. אפילו ההנאה המופגנת של פויר מתיאור דמויות של ילדים בוגרים מכפי גילם משתעשעים ומתבטאים בפורמטים בלתי צפויים (משחק של מציאות מדומה וירטואלית, למשל), עוד נסבלת בחלקו הראשון של הספר, וכך גם נטייתו לתיאור אינספור טקסים זוגיים, מנהגים משפחתיים ושאר טריקים קלים שנועדו לגרום לקוראת להתרגש ולהיקסם מהדמויות הרגילות אך החד פעמיות לכאורה.

הבעיה העיקרית בספר קשורה בהיבט היהודי שלו, שהוא לכאורה מקור המשיכה הראשי של ספרן-פויר לקהל הקוראים הישראלי. אלא שבניגוד לסופר היהודי-אמריקאי המקביל אליו שנסקר כאן לפני שבועיים, ספרן פויר לא מצליח להוציא מהחווייה היהודית שהוא מתאר מימד רגשי כנה, שמהווה חלק טבעי ואמין מהחווייה שלהן ושל הקורא, ובמקום זה יוצא מגדרו בניסיון לספק קיטש יהודי-ישראלי אותנטי. אמנם התיאור שלו את החווייה היהודית-אמריקאית והמפגש עם הקרובים הישראלים אמין ומשכנע, אלא שהוא מרוצף בשפע של 'וורטים' מוצלחים יותר ופחות, על הגבול הדק בין הסברה לקהל הלא-יהודי לבין התחנפות לקהל הכן-יהודי, שמרגישים כמו עוד אמצעי שחוק וקיטשי בנוסח הסמסים בין ג'ייקוב לאשתו. וכשהוא מגיע ללב הספר, כלומר תיאור דיסוטופי של רעידת אדמה/מלחמה כוללת בין ישראל לשכנותיה, מה שאמור להיות מרתק ומלחיץ ורלוונטי מרגיש כמו מותחן אמריקאי בגרוש על גיבורים מהמוסד. המתח לקראת "השמדת ישראל" נבנה ונבנה, מעוטר בשפע דרכים ספרותיות וניים דרופינג, אבל לא מגיע לשום סוף משכנע. הריחוק ממה שאמור להיות קרוב וכואב הופך את ההקבלה בין חורבן הבית הפרטי לחורבן הבית הלאומי למאולצת עוד יותר, ומשרה אווירה של חוסר סבלנות מטריד על הרבע האחרון של הספר.

אז השורה התחתונה היא שמה שאמור להיות מרגש ורלוונטי הופך למאולץ וטרחני, אבל השורה הזו כאמור סותרת את חויית הקריאה לאורך שלושה רבעים מהספר - ומדובר בלא מעט עמודים. כך שאני בהחלט ממליצה לחובבי רומנים משפחתיים מפורטים, ספרים על מערכות יחסים ויהדות ארה"ב לקרוא את הספר, ולקחת בערבון מוגבל מראש את התוספת הדיסוטפית המיותרת שצורפה אליו.

לא נעים לי לבאס על הספר עטור השבחים הזה, אבל לא הצלחתי להגיע לעמוד 100 אפילו.
הכתיבה עמוסה, מסורבלת וטרחנית. משפטים ארוכים מלאי הערות ביניים ותיאורים מעייפים שלא הצליחו לחבב עלי אף דמות.
בני הזוג עסוקים בינם לבין עצמם בניתוחי עצמם וזולתם ע"י היצמדויות לתבניות פעולה מנותקות מכנות ואותנטיות.
אולי זו אני, שחסרה את האינטיליגציה והרגישות לספר הזה.
נטשתי את הניסיון להתחבר אליו קצת אחרי עמוד 70.