הגעתי לניו יורק. יותר נכון לומר שהגעתי לתוך ניו יורק. כמה דקות אחר כך אני כבר חלק מהעיר. גם מחוץ לעיר אין חוץ. במונית מתנגן שיר של לו ריד מהתקופה שהיו לו טיקים עצבניים על הבמה. ברחוב כולם הולכים, צועדים קדימה. אני הולך ומסתכל בהילוך איטי: רגליים אתלטיות שזופות, המדרכות והסככות שמהן נודף ריח של סוכריות, של ניקוי יבש, של גומי שרוף, של קפה, של אוכל אסיאתי ושל סבון. הנצח מתגלם בלבוש, בתסרוקות. האנשים מגומי, מחומר משופר; חומר אורבני.
תחושה של עיר משומשת ושחוקה מתנועה רבת שנים. ניו יורק משמרת טקסים ומנהגים קדומים שנעלמו כבר מזמן בערים אחרות — דוורים, עיתונים שכונתיים, ספריות ציבוריות תוססות, גינות שכונתיות, ספסלי אבן ותרבות החיוך.
הצורה החיצונית של העיר משתמרת, אותה מפה של פעם, הגריד המתוכנן לפי חלקות מחושבות על פי המתמטיקה הפרוטסטנטית. המפה הגיאומטרית של ניו יורק מתפקדת, מחפשת את מרחבי החירות שלה בתוכה פנימה, כמו אלתור מוזיקלי על הבלוק העירוני כמוטיב דומיננטי.
כבר ביום הראשון אני הולך ל"סטרַנד" ומשוטט בין מדפי האדריכלות וביקורת הספרות. החיפוש נפתח באינטואיציות ונמשך בהתקפי צרכנות, עד שבסוף אני לוקח ספר אחד: חלקו הרביעי של Cool Memories של בודריאר. אני רוצה לשלב ציטוטים מתוכו בנסיעה כלשהי, בעצירה בבית קפה או בהשפלת עיניים בסאבווי, בין סקרנות אנתרופולוגית לסקרנות אסתטית־ממשית. אני קורא: "הדימוי תמיד נוסטלגי לטקסט, כפי שהטקסט נוסטלגי לדימוי". אני הולך וחושב שאם הזמן, עוצמת הזמן ואיכותו מווּסתים על־ידי אותות חשמליים שמגיעים — למוח? ללב? — למקום כלשהו בגוף, אפשר לומר שבניו יורק חיים יותר, טוב יותר. ההווה המתמשך הוא דת. ההווה כרצון לצרוך. שלמות ההווה המובנת כיכולת לצרוך ללא הפרעות, ללא רבב ובטעם. הגעתי לניו יורק כדי להשיג פיסה מהנצח הזה. באתי לקנות את האושר שלי.
אני מציץ לתוך ברים, בודק מה אנשים אוכלים, שותים, עושים. רבים קונים פרחים, הולכים מפה לשם, מוליכים את גופם בצורת ההליכה הניו יורקית, המובהקת כל כך: אגן בתנודה ודאייה החלטית קדימה.
הלילה יורד, לילה שהוא יום רצוף. הלילה עולה בלי לרדת לעולם.
התעוררתי כדי ללכת לקרוא ביוניון סקוור. אני הולך ומביט במישקים המחברים בין המרצפות במדרכה. אין הרבה אנשים בחוץ. העיר הולכת ומתעוררת כמו באוברטורה. כמו בצמד הסרטים "סימפוניה של עיר", מסאו פאולו של שנות השלושים (של קֵמֵני ולוסטיג) וברלין מסוף שנות העשרים (של וולטר רוּטמן), שבהם ציפור ראשונה מתעופפת, אחר כך מופיעה אישה עם בקבוק חלב ואז פועלים וחנוונים, מכבשי דפוס נדלקים, עיתונים מחולקים; סצנות שיוצרות פוליפוניות ויזואליות. הכול שזור זה בזה, פועל. העיר היא מנוע המצאה עם מכבש להדפסת זיכרונות בגופה.
בברודוויי קיטור ריחני עולה מהסאבווי דרך רשת המתכת הקבועה במדרכה. בכל משב אוויר, בכל שקשוק תת־קרקעי מצלצלת לי בואנוס איירס.
באופן בלתי נמנע ההליכה מובילה לכיכר. אזור התכנסות של רחובות ואנשים; מקום שבו אדם יכול לשמוט את עצמו באחת משתי שורות הספסלים הציבוריים הניצבות זו כנגד זו ומגדירות מסלול הולכי רגל פנימי.
הסנאים מטפסים על העצים, גם הג'אנקיז מטיילים, נינוחים וסבלניים. המשוגעים והאנשים הפשוטים, הזקנים ואלה הישנים, אלה הקוראים או שותים קפה טוּ־גוֹ. לצידי, מישהו קורא ספר על ג'ודו. מולי, כמו בסצנה מסרט, מתגלה ספסל השיכורים: נערים בגופיות כדורסל, אופנוענים, שיכורים עם בנדנות על הראש, ניאו־נאצים מדברים בנייד. שני אובּיסים עוזרים לזקנה להרים מהרצפה סיגריה מעושנת למחצה.
כולנו יוצרים יחד מרחב: תלמידי תיכון, לובשי חליפות וחנונים, תיירים, רצי בוקר, צולעים, עשירים, צרכנים של שוק האיכרים האורגני. רבים עסוקים בצילום בטלפון שלהם. אני מופיע בסצנות מוסרטות קצרות של תיירים אירופאים, יושב על ספסל ליד הומלס נוחר, מביט בהם וקורא לסירוגין.
אני יושב ב"דין אנד דֵלוּקָה" עם קפה וסנדוויץ'. מתיישב, מתבונן באנשים וחושב, "להסתכל באמריקאים כמו בצורה". פואטיקה של צורה, גוף וחומר. פול ניומן נראה טוב רגעים לפני מותו. משקפי שמש, זיפים מוקפדים, בגדים אופנתיים, כובע מצחייה: הוא מת בעודו בחיים.
ניו יורק היא חלון ראווה דו־כיווני. או מראה: אתה מסתכל על העיר וגם היא בוחנת אותך.
היום האזנתי לחמישייה לפסנתר של סֵזאר פרנק, ובינתיים שתיתי בקבוק של יין אדום. הסתכלתי על הדירות עם חדרי הכושר ממול, על אחרות שנראות מתפרקות, עם טפטים ורצפות בצבע בז', שטיחי ערבסקה דהויים, ידיות נחושת ורהיטים בסגנון לואי כלשהו.
אני הולך ומתבונן בסושיות, בכובעים עבודת יד. חנות יין מכריזה: "לילות פסטה. קנה יין, האוכל עלינו". הבילויים התמטיים מכנסים קבוצות של חברים סביב סיסמה קולינרית. אני תוהה לגבי הצורך לקרוא לאכילת הפסטה השבועית "לילות פסטה", למתג, לחלק את החיים לסדרה של טקסים פרסומיים.
במיטה באפּר וסט סייד, מתנגנת ברקע הסימפוניה הפסטורלית. נדמה שהזמן נחווה, כלומר, אני חווה אותו במלואו. אני מתמסר בלי מחשבה, מתוך נינוחות, להנאה מאוסף קלישאות: מוזיקה, גלויות ויזואליות, האווירה בכריסטופר סטריט ועוד מיני רסיסים אחרים ללא שם.
אני חושב שבניו יורק אוכל למצוא לחיים שלי סיפור. עלילה. יש לי כרגע בעיקר חלומות נעורים המסרבים להתנדף: אוסף אשליות לא ניתן להגשמה שלא הצלחתי להתנתק מהן. אפשר להגדיר סיפור חיים כאומנות ההתאיינות של אשליות הנעורים, מנגנון להתבגרות שלא יכאב.
יום ראשון. כולם לבראנץ'! הפירות והירקות נוצצים, כתבי העת מסודרים בדוכני העיתונים ומחכים למטיילי יום ראשון. אני הולך לשבת בקמפוס של אוניברסיטת קולומביה, בצל, מול מרכז הסטודנטים לרנר; עיצב אותו ברנרד טשוּמי, אבטיפוס של המשכיל הפוסט־מודרני שנולד כדי לכבוש את העולם בהדוניזם ארכיטקטוני.
אני נזכר בעצמי של לפני שנה, מסתובב בקמפוס השומם של פרינסטון, שהתכונן ליום סיום הלימודים. חשבתי לטייל בשטח האוניברסיטה, בגנים המושלמים; להביט בפרחים, במזרקות המים הזכים, באלפי המשרדים, במרחבים הציבוריים הניאו־בארוקיים, במבנים הבוהקים והריקים כמעט תמיד, ברצפות המבריקות ובעובדים שמבריקים אותן, בפחי האשפה הריקים ובעובדים שמרוקנים אותם.
האוניברסיטה, שכעת התרוקנה מסטודנטים עשירים, ממקבלי מלגות שמנות ומאנשים שיובאו מחוץ לארץ, שידרה ריק, קיום למען קיום. פשע בהשוואה למאורות הלימודים הגבוהים שבפרסומות בסאבוויי, אלה שעוצבו כדי למשוך פורטוריקנים ישנוניים שחולמים להיות סוכני בורסה או מהנדסי הייטק, כשהם חוזרים בסוף כל יום למאורת חזירים מחוץ לעיר, מחוץ לחוץ, אחרי משמרת של שתים־עשרה שעות, נסיעה של שעתיים, שלוש החלפות ועשרים דקות הליכה פעמיים. כניסה למרכז הסטודנטים "לרנר" השקוע באפלוליות של יום ראשון. הקפטריה לא פתוחה, אבל מכונות הקפה פולטות זמזום חרישי. קומץ סטודנטים צוללים לאינטרנט במֵקים שלהם. אם הם נוגעים או נתקלים אחד בשני, הם משמיעים "סוֹרי" בקול נמוך בלי להסתכל בעיניים. מבעד לחלון של מבואת הקפה הזו אני רואה סטודנטית; היא יפה, יושבת בישיבה מזרחית בין הפרחים, כותבת בצ'ט במק בצבע פוקסיה; ונוס או גראציה של העידן החדש. שיער בגוון אדום נחושת, ג'ינס גזרה נמוכה ואוזניות סבוכות נופלות על גופה, כמו סצנה ערוכה לשיעור בטבע דומם.
אני מעמיד פנים בפני עצמי שגם אני סטודנט, כדי לדמיין מה מדמיין אחד מהם. הכול סביבי נקי, הכול מסומן. פח האשפה מכריז: ״Trash״. הכניסה מכריזה: ״Entrance״. המילים נוקבות בשמם של הדברים מראש.
בשירותים אני נתקל בפעיל שמאל מוכר. הפעם האחרונה שראיתי אותו הייתה בטלוויזיה, חיילים גררו אותו ברגליים בהפגנה. אני לא אומר לו שלום. אנשים אוהבים להתרכז במשתנה שלהם.
אני יוצא. מתכנן לקרוא את "העיר והעתיד" של ריימונד ויליאמס. מטייל, הולך, חוזר, חושב, כאילו מדובר באותה פעולה, כאילו אי אפשר לחשוב בלי לזוז. יש להתקדם ברעיון דרך הרגליים וללכת עם הראש.
אחר כך אני עובר בפארק ריבֵרסייד דרַייב; כולם מביאים לשם אוכל או שיעורי בית, נשכבים, יושבים, נרגעים, יוצרים מחדש את מושג הפנאי.
בלילה, אני מסתכל בחלונות זרים. זוג קוצץ סלט, מישהו מדבר בטלפון בכעס מעומעם. אני עדיין לא יודע מה אני מחפש כשאני מסתכל.
מוֹמה. לא אדבר על האנכרוניזם והתמיהה שמתעוררים בי בביקור במוזיאונים בעקבות חוויית העיוות המרחבי־זמני, שבדרך כלל נעשה בלתי נסבל. סיכום של מאתיים שנה במאתיים מטרים.
המבנה מאזכר את החיצוניות הצורנית של התנועה המודרניסטית של שנות העשרים, אבל ללא הדינמיות וההבנה של החלל המופשט שאפיינה אותה. השימוש הגס בלבן מסתיר את קוצר היד התכנוני של האדריכל. לבן הוא מילה נרדפת למודרניות. המוֹמה הוא מוזיאון של מילים נרדפות, שבניגוד למודרניזם, בורחות מהדבר כשלעצמו.
היצירות המוצגות ערוכות בשורות, אלה לצד אלה. מדובר במחסן של אומנות יקרה, מסויד בלבן, ובו גשרים רבים המשקיפים למבואה גדולה, וצבא גברים מנסה להציץ ממנה בחשאי לתהלוכה של תיירות בחצאית. המוֹמה הוא העתק של ספר בהוצאת טאשֵן, "מיטב האומנות המודרנית", המונח בספריות צנומות, על שולחנות קפה בסלונים בורגניים ובחדרי המתנה של רופאי שיניים.
מה שמציל את המוזיאון הוא היכולת להתבונן במבקרים. מוזיאונים בערים גדולות הם תפאורות אנושיות בתיאטרון הגלובלי. בחורות לבושות ב"לוּקים", בנות בתסרוקת יפנית של סדרות טלוויזיה אמריקאיות, הינדואים גלובליים עם תיקי מסמכים, ישראלים צעקניים, אמריקאיות א־גו־גו, צרפתיות קורנות בשמלה עם פפיון ובקוקו, כמו ארוזות למתנה.
רבים התלבשו בבוקר במחשבה: היום אלך למוזיאון לאומנות מודרנית. הבגדים נטמעים בעיצוב המוזיאון עם משקפיים קטנים תואמים, תסרוקת עם נפח ותנועה אלכסוניים, נעליים איטלקיות, סניקרס אווירודינמיות שטוחות בצבעים חזקים. לפעמים נתקלים במתבוננים סטטיים שמחכים שזה שלפניהם יתקדם במבט של כמו־עניין, כאילו הם מפענחים בציור תוכן סודי.
ניחוש: אלה בוגרי קורסים של "למד להבין ולפרש אומנות" או "מאה יצירות מופת במוזיקה" או "האומנות מהרנסנס ועד היום" או "אומנות מרפאת". אני ממשיך הלאה, חולף על פני מאות סגנונות ורטרוספקטיבות, שלפי הכתוב "עיצבו את תפיסת העולם שלנו".
המבקרים הולכים ושבים כשעל פניהם חיוך, כאילו העתיקו את יומרותיו של המוזיאון. מתיירים במומה כמו שצריך לתייר במומה, מתיירים במטרופוליטן כמו שצריך לתייר במטרופוליטן. הם מתיירים ומתוירים על ידי מבקרים אחרים. לכן אלה מקומות מושלמים למציאת בן או בת זוג: "הכרנו במומה".
זהו מוזיאון הקפיטליזם, אלגוריה לשיטה. הגורם האנושי הופך לחדר פלאות של מוצגים חיים המעשירים את גן החיות של תקופתנו. בכל פינה: במסעדת הגורמה, בצורת הרהיטים של בני הזוג אלברס שבתערוכה, בשירותים עם הכיורים המתכתיים המעוגלים, בנוף הנשקף מהמבנה האתרי כמעט, באי־רשמיות המעושה ובאנשים הקורצים זה לזה מבין אוזניות אלחוטיות, במוזיקת הפופ הפונקציונלית המלווה רשרוש של קולות המופקים בלחישות אוויר, בחצר ההולוגרפית ובה בלונדיניות אוחזות זו בזו בתנוחות נרכשות וגברים משתקפים זה בעדשות משקפי השמש של זה, מתעצמת תחושת הזרות. תחושת העוני וההשפלה של מי שבא מהעולם השלישי. אבל מתעצמת גם ההתפכחות מפולחן הציניות והכפירה, ללא נקיפות מצפון: תחושה של המנון גדול, אלגיה מגלומנית, מונומנט למה שרבים כאן יכנו "חיים ללא דופי".
יום מספר ארבע. התעוררתי מוקדם. בשבע בבוקר אני כבר צועד ברחובות הסוהו, שבשעה זו שייכים למקסיקנים, לשוערים ולשוטפי כלים מאחרים, למשוגעים ולאלה שרוחצים את חלונות הראווה של החנויות בעבור חופן דולרים. רץ מזדמן. כלב מזדמן צועד לפני זקנים שהתעוררו זה עתה.
מישהו יוצא מדֵלי עם קפה ביד. החנויות הגדולות נפרשות כלפי פנים, אפלות. התנועה היחידה המורגשת בתוכן היא תנועת הדממה שלהן: התנועה של האד ההביל שמיזוג אוויר כבוי משאיר בחנות קיצית שדלת הכניסה הסגורה משמשת לה פתח אוורור יחיד, ותנודותיה של המנקה — צללית קטנטנה בחלוק ורוד המרקידה מגב במקצב אילם.
השילוב בין מנקות למקסיקנים לא חוקיים כמיקרוקוסמוס סגור הוא הצד השני של הניו יורק שאנחנו מדמיינים כעיר־ניצחון, אבל הוא גם רומז לקיומן של שכבות עיר הרוחשות בספירות נפרדות.
