באמצע חייו גבר נפרד מאהובתו. הכאב בלתי נסבל, והוא בורח. נוסע, טס, משוטט. הוא נע ומתבונן בערים שונות בארצות שונות. הוא נודד בין האיים היווניים, מקסיקו, איטליה, ישראל, ארגנטינה, ארמניה. יש לו רצון מעורפל אחד: לעשות סדר בפאזל הכאוטי של הקיום ולאחות את השברים שנותרו אחרי סופה של האהבה. הכתיבה היא זיקוק של רצונו להיוולד מחדש. אולי זה בלתי אפשרי.
הוא כותב מתוך מה שיש לו. בקבוקי יין, צלילי מוזיקה, ספרים, גופים, שיחות ומחשבות. מישהו מקשיב לו ומישהי נוגעת בו.
המסע הפרטי מכיל שכבת התבוננות נוספת – תרגילים העוסקים בתפיסת המרחב, ומציגים דרכים לחוות מקום על כל מרכיביו. שטח הפקר, מפת ילדות, חלל מדומיין, אזור שיכוני, חוף בתולי, זירת משבר, אווירה אורבנית – כל אחד מאלה צופן סוד קטן על היחס שבין האדם והסביבה העוטפת אותו.
שנים-עשר פרקים בספר הזה. שנה אחת. בשפה בהירה ובכנות מוחלטת חולק איתנו המספר את מפת הדרכים של חייו ברגע שלא נותרת ברירה אלא לנוע. הוא חוקר את רגעי היומיום הפשוטים. האנשים, החפצים, הדרכים, הופכים תוך כדי קריאה לחלל שממנו בוקעת ספרות.
זוהי יצירתו הראשונה בפרוזה של המו"ל והארכיטקט אוריאל קון, יליד ארגנטינה 1975, המתגורר בירושלים מזה עשרים שנה.
