“#
יצא שהשלמתי את קריאת טרילוגיית "מלחמת האדם הזקן" ב 11 שנים וכמה חודשים. זה סוג של שיא אישי, כי אני לא קוראת המשכים. ונוטה לרווח מאד ספרים של אותו סופר (אלא אם יש נסיבות מקלות).
כל שלושת הספרים מסופרים על ידי ג'ון פרי, שהתחיל את הסיפור כשהוא זקן בן 75 בעיירה באוהיו, המשיך כלוחם צעיר (וירוק. לא כמטפורה. ירוק כלורופילי כצבע עור) בצבא השהקימה האנושות כדי לכבוש וליישב פלנטות בתושבים אנושיים. האוייב הם חיזרים, ואם תחשבו על זה, האויבים שלנו הם תמיד חייזרים, גם כשהם אנשים, לכאורה. בספר הזה הוא מנסה להגיע אל המנוחה והנחלה עם משפחתו כמגשר הפותר מחלוקות באיזו התנחלות בכוכב צדדי ולא חשוב, אבל פוליטיקה בין-כוכבית מתערבת לו בתוכניות והוא נקרא לדגל, מעורב במזימות ברמת יקומים מתנגשים, משתמש בתיחכום במקום בנשק למו"מ ולמלחמות, שלפעמים קשה להבדיל ביניהן.
סקלאזי הוא סופר מדע בדיוני מפורסם (בז'אנר שהוא נישה) ופורה. יש לו רעיונות מעניינים, לפעמים חדשים. הכתיבה שלו היא כתיבת-אקשן, נשענת ברובה על דיאלוגים המתארים לקורא את מה שקורה, ונמנעת לחלוטין מעיסוק בנפשם של הגיבורים. מקסימום הוא יכתוב "כעסתי רצח" או "היו דמעות בעיניה". מהבחינה הזו הוא הסופר שהכי מתאים לשונאי חפירות ואוהבי אקשן.
הפוליטיקה, על פי סקלאזי, דומה מאד לפוליטיקה שאנחנו מכירים: אגואים ענקיים עם מעט מדי אישיות שתתמוך בהם, גם אם הם חייזרים בעלי שש רגליים ואצבע אחת (סתם. הוא בכלל לא מתאר חייזרים, רק מצטט את מה שהם אומרים) פייק ניוז וצנזורה המסתירה היטב את מה שקורה באמת, סחיטה, בוגדנות, בריתות של עבריינים. וגם הפוליטיקאים בכל מיני צבעים עליהם הוא כותב טוענים שהכל "לטובת האנושות", משהו כמו "לי זה עולה יותר" הותיק, ואמין כמוהו.
הספר הזה – כמו כל הטרילוגייה – חביב לקריאה, מתגמל את הקורא באדרנלין, מרפרף מעל הסיפור בלי להיכנס לעומקו, אינו נוגע בתכנים שנויים במחלוקת כמו סקס או שפה בוטה. הוא כתוב בהומור, אם כי זה הומור צמחוני שאינו מתקרב ל"השופט סן משחק גולף", שהוא כתב בעליצות ניכרת. אחרי הספר שקדם לו, אותו נטשתי משיעמום, הוא הפיצוי.”
