• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
הזריחה

הזריחה

מאת ויקטוריה היסלופ

הביקורת של dina

תמונה של dina
הזריחה

הזריחה

מאת ויקטוריה היסלופ

הביקורת של dina

תמונה של dina
הוצאה לאור:ידיעות ספרים
שנת הוצאה:2015
סדרה:פרוזה
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
אין ביקורת הקודמת
1/23
ביקורות על הזריחה
הבאה
לי יניני
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
3.0
לפני 11 שנים

“נתונים טכניים: שם הספר: הזריחה שם הסופרת: ויקטוריה היסלופ סוגה: פרוזה שפה מקור: אנגלי”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 9 שנים•1 דקות קריאה

לויקטוריה היסלופ יש נוסחה קבועה. היא לוקחת תקופה היסטורית בה אירע משהו אשר נכנס לספרי ההיסטוריה, וזה סיפור המעטפת, כשלצידו מתפתח סיפור אנושי, כשבמרכזו סיפר אהבה, או סיפור משפחתי. וזה עובד. הפרט אל מול הכלל, הקטן אל מול הגדול. סיפור אנושי, משפחתי, כשברקע מתחוללת מלחמה, זו נוסחה מנצחת.

מלחמת טורקיה קפריסין פילגה את האי לשני צדדים: הצד היווני והצד הטורקי. זה סיפור המעטפת של הזריחה. שהוא החלק הכי טוב בספר הזה. אבל לצערי הרע עולה על הטוב בספר הזה. החל בחוסר אחידות במקצב הספר, דמויות שטחיות, עד כדי אבסורד. מי שהיה "טוב" הופך באחת ל"רע" מבלי לעבור תהליך שיגרום לדמות להפוך את עורה בצורה כזו.

יש לי בעיה קשה עם אמינות.כן, גם בסיפור צריך לשמור על רמה מסוימת של אמינות. אני יושבת וקוראת את הפתרונות של היסלופ בצורת מבצעים צבאיים שלא היו מביישים את בכירי המוסד, ואולי אף היו גורמים ללסת שלהם להישמט.

לא מספריה הגדולים של היסלופ. נקודת האור היחידה בספר היא הקטע ההיסטורי, המלחמה, המאורעות.

אם תשאלו לדעתי, על זה אפשר לוותר.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של Michal
Michal
תמונה של אוהבת לקרוא
אוהבת לקרוא
תמונה של Mira
Mira
תמונה של רוחי ליליאן
רוחי ליליאן
תמונה של רץ
רץ
תמונה של חני
חני
תמונה של אירית פריד
אירית פריד
תמונה של דני בר
דני בר
14קוראים|גיל ממוצע59|64%נשים

על המבקרת

תמונה של dina

dina

ותיקה
חברה מזה 11 שנים
466 ביקורות•11 נבחרות•8,022 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מקורית•ספרות מתורגמת•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של dina
dina
ותיקה
חברה באתר מזה 11 שנים
ביקורות466
ביקורות נבחרות11
לייקים שקיבלה8,022
דירוג ממוצע5.0 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מקורית207ספרות מתורגמת199מתח ריגול והרפתקאות21

דיון על הביקורת

11 תגובות
אוהבת לקרוא
אוהבת לקרוא•לפני 9 שנים

מסכימה. היו לה טובים יותר ואולי בעצם רק אחד שלה היה טוב... הראשון. אני קראתי את כולם.

חני
חני •לפני 9 שנים

נשמע טכני מידי

כתיבה אמורה לבוא מבפנים ואז זה אמיתי. גם אני קראתי את האי... שם זה עבד איכשהו.
דני בר
דני בר•לפני 9 שנים
אתלה באילנות גבוהים ממני, ואאמץ את מה שכתבו yaelhar ו..אפרתי.-(בהסתייגות אחת, כי אהבתי את האי של סופיה.)
yaelhar
yaelhar•לפני 9 שנים

כמו אפרתי קראתי את "האי של סופיה"

נהניתי מחלקו. את הבא אחריו התחלתי ונטשתי, לאחרים כבר לא הגעתי. אין לי התנגדות לרומן רומנטי. יש לי התנגדות לבנליות, לחוסר מקוריות ולהישענות על בלוטת הדמעות של הקורא.
dina
dina•לפני 9 שנים
קוקטייל קטלני
מורי
מורי•לפני 9 שנים

קטילה כהלכתה. בטח נמזג לספר קצת מתבליני הרמל או מויס.

אפרתי
אפרתי•לפני 9 שנים

את האי של סופיה קראתי. הסיפור ההיסטורי מעניין וגם מרגש וסיפור המסגרת הוא קיטש איום ונורא.

את הריקוד של סוניה התחלתי והבנתי שהנוסחה עומדת לחזור על עצמה, אז נטשתי.
dina
dina•לפני 9 שנים
מסכימה איתך אפרתי. היא סופרת להמונים, אבל לא סופרת גדולה.
אפרתי
אפרתי•לפני 9 שנים

לא ברור לי מה סוד הצלחתה, אבל היא בינונית לגמרי גם בספריה היותר מוצלחים.

dina
dina•לפני 9 שנים
הוא יכול להוסיף גם להטיס מהיד. גם אני מסכימה :)
לי יניני
לי יניני•לפני 9 שנים

מסכימה איתך לגמרי. ספר מיותר. ואם מחשבות יכתוב כאן השמדת ערך אני אסכים לגמרי :-)

11 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של dina

אול רייט. גוד נייט.

אול רייט. גוד נייט.

הלגרד האוג

להיות בגדר נעדר זה אחד המצבים היותר קשים. נעדר זה מצב נוראי. זה לא פה ולא שם. תלוי מאיזה צד מסתכלים על המילה. זה מצב המאפשר לאחוז במקל משני קצותיו: של האופטימיסט ושל הפסימיסט. כי באדם שהוא נעדר אין וודאות מוחלטת. אתה לא חי, אבל גם לא מת. תמיד קיימת התקווה, ותקווה היא תמיד דבר טוב, היא זו המַטָּה את כובד המשקל אל האופטימיות. אבל היא גם זו המרפרפת תדיר על הפצע הפתוח ושולחת בו אדוות כאב.

טיסת MH370 מלזיה איירליינס המריאה בשנת 2014 מקואלה לומפור אל בייג'ין. על מטוס הבואינג 239 נוסעים.

"אול רייט גוד נייט" היו המילים האחרונות אותן אמר הטייס במכשיר הקשר אל מגדל הפיקוח המלזי. וזמן קצר לאחר מכן נעלם המטוס במרחב האווירי. זו תעלומה שנשארה פתוחה, עד היום לא נודע מה קרה שם.

במקביל לסיפור היעלמות המטוס מספרת הסופרת הלגרד האוג את סיפורו של אביה, שגם הוא, כמו המטוס - נעלם. נעלם מעצמו ומהסובבים אותו, ולתוך עצמו בחסות הדמנציה.

ההקבלה הזו של שני הסיפורים, ככל שהיא עצובה, היא כל כך דומה.
האוג ואחיה מנהלים פרוטוקול של רגעי תקשורת עם האב. כמו מגדל הפיקוח עם הטייס. הכל נרשם הכל מתועד. שינויים וכל מה שסוטה וחורג מהמסלול, מהמוכר והידוע.

האוג מלווה את שני הסיפורים במשך שמונה שנים.

שני הנושאים בסיפור הם כבדי משקל, שניהם עוסקים באובדן, אבל דווקא מבנה הסיפור וצורת הכתיבה הנעה כמטוטלת מסיפור אחד למשנהו קצת מרככת את כובד הרגשות. כמו תיק כבד שאנו נושאים, ומעבירים מיד ליד כדי להקל קצת את העומס.
במשך שמונה השנים האלו הסיפור מסרב לגווע. כל כמה חודשים יש התעוררות. פעם מצאו את כנף המטוס. בפעם אחרת הים פלט כמות גדולה של תיקים, כנראה התיקים של נוסעי הטיסה. והנה נמצא עוד חלק מהמטוס עם סימן שפשוף עליו. במשך השנים נמצאו 16 חלקים מהמטוס, אבל עדיין לא מצאו קצה חוט שישפוך אור על מה שקרה באותה טיסה.
בתחקיר שעשו לאחר ההיעלמות גילו כל מיני דברים לא תקינים. כמו דברים שונים שהיו בתא המטען אשר לא היו אופיניים מכל מיני סיבות, או שני נוסעים אשר טסו בזהות בדויה. אבל גם אלו נשארו בגדר דברים סתומים שלא קידמו את החקירה.
יש מצב שהוא עדיף על פני האחר? חוסר הוודאות אל מול המוחלט? כל אחד בדרכו הוא שברון לב.
שניהם שקעו אל תוך מרחב עלום ואין סופי, כשאי הוודאות כרוכה סביבם. אין פרידה, אין קלוז'ר, חיים הנקטעים בפתאומיות וזולגים אל האֵין. חיים הקופאים בזמן ונשארים תלויים במרחב בחזקת נוכח נפקד.

"מה לעשות כשבן אדם נעלם באופן דו - משמעי. הוא כבר לא נוכח פיזית, אבל אין הוכחה למותו. או שהוא לא נוכח ברוחו, אבל כן בגופו. אפשר לומר שהוא נעלם במרחבי האולי". (עמ'61)

הכתיבה של האוג מדודה ומאופקת. היא לא מעמיסה במילים, כמו גם לא ברגשנות יתר. יש בכתיבה איזה סוג של ריחוק, אבל שמתי לב לזה בכמה ספרים נוספים שקראתי שתורגמו מגרמנית, ודווקא האיפוק והריחוק הזה עושים את הקריאה לקלה יותר לעיבוד הטקסט.

ספר מצוין, ממליצה בחום.

לפני שבוע•
★★★★★
•dina
אור גדול, צל גדול

אור גדול, צל גדול

עופר ספיר

לפני הכל גילוי נאות:
את הספר הזה קראתי לראשונה כשעוד היה בהתהוות, לפני שהיה הסיפור המוגמר שהוא עכשיו. כבר אז הספר הזה רקד לי על מנעד כל הרגשות. כשהורדתי אותו לאפליקציה ידעתי כבר במה הוא עוסק, אבל חייבת לציין שלא חשבתי שככה ארגיש במהלך הקריאה.

אז על מה?
עופר ספיר מביא את סיפור הולדתו והגעתו לעולם של אדם, הבן שלו ובן זוגו לירון. אדם נולד בתהליך פונדקאות, כשהסיפור של הפונדקאית, קורה, הוא סיפור העומד בפני עצמו. מרגש.
הפיכה מזוג למשפחה, או בכלל הרחבת המשפחה בכל קונסטלציה שהיא, זה חתיכת אירוע. זה שינוי המבנה, מתיחה והתגמשות, ובאופן כללי זה שינוי של כל הקיים.
הצטרפות תינוק למשפחה מלווה בהרבה דברים. דאגה, אחריות, ושמחה, הרבה שמחה. אבל יש גם את הצדדים הפחות מדוברים, כמו דיכאון למשל. דיכאון אחרי לידה זה מצב שכיח, מה שפעם היה נושא מהוסה היום מדובר ומטופל ולא נושא מושתק. אבל דיכאון אחרי לידה גברי הוא עדיין הרבה פחות מדובר, והרבה פחות נרחב מאשר אצל נשים.

ספיר כותב על התקופה הראשונית בה אדם נכנס לחייהם. על הקושי, על הפחדים והחרדות, על העצב ועל הדיכאון שעטף אותו בתקופה שלכאורה היתה אמורה להיות הכי שמחה, הכי נטולת עננים שחורים הבאים להעיב על האושר והתום שאמורים לאפיין את התקופה הזו. על הדיסוננס הזה, על שני הקטבים האלה.
"האם אדם נעשה הורה כשהוא מוליד ילד, או כשהוא מצליח להוליד בתוכו יכולת לשאת אהבה שמכילה גם כאב?" (עמ' 78)
ספיר מעלה שאלות חשובות ונוקבות על הוֹרוּת בכלל, ועל הוֹרוּת המתקיימת לצד דיכאון . שאלות שמסתובבות בפנים כנראה אצל כל אחד מאיתנו, אבל לא לכל אחד יש אומץ לשחרר אותן בקול רם.

הנפש היא לא תבנית בעלת נוסחה אחידה. היא משתנה מאחד לשני, וכל אחד לומד במהלך חייו את יכולת ההכלה והגבולות של נפשו האישית. יש את המושג הזה כאבי גדילה, ואני שואלת: מה לגבי כאבי הגדילה של הנפש? אלו כאבים שלא נגמרים יום אחד. אולי פשוט צריך ללמוד לחיות לצידם תוך כדי תנועה מדי יום ביומו.
שם הספר אור גדול, צל גדול הוא כל כך מדויק לתוכן. המילה אור מוזכרת בספר המון פעמים. המון. וכנראה לא בכדי. נראה שהאור בסיפור הוא הסַמָּן, הוא ההבטחה. הצורך לא רק להיאחז באור, אלא להחזיק בו ולשמור עליו כדבר יקר ערך. גם כשהוא רוקד ריקוד צמוד עם הצל.

עופר, אתה בעצמך מפזר אור גדול, וביד רחבה, על נושא רגיש שלא מדובר מספיק. הכנות הבלתי מתפשרת בה אתה כותב חודרת ללב (כמו גם בספר הקודם "תמיד עוד פעם אחת") ושם את נשמתך חשופה אל מול הקורא. זו נדיבות גדולה, ותודה לך על זה. על ששיתפת, על שכתבת.

לפני שבועיים•
★★★★★
•dina
העגורים עפים דרומה

העגורים עפים דרומה

ליסה רידְצֵן

יש ספרים בהם מרגישים שהדמויות הן מבוססות מציאות. באופן כללי כל הדמויות הן כאלו, אבל מה שאני מתכוונת זה שיש דמויות שבמהלך הקריאה מרגישים בדיוק איך הן נוצרו ואפילו אפשר להרגיש את האהבה הטבועה בתוכן כשהן נוצקו לכדי מילים. כמו בספר הזה. אומנם על הכריכה האחורית נכתב שהסופרת כתבה את הספר בהשראת סבה, אבל גם אם זה לא היה מוזכר, אין מצב לפספס את זה. אלו דמויות שנקראות אחרת. כמו פוסט שמעלים עם כתב מודגש? כזה.

בּוֹ הוא קשיש בשנות השמונים לחייו. אשתו החולה באלצהיימר הועברה למוסד סיעודי כמה שנים קודם. הנס, בנו היחיד דואג לו, הוא בא והולך בין שגרת חייו ועבודתו. בּוֹ נשאר בביתו עם כלבו הנאמן והאהוב סִיקְסְטֶֶן. ביום יום יש שגרה רצופה של מטפלים ומטפלות הבאים מדי יום , לכמה שעות, להגיש לבּוֹ ארוחה, לקלח אותו, ועוד אי אלו סידורים קלים. כל מטפל משאיר בסוף משמרת מעין דו"ח ובו פירוט מה בּוֹ אכל, מה מדד מצב הרוח שלו, ועוד הערות רלוונטיות.

עיקר הסיפור מתמקד במחלוקת מתמשכת בין הנס לבּוֹ בקשר לכלב. הנס רוצה למסור את הכלב, לדעתו אביו כבר לא מסוגל להעניק לו את הטיפול המיטבי. הוא דואג וחושש שבמהלך הטיול היומי ביער הסמוך לבית יקרה משהו לאביו. אולי יחליק וייפול, אולי ייפצע, ומי יראה ומי ישמע בסביבה הכפרית השקטה בה הוא גר? הנס רוצה את טובת אביו, ואילו בּוֹ בעיקר כועס על בנו. והכעס המתמשך הזה מבעבע כמו סיר המונח על הכיריים ומתחתיו רוחשת אש קטנה אך רציפה. כי זה הרבה יותר מאשר עניין הכלב. בּוֹ מסרב לשחרר את הרצועה, תרתי משמע. הוא חושש לאבד את קצת העצמאות שעוד נותרה בו. הפחד להיות תלותי, לאבד את הזהות.
וסִיקְסְטֶֶן. הכלב הוא החוליה בין החיים העכשווים לחיים שהיו פעם, בהם אשתו היתה עדיין בריאה והיתה נוכחת. הן בגופה והן בנפשה. והיו להם חיים יפים ביחד. לוותר על סִיקְסְטֶֶן זה יהיה כמו לוותר על עצמו. והוא כמו קלטת ישנה. מריץ בראשו קטעים קדימה, והרבה יותר אחורה. מעלה בראשו תמונות ואירועים מהעבר. חי וכמו קלטת ישנה לפעמים גם הוא נתקע. לא ממש זוכר או מתמצא.

בהתאם לדמותו הקשישה של בו, הספר בעל קצב איטי, אין בו הרבה תנועה מבחינת עלילה, אבל יש בו תנועה ערה של הרגש המסתחרר אצל הקורא לכל אורך הקריאה, הלוך ושוב, לאורך ולרוחב.

מערכות יחסים משפחתיות, ובמיוחד בין הורים וילדים הן תמיד מורכבות ובעלות רבדים, וכשהן עוסקות בבני הגיל השלישי מעניין לקרוא על הדרכים לפיוס וסלילת דרך חדשה נקייה ממשקעים רגשיים.

יחסי הורים ילדים, משפחתיות, בדידות, וזִקְנָה הם הנושאים העיקריים בסיפור הזה, יש בו גם מלנכוליה, ובאותה נשימה אני אגיד שזה אחד הספרים היפים שקראתי לאחרונה וממליצה מאוד מאוד לא לפספס את ספר הביכורים (ואיזה עומק של כתיבת דמות וסיטואציות, שאפו!) היפהפה הזה. כבר מהמשפט הראשון נשביתי בדמותו של בו, והרגשתי כמו מי שמכירה אותו מאז ומתמיד.

לפני 3 שבועות•
★★★★★
•dina
הסיפור של כרמן

הסיפור של כרמן

אוריין צ'פלין

כבר מילדותה המוקדמת ידעה כרמן איך להיות משענת לאנשים הזקוקים לכך. בימים הרחוקים ההם בברודצקי 7, שם החלה ההתחככות שלה עם המוות, כשביקרה כל יום אחרי הלימודים את השכן הערירי שלה, ורשה, אשר חי בבדידות שקטה עם החתול שלו ביאליסטוק, שקיבל את שמו מהסיבה הפשוטה ביותר: שלעולם לא ישכח את שם העיר בה נולד, ושם גם נגמרו חייו כחלק מתא משפחתי. ורשה, שהתגורר בקומת הקרקע של הבניין, תמיד היה יושב ליד החלון כשמבטו משקיף לאי - שם, כמו מי שמחכה לחזרתם של האנשים אשר מעולם לא שבו.

במסגרת עבודה שקיבלה בבית הספר בנושא השואה, הציעה אמה שתיגש לשכן ורשה, הוא - שהגיע מ"שם", יוכל לספר לה על הנושא ולעזור לה עם העבודה.

וככה זה התחיל.

היום כרמן היא אישה בשנות העשרים המאוחרות לחייה, והיא אחות פליאטיבית אשר תומכת ומלווה חולים סופניים.

היכולת של כרמן להקשיב לסיפורים נשארה בה מאז ילדותה, ובתפקידה היום היא לא רק מלווה אנשים בדרכם האחרונה, תומכת בהם במעבר מהעולם הזה לעולם הבא, היא גם עוזרת לנשמות התועות שרגע לפני שעוזבות את העולם, הן פורקות מטענים רגשיים, ברובם כאלו שסחבו הרבה שנים, וזה הרגע בו מבליחה ההבנה שדברים צריך לדעת לפתור ולסגור, אין לאן לקחת אותם, וקצוות רופפים - מוטב לקשור ולהדק אותם. כי אין דרך חזרה מהאפילוג, זה של החיים.
וגם היום היא יושבת ושומעת סיפורים. סיפורי חיים, סיפורים משפחתיים, בקעים משפחתיים, ועוד.

וכמו שהיטיבה לתאר לבן זוגה לשעבר את אופי העיסוק שלה:
"אמרתי לו שאהיה דיילת שבכל פעם טסה ליעד סופי אחר." (עמ' 11)

אבל הסיפור ההוא של השכן ורשה לא מרפה ממנה. כל השנים הוא נשאר בה, לא נותן לה מנוח, כמו גֶּלֶד התלוי מעל פצע המשמש לה תזכורת מוחשית ויומיומית.
כרמן מהלכת בין העולמות במיומנות של לוליין. עולם החיים, עולם המתים, והעולם ההוא של פעם, בו שמעה סיפור חיים של קשיש ערירי, ובחושים הרגישים של הילדה שהיתה אז, היא הבינה שיש לה חלק בסיפור הזה, ואולי היא תוכל לשנות אותו.

אבל לפעמים לסיפורים יש חיים משלהם, והמסלול שהם עושים - לא תמיד תואם את המסלול שאנחנו חשבנו עליו.

כאחות פליאטיבית המלווה אנשים אל סיום חייהם, עושה כרמן בעצמה מסע של פיוס, השלמה, וסגירת מעגל עם עברה שסירב לשקוע והמשיך להיות נוכח בחייה.
צ'פלין היא לא רק סופרת משובחת, היא גם מספרת סיפורים מיומנת, המעבירה את היכולת הזו בנדיבות אל גיבורת ספרה, והספר הזה הוא סיפור מכל צדדיו. סיפור בתוך סיפור, וכל אחד בתורו מכווץ עוד קצת את הלב ומשרה בקורא תחושת מלאות של סיפור טוב וממלא.

לפני חודש•
★★★★★
•dina
יצורי מצפון

יצורי מצפון

טלי אברהם

להעביר את חג הביכורים בקריאת ספר ביכורים זה סנכרון. וכשספר הביכורים הוא כזה משובח - זה לגמרי בונוס.

הסיפור מביא את סיפורן של שתי נשים: נורית ותמר. בערב חורפי אחד, גשום וסוער הגורל יחבר ביניהן בתרחיש שאף אחד לא היה רוצה להיות בו. שתי הנשים שלכאורה אין ביניהן כלום מן המשותף, ומצד שני הן כמו תמונת מראה האחת של השנייה.

נורית מעולם לא התגברה על גירושי הוריה, לא סלחה לאביה על שעזב לארץ אחרת והקים משפחה חדשה. ותמר - גם היא לא השלימה מעולם עם היעדרו של אחיה הגדול. כל כך הרבה שנים שהוא איננו, בגופו, אבל המשיך לחיות בה מדי יום ביומו, ליווה אותה בכל רגע כל השנים הללו.

שתיהן נושאות על גבן את שברי משפחתן. כמו רסיסי חיים הנותרו מתמונה שהיתה פעם שלמה, עד שהתנפצה. והרסיסים האלו כואבים. ומכבידים.
היום שתיהן נשים בוגרות. נורית כבר בעלת משפחה, ואצל תמר המשפחה מתחילה לנבוט. אבל שתיהן צריכות להשתחרר ולשחרר את העבר. השגיאות, הטעויות, העצב, הכעס, ורגשות האשם שליוו אותן כל כך הרבה שנים צריכים להישאר על רצפת חדר העריכה של החיים כדי לסלול דרך נקייה וחפה ממהמורות אל עבר העתיד.

בשפה קולחת טוותה טלי אברהם סיפור יפהפה, ולא פחדה להיכנס ולגעת בנושאים רגישים. והדמויות! איך כותבים כאלה דמויות? מלאות בנוכחות, עגולות ומלאות. איטיק, נכנסת לי ללב שלא על מנת לעזוב, נכון?

ואני חייבת חייבת חייבת קצת (או יותר) על הכריכה:
קודם כל: טלי אברהם היא סופרת רגישה בעלת קול מאוד כן שלא מנסה לייפות ולהחליק כאב ומצוקה. אבל לא רק בכתיבה. האיור היפהפה הזה גם הוא יציר ידיה המוכשרות, והכריכה הזו היא אחת היפות, ולא רק בגלל הויזואליות. זו כריכה שמדברת. מספרת הרבה רק ע"י משיכת מכחול.
איור הכריכה (המדהים!) הוא לא רק יפה וכזה ששואב את המבט, הוא גם כל כך משקף את התוכן. האישה המחזיקה תינוק קטנטן בידיה: האִמָּהוּת, ההורות, קשרי משפחה. אבל אותי תפסו העיניים שלה, העצומות. זו לא אישה יְשֵׁנָה. זו אישה הצוללת אל עולמה הפנימי. וזה בדיוק הנושא שנוגע הספר הכל כך יפה הזה. על העולמות הפנימיים, על השכבות והרבדים המרפדים אותם, על כל מה שאנחנו שומרים שם, בעולם הפנימי שלנו. זה כמו הבויידעם של הנשמה. אנחנו יודעים שהרבה דברים צריך לשחרר, אבל לא תמיד אנחנו יודעים איך לעשות את זה, ויותר חשוב: מה אנחנו בלעדיהם.

וכל היופי הזה הוא ספר ביכורים!
קראו.

לפני חודש•dina
בין השניה לשלישית

בין השניה לשלישית

גיא עד

גיא עד היא סופרת שאני מאוד אוהבת לקרוא. הכתיבה, הדמויות שלה שלא עוזבות על אף הזמן החולף, העלילות. וזה כי הגיבורים שלה יכולים להיות כל אחד ממי שאנחנו מכירים בחיי היום יום, והסיפורים שהיא מספרת תמיד ניתנים להזדהות. כי זה יכול להיות הסיפור של כל אחד מאיתנו.

שמחתי לראות שיצא לה ספר חדש, וגם מאוד הופתעתי. אני אוהבת ספרים שמפתיעים אותי.
יש בספר הזה משהו אחר. שונה.

מילים מספרות סיפור בדרך כלל, נכון? בספר הזה נתנה גיא עד למילים את הבמה, ולא רק בתפקיד של לספר את הסיפור.
הן בעצמן הסיפור.
השימוש שלה במילים כמו עיר מחוז, פונדקייה, שדות זרים, הלאמה (כשהכוונה היא לגיוס לצבא), ועוד הרבה שכבר כמעט ולא שומעים כמותן בשפה המדוברת העכשווית.

במרכז הספר שתי דמויות: אלפא ואושר. לא אלפא ולא אושר, שניהם לא נתנו תוקף לפירוש שמם. אבל כל אחד מהם קיבל את מהות השם שלו מתוקף החיבור ביניהם.

היא גדלה עם אמה ב"מקום הקטן" שהכוונה היא לעיר פריפריאלית. הן היו כוח נשי, אחת בשביל השנייה תמיד. כמו שאלפא מתארת :
"תמיד איכשהו היו שתיהן מחוץ לקווים, גם בלי להתכוון בהכרח." (עמ' 33)

היא גדלה בבית שלא היה בו שפע חומרי, אבל אלפא צוידה בהרבה כלים לחיים עצמם.
ואילו אושר, שכל חייו חשב שנולד פגום בשל המום אותו נשא, תמיד הרגיש אחר והיה נבדל. הוא, שהגיע ממשפחה גדולה, ואף פעם לא ידע מחסור, ובכל זאת עד לרגע בו פגש באלפא היה ליבו ריק.

הסיפור לא תחום במקום ובזמן. גיא עד תמיד נותנת מקום לאורבניות בספריה. בירת הנגב ב "בארשבעים" , והעיר ללא הפסקה ב "ויקי ויקטוריה". ואני אוהבת את זה. לחוש את העיר דרך הסיפור, את האהבה אליה מבעד לעיני הגיבורים. את יחסי הגומלין, את הנהנתנות שמציעה העיר.
הספר הזה חסר את כל אלו, והוא יכול היה להתקיים בכל מקום במרחב ובכל זמן.

אבל לא כך.

מהסיפור נטול המקום והעל זמני, לאט לאט מוליכה הסופרת את הקורא אל נקודת זמן מאוד נוכחת. וזה היה גם הרגע בו הבנתי את הפער שבנתה הסופרת בין המילים בשפה כזו שפעם היתה שגורה - לבין הנחיתה במציאות עכשווית.

תראו, קשה לי לסקור את הספר הזה. הוא מיוחד, הוא אחר, צריך לקרוא אותו כדי להבין.

ואני נשארתי עם שאלה אחת שממשיכה להסתובב סביבי: מה כוונת שם הספר?
ואולי זה גם טבעם של ספרים ושאלות לא פתורות. להמשיך לחיות בנו.

משובח.

לפני חודשיים•dina
אספן התקוות

אספן התקוות

אביגייל ג'ונסון

אלפרד תמיד אהב לאסוף דברים. אבל מאז מותה של אשתו, חמש שנים קודם לכן, התחביב הנחמד והלא מזיק הזה הפך לתכונה: אגרנות. הבית נדמה לו גדול מאוד בלעדיה, ווכדי למלא את החלל שבהיעדרה התחביב הפך למפלצת. הקשיש האלמן המתבודד אסף סביבו הררי דברים, ובזמן שהסתגר מהעולם, יצר לו בעצם עולם משלו, כשהחפצים הדוממים מחליפים את חברת בני האדם. הצפיפות והדחיסות שהחפצים הביאו איתם לביתו כמו לא השאירו מקום לעצב ולצער, וכאילו דחקו אותו החוצה. אלפרד בחר להישאר עם הזיכרונות ולהחיות אותם מדי יום.

עד לאותו היום בו נער השליך אבן לעבר חלון ביתו של אלפרד. סתם ככה.

האבן הזו לא שברה רק את זגוגית החלון, היא סדקה את עולמו המסוגר של אלפרד, ועד כמה שהמעשה היה רע, צמח ממנו הרבה טוב.
במסגרת פרויקט "צדק משקם" נפגשו אלפרד והנער - קיאן שמו. קיאן הוא נער המתנהל לבדו בעולם. אמו נטשה אותו ואת אחיו כשהיו קטנים, ומאז הם לבדם בעולם. בעוד אחיו הקטן מצא את מקומו, קיאן התגלגל ממשפחות אומנות, והיה פליט של מערכת הרווחה.

מסיבה כלשהי, במשחק סולמות ונחשים של החיים הוא היה בתחתית ומישהו אחר לקח את כל הסולמות (עמ' 229)

מה בעצם יכול היה לחבר בין השניים הללו? מאחורי האחד יש הרבה עבר, ואילו בפני השני משתרע הרבה עתיד, ונראה שאין נקודת חיבור בין שניהם. אבל הם היו דומים יותר ממה שנראה על פניו, ואף יותר ממה שחשבו.
אלפרד רואה בקיאן פרחח, וקיאן חושב שאלפרד הוא זקן טרחן.

שניהם היו כמו אונייה שאיבדה כיוון, אך עדיין מחפשת את נמל הבית שלה כדי להטיל עוגן.
מתוך החיבור הכפוי והמוזר הזה צמח משהו יפה. כששניהם הרשו לעצמם להוריד את החשדנות שעטפה אותם, הם התחילו לראות את האדם העומד מולם, והיה שם עולם ומלואו. החלה התקרבות , נוצרה חברות ואכפתיות האחד כלפי השני, ויותר מכל: אצל שניהם החלה להתהוות תחושת המשפחתיות שהיתה חסרה לשניהם.
זה ספר מקסים הנוגע במגוון נושאים: בדידות, שייכות, סליחה ופיוס, התחלה מחדש, ועוד.

אביגייל ג'ונסון העמידה במרכז הסיפור גיבור בגיל השלישי, נגעה בכל המאפיין את הגיל הזה בכתיבה יפה, בשרטוט דמויות שנכנסות ללב, בכתיבה שהיא גם מרגשת וגם מלאה בהומור באפיון הדמויות.

ספר מרחיב לב, זה בדיוק הספר הזה.

לפני חודשיים•dina
איך לתרגם אהבה

איך לתרגם אהבה

ענת לוי

עוד לפני קריאת ספר, יש אצלי מעין פלירטוט איתו: הכריכה, שם הספר. אני אוהבת ספרים אשר שם הספר נאחז בתוכן, ולא סתם איזה שם רנדומלי שלא קשור לשום דבר. כשראיתי את הספר הזה בפעם הראשונה מאוד אהבתי את השם שלו. חשבתי שאפשר להבין אותו ביותר ממובן אחד, אבל רק אחרי שסיימתי לקרוא אותו הבנתי עד כמה השם הזה נכון לתוכן.

הספר מביא את סיפורם של יערה ואורי.
הוא גנן היודע לעצב גינות מרהיבות ולהתאים את סוג הצמחים לגינה בצורה מדויקת, וגם מוזיקאי מוכשר בתחום ההיפ הופ.
הוא על הרצף האוטיסטי, מנסה למצוא את מקומו, ומרגיש כמו חתיכת הפאזל הזו שלא יושבת במדויק בתמונה. והיא גם מתמודדת עם שדים משלה,
היא כנרת שהיתה הבטחה גדולה. אבל האהבה הגדולה שהתרסקה עליה גרמה לה לזנוח את הנגינה ולצלול אל תוך דיכאון גדול שלקח ממנה את כל החיוניות, העלים את כל פלטת הצבעים מהם מורכבים החיים, והותיר אותה עם גוון אחד בלבד, שחור, שעטף אותה מכל עבר.
הם שניהם לומדים להתהלך בעולם, מגיחים אליו בצעדים מהוססים. מתמודדים עם פחדים של דחייה והישמרות מפני פגיעה.
את שניהם חיברה המוזיקה.

המוזיקה מאוד נוכחת בסיפור. מוזיקה לא רק במובן של תווים ולחן. אלא הרבה יותר מזה. זה גם על כוחה המרפא של המוזיקה, על החיבורים שנוצרים בזכותה שאולי לא היו נוצרים אחרת.

אבל הוא, הרחוק כל כך מעולמה, עם קודי התנהגות שלא תמיד מובנים לה, דווקא הוא גרם לה להרגיש כל כך טוב, נתן לה את היכולת להיות היא עצמה, ולראשונה זה זמן רב הרגישה את החיים פועמים בה.

"גם היא רצתה למצוא מישהו שיאהב אותה כמו שהיא, שיתלהב ממה שיש ואין בה, שהמכלול ימצא חן בעיניו. אך כבר ידעה שהשונות האנושית היא צלחת פטרי של נקודות חיכוך, שההכרח למנוע את התרבותן מצריך מאמץ ניכר ותועפות של אהבה." (עמ' 133)

אהבתי לקרוא את הדרך והתהליך שאורי עובר. ועוד יותר אהבתי את כתיבת הדמות של אורי. ענת לוי לא התהלכה על ביצים ולא כתבה כתיבה מתייפייפת סביב נושא האוטיזם. היא לא הציבה את האוטיזם כטייטל שעליו הלבישה סיפור.
לכן הסיפור הזה נקרא כמו שהוא : סיפור אהבה, אהבה יותר מאתגרת, אשר יכלה על המכשולים אשר נקרו בדרכה.

אהבתי את שני ספריה הקודמים של לוי, ואת הספר הזה במיוחד. כי יש בו נשמה. והרבה ממנה. יש בו הרבה אהבה. אהבת אדם, אהבה למוזיקה.
ואם כבר מוזיקה: יש בסוף הספר בונוס גדול בצורת קוד שניתן לסרוק ולהגיע לפלייליסט של כל השירים המופיעים בספר.
אני אוהבת מוזיקה בספרים (וזה מאסט לצרף פלייליסט!) ותמיד שמחה להכיר צלילים חדשים, Tajabone, איזה תענוג!

לפני חודשיים•dina
יש לך הכול

יש לך הכול

דפנה לוסטיג

יש לך הכל זה משפט בעל אמירה צרה שבאה מתוך נקודת מבט מאוד מצומצמת. לרוב הוא ייאמר בנימה ששזורה בה האשמה. והקנאה המתובלת בדוק של מרירות - גם אותן אפשר יהיה להרגיש.
לא תמיד מה שאנחנו רואים - זה הדבר. אנחנו רואים מה שבחרו להראות לנו. את מה שנבחר להיות בפרונט, זה הממוקם בתוך ארון התצוגה.
אבל מה אנשים באמת יודעים על מאחורי הקלעים שלנו? או יותר מזה: מה אנחנו רוצים שיידעו?
הדברים המוחרשים, מה איתם?

דפנה לוסטיג, ברוחב כתיבה ( על משקל רוחב לב. כן, המצאתי את זה עכשיו, אבל זה כל כך מתבקש) פתחה את דלת וילת הפאר בכפר שמריהו, והזמינה את הקוראים לשבת על הספות הלבנות בסלון ולשמוע את הסיפור המשפחתי שלה. הבית המפואר הזה הוא הרבה יותר ממה שהוא מסמל. זה הבית שבין קירותיו התכנסה ונעטפה המשפחתיות הכל כך נוכחת בספר.
ואני נשאבתי אל תוך המשפחה הזו, וקראתי את הספר מכריכה לכריכה.

הספר מתחיל בשנת 1986 ומסתיים ב-2023. זה נשמע המון, אבל זה לא. כל פרק נושא תאריך וכותרת, כשזו מרמזת על תוכן הפרק. ההרגשה במבנה סיפור כזה היא כמו לקרוא יומן אישי התחום בזמנים.

לוסטיג ושתי אחיותיה גדלו בכפר שמריהו לאב יהלומן ואם אחות. האב מתנייד בכסא גלגלים מאז נפצע בצבא מאש ידידותית אשר גרמה לו לשיתוק ממותניו ומטה.

לוסטיג מתארת ילדות מאושרת. הורים נוכחים, בית גדול בשכונת יוקרה, נסיעות לחו"ל, ועוד תפנוקים. לוסטיג הילדה מחוברת לאביה כבר מהילדות. בחופשות הקיץ היא הולכת איתו למשרד בבורסת היהלומים. בשעות הערב המאוחרות היא תגניב לו עוד חתיכת מקופלת מהקופסה החומה, אותה הם קונים במפעל הממוקם מול הבורסה. כי אם מים גנובים ימתקו - על אחת כמה וכמה מקופלת.

ובכלל אוכל. הוא נוכח לכל אורכו של הספר. בכל פרק יהיה אזכור למאכל כזה או אחר, ומכל הסוגים. מיוקרתי עד להכי עממי. אלו הזיכרונות הכרוכים בכל אחד מהם. הנקניקייה עם הכרוב הכבוש בניו יורק. בורקס תפוח אדמה במזנון הפילהרמונית אותו יקנו בהפסקה בקונצרט אליו הלכו, וביום הזה אביה יגלה לה משהו על הפציעה שלו. דפנה ואביה הם אנשי פודי'ז אמיתיים שאוהבים אוכל, ויודעים להתענג עליו. הרבה מהחוויות שלהם קשורות בו. אבל האוכל בספר מופיע לא רק בהקשר של מזון. הוא מופיע גם כשחקן במערכות של קִרְבָה ודחייה. יש אישיו סביבו בשני ההיבטים.

לאט לאט מוליכה לוסטיג את הקורא מפרק אחד למשנהו, עד שלקראת סוף הספר תנחית את הפצצה. סוד גדול ומשמעותי שהיה מהודק ומושתק כל השנים מתחיל להיפרם. לוסטיג מורגלת בסודות, ויודעת מתי מוטב להחריש. כמו סביב הדיכאון ממנו סובל אביה. אבל הסוד האחר, קשור לכולם ויכול לשנות ולערער את חיי כולם.

"אי הידיעה נוחה כמו טרנינג עם גומי שנשחק בכביסה. קל לנוע בה. החיפוש אחר האמת הוא זה שלוחץ על הבטן כמו ג'ינס שקטן במידה." (עמ' 133)

לאחרונה גיליתי שאני מחבבת ממוארים. אני לא קוראת מהם בהמונים, אבל את כל אלו שבחרתי לקרוא, לא רק שאהבתי, הם נשארו בי. כי כשהם כתובים אמיתי, מהלב, יש בהם כנות וישירות שמחוללת בי משהו.

הספר אומנם ממואר, אבל איכות הכתיבה של לוסטיג השאירה בי טעם טוב ואני ממש מקווה שיהיו עוד.

יותר מכל הספר הזה מראה שמשפחה לא בוחרים, אבל אפשר לבחור להיות משפחה.

קראו את הספר המרגש הזה שכל כך מצליח לגעת בלב.

לפני חודשיים•
★★★★★
•dina

ביקורות נוספות על "הזריחה "

הזריחה

הזריחה

ויקטוריה היסלופ

לא תאמינו, אבל השגתי ראיון אקסקלוסיבי עם ויקטוריה היסלופ, מחברת "הזריחה", ראיון שנערך עמוק בתוככי מוחי הקודח:
"ערב טוב", פצחתי, "ותודה שהסכמת להתראיין לסטטוס שלי בפייסבוק."
"על לא דבר. רק תמהר, יש לי פתיחה חגיגית בחמי טבריה."
ניגשתי ישר לעניין: "את יודעת שאת מזכירה את אונורה בלזק?"
"באמת?" חייכה ויקטוריה.
"כן", חייכתי צהובות, "גם הוא כתב על המשקל רק כדי לשלם את החשבונות."
ויקטוריה החווירה:
"תשמע, הילד בגן אנתרופוסופי. אתה יודע כמה שכר הלימוד שם?"
"לפחות משלמים טוב?" שאלתי.
"לא רע."
"לפי מילה? על המשקל? חופן דולרים לערמת ניירת מודפסת?"
ויקטוריה הצהיבה:
"איך אתה יודע?"
"טוב, תשמעי, אחרי שקראתי את 'הזריחה' אני מכיר את כל המאכלים הקפריסאים מהמאה האחת עשרה ועד היום..."
"וזה טוב?" למלמה ויקי חלושות.
"...לא, זה לא", הקפדתי עמה, "חמישים צורות לסדר תכשיטים על אישה, שבעים וחמש דרכים לבנות בית מלון..."
"טוב", למלמה ויקי, "זה מידע שימושי."
"...ואת כל סוגי המזון, התכשיטים, ברכות המזל בקפריסאית, חומרי הבניין, הצמחים, המשקאות והערסים הלאומנים שמגדלים על האי המסכן הזה."
"מה, קראת הכל?" התפלאה ויקטוריה.
"כן", ציינתי, "אבל כמו שכתב יהודה אטלס, בספרו האפי לא פחות 'והילד הזה הוא אני', 'את הספר מהספריה / גמרתי לקרוא בשעה ורבע / רק כי דילגתי / על כל תאורי הטבע'."
"אתה מעליב", עשתה ויקי מאמץ חסר אמינות להיעלב.
"את מעליבה יותר", החזרתי.
"אבל עשיתי תחקיר!" ציינה ויקי נואשות.
"תני לי לנחש: קראת את הלונלי פלאנט של קפריסין?"
"לא! מה פתאום! את מדריך שיחור."
"פלוס ערך הוויקיפדיה על קפריסין?"
"אבל באנגלית! השקעתי!"
הרמתי ידיים.
"לפחות נהנית כשכתבת את הספר?"
ויקי נשמה עמוק:
"אני רוצה עורך דין."
"יש עלילה, יש אקשן ויש אפילו כמה סגירות מעגל בסוף. יעיל מאד", הוספתי.
ויקטוריה הביטה בי בחשדנות מוצדקת:
"זו מחמאה?"
"טכנית, את יודעת לכתוב."
ויקי הנהנה במורת רוח:
"אני קולטת אותך. חתיכת נחש שכמוך."
"מה פתאום?" הרמתי גבותי בפליאה, "אני רק מנסה לעזור למי שבטעות יקרא את מה שכתבתי, להגיע להחלטה מושכלת."
"יש גזר דין?" שאלה ויקי ביאוש.
"שני כוכבים מתוך חמישה. מצטער. אני מקווה שהתרגומים לעשרים שפות והסרט ההוליוודי על פי ספרך – והמקום - ינחמו אותך על הביקורת שלי, בין שאר אבלי ציון. אם כי יש לי הרגשה שכתבת את זה מראש כתסריט להוליווד, אבל כשדחו את זה עשרה מפיקים החלטת להציע את זה למוציאים לאור בתור ספר."
ממבטה ההמום של הסופרת הבנתי שלא הייתי רחוק מהאמת.
"בינינו, ויקי - אפשר לתת לך עצה?"
ויקטוריה בהתה.
"תסגרי את הפה. שלא תבלעי זבוב."
ויקטוריה התעשתה מהר:
"אפשר לשחד אותך?"
"אל תדברי ברמזים. אם את רוצה משהו, דברי דוגרי."
"אני מציעה לך תכשיטים! אוצרות! יהלומים! פנינים! בשביל שלא תפרסם את הביקורת הזו!"
ויקטוריה החלה לבכות, אך הייתי נחוש להגן על קהילת הקוראים. עשיתי נסיון אחרון:
"אבל למה כתבת את זה?" שאלתי נואשות. "הרי רואים שכל כך לא רצית לכתוב את זה. הדמויות מחוקות כמו המחברת של הבת שלי אחרי שיעורי בית בחשבון."
ויקטוריה קמה על רגליה הרועדות. הבנתי את הרמז:
"ויקטוריה היסלופ, אני מודה לך על הזמן שהקדשת לסטטוס שלי. וכעת אני עובר לספר הבא..."
"אתה בוגד בי עם ספר אחר?" קטעה אותי ויקטוריה. היא נשמעה פגועה יותר מכפי שתיארתי לעצמי שאפשרי בקרב קהילת הסופרים-לפי-משקל. ניסיתי להישמע בלתי-מתנצל ככל האפשר:
"כן, אה... רומן ביכורים."
ויקטוריה גייסה את שרידי הכבוד העצמי שלה:
"אני מוכנה להתערב איתך שאני עולה עליה."
משכתי בכתפי:
"שכנעי אותי."
"אני עשיתי תחקיר על קפריסין. היא לא."
"אהמ." כחכחתי. "עם זה אני לא יכול להתווכח."
ויקטוריה חייכה חיוך ניצחון ונפנינו איש לדרכו. היא - לחיים חסרי האמינות של המשתאות וההפקות ההוליוודיות של ספריה, ואני - לחיי הצנועים והאמינים מעט יותר, ששום דבר לא קורה בהם חוץ מרומנים בינוניים שמסרבים להתרומם, ובלבי - התקווה לגלות את הסטונר הבא.
וכך הפסדתי ענק יהלומים כחולים, שרשראות פנינים, תכשיטים שעוברות שלושים דורות במשפחה ופנינה קטנה וקצת מעוכה בטמבון, יד שניה ממנהל מועדון לילה קפריסאי שהגורל התאנה לו.

לפני 6 חודשים•
★★★★★
•אהוד
הזריחה

הזריחה

ויקטוריה היסלופ

קראתי הרבה ביקורות גרועות על הספר הזה..
ובכל זאת נתתי לו הזדמנות,
ומה אגיד לכם- לדעתי ספר מעולה!
הדמויות, הסיפור, המיקום.. הכל..
קראתי אותו ברצף ולא יכולתי להפסיק.
אני ממליצה..

לפני 3 שנים•
★★★★★
•רותם
הזריחה

הזריחה

ויקטוריה היסלופ

נתונים טכניים:
שם הספר: הזריחה
שם הסופרת: ויקטוריה היסלופ
סוגה: פרוזה
שפה מקור: אנגלית
מספר עמודים: 398
הוצאה לאור: ידיעות ספרים
שנת הוצאה: 2015

סקירה:

זהו ספרה הרביעי של ויקטוריה היסלופ שתורגם לעברית, וגם אני בין מעריציה לא דילגתי עליו. קהל הקוראים בוודאי מכיר את ההרגשה של ציפיות מסופר אהוב... נכון? אני מודה שהיו לי ציפיות מהספר "הזריחה" והפעם, בניגוד לספר הקודם "חוטים מקשרים" אני לא יכולה להגיד "Wow".

גם הספר הזה עוסק באגן הים התיכון, והפעם ויקטוריה היסלופ לקחה אותנו לסיור ב"פמגוסטה" שבקפריסין. (עיר נמל בחוף המזרחי של קפריסין מזרחית לניקוסיה).

רקע: ב-1974 התורכים פולשים לפמגוסטה שבקפריסין והתושבים נמלטים ומשאירים מאחוריה עיר רפאים. כיום העיר נקראת "ורושה", ועד היום היא מצוייה מאחורי גדרות תיל של הצבא התורכי ועדיין עיר שוממה.

הסיפור מתחיל ב-15.8.1974 בפמגוסטה. מקום של שמש ים תיכונית עם שמים נקיים מעננים. חוף לבן וים בצבע טורקיז. עיר תיירותית עם היסטוריה מסבירת פנים.

כל היופי והאופוריה הללו נקטעים ב-1974 , עם פלישתו של הצבא התורכי שבעקבותיה חולקה העיר. כל העלילה מתמקדת על רקע היסטורי של הפלישה במספר דמויות ומשפחות:

סאוואס פפקוסטה, בן 33 נראה קצת מבוגר לגילו, איש חסון ושאפתן.

אפרודיטי-אשתו של סאוואס וביתם של טריפונס וארטמיס מרקידיס. משפחה עשירה בעלת נכסים, בתי מלון וספינות בפמגוסטה. האם ארטמיס לא התלהבה מהשידוך של ביתה לסאוואס, מכיוון שהוא בא ממשפחה חקלאית זעירה,ולטענתה אינו מתאים לביתה המשכילה והיפה.

למרות כל העושר, אובדנו של דימטריס,בנם של טריפונס וארטמיס האפילו על חיי היום יום. (בנם ואחיה של אפרודיטי, נהרג במהומות שהתחוללו בניקוסיה ב-1964 בין הקפריסאים לתורכים). טריפונס המשיך בעבודתו ואילו ארטמיס נותרה ספונה בתוך ביתה, כשתריסיו מוגפים ימים ארוכים. לאחר נישואי אפרודיטי לסאוואס, הוריה של אפרודיטי- טריפונס וארטמיס עזבו את קפריסין ועברו לאנגליה, כאשר סאוואס ואפרודיטי נותרו בקפריסין, והמשיכו לנהל את נכסי משפחת מרקידיס.

הנכס הראשון שסאוואס תקע בו יתד בהשקעה כספית של חמו – טריפונס היה בית המלון "הזריחה".

מרקוס- יד ימינו של סאוואס ניהל את מועדון הלילה של המלון "קלר דה לון". הוא ידע להקסים את סאוואס, במיוחד על ידי כך שרווחי המלון הכפילו את צפיותיו, מפני שהרווחים נבעו מהצלחתו של מועדון הלילה ה"קלר דן לון", בניהולו של מרקוס. ההשקעה והפאר הניבו פירות וכך גם הכיסים הלכו ותפחו, אך לא לזמן ארוך, ומשפחת פפקוסטה עברה מהר מאוד מאיגרא רמה לבירא עמיקתא.

לדמויות הללו מתווספות שתי משפחות: משפחת אזקאן-קפריסאים ממוצא תורכי ומשפחת סקארוס, קפריסאים ממוצא יווני.

החלק הראשון של הספר מתרכז בסיפור אהבה ומשולש רומנטי, על רקע הפלישה התורכית לפגמוסטה, והחלק השני מתרכז בשתי המשפחות, כאשר החברות ביניהן נוצרה בגלל נשות המשפחה.

ויקטוריה היסלופ מצליחה לקחת את הקורא לטיול ברחבי העיר, בעת הפלישה ולאחריה, ומאירה בזרקור על תקופה היסטורית, שכמעט ולא משוחחים עליה. על גבי אותו רקע היסטורי, היא שוזרת ורוקמת מערכות יחסים מורכבות, שאולי לא היו מתקיימות לולא אותה פלישה תורכית.

יש בעלילה הזו אהבה, קנאה, חברות, בגידה, מוטיבציה, השגיות, פוליטיקה, נקמה, שפיכת דם, איבה, נאמנות, אובדן, אונס, ביזה, וגם לא מעט חמלה. מאידך גיסא ולמרות כל התרכובת הזו, לא מצאתי עומק בדמויות ולעיתים "עודף מיותר". לדוגמא, לא הבנתי מה היה הקשר של האורחת מגרמניה במלון - פראו ברוכמייר לעלילה הזו. לטעמי דמות מיותרת שהוסיפה עוד כמה שורות לספר. ככל שהמשכתי בקריאה הרגשתי שהחלק הראשון והשני מתחברים באילוץ וללא תחכום של ממש.

הכישרון של ויקטוריה היסלופ מתבטא בכתיבה ובסגנון הרגיש שלה, שעל אף שהעלילה לא מתוחכמת, היא מצליחה לשאוב את הקורא לפנימיותה, ולוא רק בגלל פיסות היסטוריה מעניינות. כן, היא בהחלט יודעת לתאר את הרגעים המיוחדים של כל דמות, את מלחמת ההישרדות ושהחיים הם מעל לכל, אבל הפעם היה קצת חסר משהו...

לטעמי ואני מדגישה רק לטעמי, העלילה בספר הזה מדומה לתבשיל שחסרים בו תבלינים. מי שמחפש ארוחה עסקית יוכל להתענג עליו גם ללא תבלינים, אך מי שמחפש ארוחת גורמה, עלול למצוא את עצמו מחפש איפה הגורמה.

אין כאן המלצה או אי המלצה, כל מי שאוהב את סגנונה הייחודי של ויקטוריה היסלופ, ואהב את הרומן הראשון שלה "האי של סופיה" והאחרון שהיה אהוב עלי במיוחד "חוטים מקשרים", ייהנה גם מהספר "הזריחה", למרות היותו נטול תבלינים אבל עם מרכיבים בסיסים טובים.

בסולם הכוכבים שלי, אפשר לקרוא, זה לא מוקפץ סיני, או פסטה אל-דנטה, אבל בהחלט סלט ירקות דיאטטי, בלי שמן זית, לימון, מלח וקצת פלפל...

בסולם לי יניני: 3 כוכבים מתוך 5 כוכבים.

לי יניני

לפני 11 שנים•
★★★★★
•לי יניני
הזריחה

הזריחה

ויקטוריה היסלופ

קראתי את שלושת הראשונים של ויקטוריה היסלופ ואהבתי אותם ואני יכול לומר זאת גם על ספרה הרביעי "הזריחה". אני אוהב בעיקר את עיסוקה בנושא הסכסוכים הפוליטיים השונים ומה קורא לאדם הפשוט אשר נקלע בעל כורחו לסכסוך או עימות פוליטי כזה המעורבים בו כוחות החזקים ממנו בהרבה.

הפעם לקחה אותנו היסלופ לא הרבה שנים לאחור, אל ימי הפלישה הטורקית לקפריסין. היסלופ בונה בספרה מספר דמויות כאשר לכל אחת מהן דרך משלה להתמודד עם המצוקות הקשות הנכפות עליהן עקב המצב הפוליטי הרעוע בקפריסין של מקאריוס, וכן לאחר נפילתו וכבוש צפון האי על ידי הטורקים.

פמגוסטה שהייתה בעבר עיר תוססת ומלאת תיירים ושמחת חיים, הפכה לבת ערובה של ההיסטוריה והכיבוש של הצבא הטורקי בקפריסין. הסיפור הוא סיפור אנושי והוא משקף את הטרגדיה של הקפריסאים בכלל (טורקים ויוונים כאחד) שנעקרו מבתיהם, כפריהם ועריהם, שבהם חיו במשך דורות. בתווך, סיפור על אחווה בין משפחה טורקית למשפחה קפריסאית ממוצא יווני אשר הגורל המשותף שהתאכזר לשתיהן, מחבר בינהן חיבור אנושי וכנראה יוצא דופן באותן הנסיבות בקפריסין של 1972.

מה שעושה את הסיפור של פמגוסטה טרגי במיוחד הוא העובדה שהעיר נותרה קפואה, מוקפת בגדרות תייל והפכה לעיר רפאים למשך עשרות שנים.

שורשיו של הסכסוך היווני טורקי נעוצים עוד במאה ה-16 אז כבשו לראשונה הטורקים את האי. 500 שנות סכסוך ללא פתרון הנראה באופק, מעניין מה זה אומר על הסכסוך הקרוב יותר לליבנו.

יש בספר כמה קטעים המזכירים קצת רומנים למשרתות אבל אלו בעייני חלקים זניחים ולא העיבו אפילו במאום על הנאתי מהספר.

אני כמובן ממליץ.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•בנצי גורן
הזריחה

הזריחה

ויקטוריה היסלופ

הפעם ויקטוריה היסלופ לוקחת אותנו לקפריסין!
נחמד מאוד לטייל עם ויקטוריה היסלופ כי עבודת הרקע שלה תמיד מרשימה ועוזרת לדמיין טוב יותר את הסיפור.
הרבה פעמים לקרוא בספרים שלה זה כמעט כמו לפתוח ספר היסטוריה ואצלה גם על הדרך מקבלים גם סיפור טוב.
אז זהו שהפעם קיבלתי את כל ההיסטוריה (המרתקת) בלי הסיפור.
אין ספק שההיסטוריה של קפריסין מאוד מעניינת, המלחמות עליה והאוכלוסיה המעורבת שלה של יוונים וטורקים יוצרים באמת רקע מדהים לסיפור אבל איפה הוא?

סיימתי כבר לקרוא כמעט חצי ספר ועדיין לא הבנתי לאיפה העלילה זורמת. מי הדמות הראשית? מי מוביל פה את הסיפור?
אז באמת מהחצי השני דברים יותר התפתחו לכיוון מסויים והרגשתי שאני מפוקסת על קו העלילה אבל אז קרה משהו שאחד הדמויות עשה (אני בכוונה לא עושה ספויילר) שמבחינתי לא התאים לאופי שלו כפי שהועבר אלינו בכל חציו הראשון של הספר.
אני כבר אמרתי מספר פעמים בביקורות על ספרים אחרים שאחד הדברים שמפריעים לי בספר זה כשהדמות לא אמינה בעיניי.

מעבר לזה היה חסר לי פה כל כך סיפור אהבה! ויקטוריה היסלופ יודעת לתת סיפור אהבה! הרי היא עשתה את זה כל כך יפה ב"אי של סופיה" וב"חוטים מקשרים" (גם בריקוד של סוניה אבל הוא בכל מקרה ספר לא טוב...כלום לא יעזור לו).
אני חושבת שאם פה היה מעורב גם סיפור אהבה טוב הספר היה יותר מתרומם וכובש.

בגלל שתי הבעיות הנ"ל הספר הזה הוא רק בסדר. מעניין בגלל ההיסטוריה והאירועים אבל לוקה בחסר בכל מה שקשור לעלילה.
חבל.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•אוהבת לקרוא
הזריחה

הזריחה

ויקטוריה היסלופ

ספר מקסים המתאר תקופה קשה בקפריסין - פלישת טורקיה לקפריסין ב-1974.
בתחילת הספר מתוארת תקופת שגשוג ושפע לבני הזוג פַּפַּקוֹסטָה שחונכים את מלון "הזריחה" –
המלון המפואר והחדיש ביותר על קו המים, המתווסף למלון נוסף בבעלותם...
תיאור הפאר והעושר, מסיבות הקוקטלים, התכשיטים היקרים, הבגדים המרהיבים וכד'
יבואו בניגוד גמור למה שיתרחש בהמשך..
לפתע הכול נקטע בעקבות המלחמה.
העיר מופגזת וכל תושבי פמגוסטה נמלטים מהעיר בבהלה, במכוניות, באוטובוסים או ברגל.
מסיבות שונות נשארות בעיר רק 2 משפחות בלבד – משפחת גאורגיו היוונית ומשפחת אזקאן הטורקית
שלא יודעות זו על קיומה של זו. מלון הסנרייז ("הזריחה") מחבר בין המשפחות שמנסות לשרוד
ולהסתתר מפני החיילים הטורקים המפטרלים בעיר הכבושה...
מומלץ בחום.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•תמי
הזריחה

הזריחה

ויקטוריה היסלופ

סיימתי הבוקר לקרוא את הספר, סיפו אהבה שמשתלב במלחמה קשה בין טורקיה לקפריסין בשנות השבעים מלחמה שהניבה את רוב האזרחים מביתם בהתחלה בגלל הפחד מה הפגזות ובהמשך הרעב שבר אותם. הטורקים הרסו הכל הפגיזו והשמידו כל חלקה טובה. אחר כך בזזו את החנויות בעיקר חניות מזון. האזרחים שאף אחד לא דאג לצרכיהם גם לא למזון החלו לחפש מזון בחנוײַות המזון הנטושות, אבל גם זה נגמר, המלחמה נמשכה ונמתחה לאורך שנים וגרמה לכך שכל הזמן משפחות שבתיהם לא הופגז נטשו בכל אופן את הבית בגלל שלא מצאו מזון, הטורקים נכנסו לבתים שלא הופגזו ושדדו מהם הכל. הביזה השתוללה שם ע״י הטורקים. לצאת לרחוב היה ממש מסוכן, יצאת ולא ידעת אם תזכה לחזור. כל זאת לאורך תקופה ממושכת של שנים. כל התיירות הרבה והמשגשגת נהרסה כליל. ספר קשה אבל מרתק. רומן הסטורי.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•זלי
הזריחה

הזריחה

ויקטוריה היסלופ

הרבה זמן לא כתבתי ביקורת על ספר וזה מוזר לי לכתוב עכשיו קל וחומר אחרי שקראתי את הספר הזה שפחות התחברתי אליו מבין ספריה של ויקטוריה היסלופ (שאני מאד אוהבת את ספריה כך שזה מוזר לכתוב את הביקורת הפחות נעימה)
הספר הוא טוב כלומר אפשר לקרוא אותו ולהתחבר אליו, אבל אני פחות התחברתי אל הדמויות הם לא נכנסו אצלי ללב. המשכתי לקרוא בכל זאת כי רציתי לדעת מה עולה בגורלם של הדמויות בסיפור הרווי מלחמה והרבה יזע ודמעות עם הרבה חמלה ואחווה לעומת זאת. סיפור מעורר תהיות על עולמנו, על האנשים שחיים בנינו, השונה והאחר.
סיפור שיש בתוכו גם אהבה ומשפחתיות לצד מלחמות ושנאה.
יש בו הרבה סיפורים קטנים, שמתחברים לסיפור אחד גדול (שאולי קצת מבלבל בהתחלה, אבל כשנכנסים וקוראים עוד ועוד, אז מבינים את החיבור בין הסיפורים והאנשים בסיפור.)
ובכל זאת למרות ארבעה כוכבים שנתתי לספר, אני ממליצה עליו בחום בגלל הרקע וההיסטוריה שיש בספר שאפשר ללמוד ולהחכים ממנו. (מלחמת האזרחים בקפריסין בין הקהילות של יוון וטורקיה)

לפני 9 שנים•
★★★★★
•אלינור
הזריחה

הזריחה

ויקטוריה היסלופ

כמו שאר ספריה של היסלופ, היא מתארת תקופה מעניינת ופחות ידועה בהיסטוריה, כולנו ידענו בעמימות משהו שיש חלק טורקי וחלק יווני בקפריסין אבל על מה ולמה? פחות. הספר נוגע בנקודה הזאת ומעורר עניין רב, הוא מתחיל קצת לפני שהכל השתנה: שטורקיה פלשה ונוצרה החלוקה. רגע לפני יש לנו עיירת חוף תיירותית מקסימה, רגע אחרי, עיי חורבות ועיר נטושה. כמה עצוב, קראתי את הספר עכשיו ובהקשר של השריפות שהיו בארץ האנשים שאיבדו את כל רכושם מאד התקשר לי. נכמר הלב על האובדן ופה האובדן אף חמור יותר כי זה גם אובדן העיר וכל האזור שנכבש. הספר מתמקד בשתי משפחות קפריסאית-טורקית וקפריסאית יוונית שעוזרות אחת לשנייה לצלוח את התקופה הקשה הזאת, תחילת הספר מתארת את ימי הזוהר של עיירת החוף ומתמקדת בזוג שמנהל את בית המלון היוקרתי ביותר בעיר, אך עם הכיבוש, הכל משתנה והספר מקבל נימה מאד עצובה.
בסופו של דבר הספר מעניין מאד וקורע את הלב,
~ספויילר~
היה לי מאד עצוב שלמרות שהמשפחות הצליחו לברוח ולבנות לעצמם חיים חדשים , הידיעה שעד עכשיו זה המצב ושהעיירות האלה נהרסו והם מנועים מלחזור אליהם, בנוסף, לא אהבתי את הדמויות של אפרודיטי, סווארס ומרקוס. קודם כל מרקוס הוא דמות שחורה משחור, מה שהוא עשה לאפרודיטי רק כדי לנקום בבעלה שלא התייחס אליו היה ממש מרושע, שלא לדבר על הרווח שעשה במלחמה ואך כך שצפה בה נאנסת ולא ניסה לסייע אפילו. הדמות של אפרודיטי גם דמות שקשה להזדהות איתה, מצד אחד היא עשירה ומפונקת, אך מצד שני יש לה שאיפות והיא רוצה לעשות משהו היא מעצבת את המלון ולא רק יושבת בבית ועושה ילדים ומטפלת בהם, גם הדמות של סווארס מוזרה, מצד אחד כשהכל טוב הוא והיא זוג טוב, הוא נותן לה לעצב את המלון, היא משפיעה, אך בסופו של דבר עד גבול מסוים, הוא דוחף אותה למרקוס בהיעדרות שלו והשאפתנות הבלתי נגמרת שלו, אך זה מילא, כשהם עוזבים את העיר והיא נאנסת הוא כלל לא מתעניין בשלומה יתר על המידה ולא מפריע לו שהיא טסה ללונדון, זה נראה לי מהפך קצת גדול מידי.

לסיכום: הספר טוב, העלילה מאד מעניינת גם מבחינה היסטורית אך הדמויות לוקות בחסר.

לפני 9 שנים•talula