“#
יש לי שריטה. אני לא יכולה לסבול שמישהו מנכס לעצמו את עבודתו של אחר. העתקה ספרותית גורמת לי להחרים את המעתיק, בלי קשר לאיכות עבודתו. זה מה שעשיתי, כשהתברר לי תוך קריאת "להיות שם" של קושינסקי, שהוא מועתק כולו – על בדיחותיו והטוויסטים בעלילה – מהספר "ניקודם דיזמה עולה בדרגה" (כך הוא נקרא אז) של בן ארצו הנידח של קושינסקי, שניתן להניח שחשב שאף אחד לא ישים לב.

קראתי לפני זמן מה את "מחר ניסע ללונה פארק" של אילנה ברנשטיין והתרשמתי מאד מאיכות הכתיבה והיכולת התיאורית של אותה אם קשת יום וחסרת מירכוז, המנסה "לגדל" את שני ילדיה לבד, עם חוסר כישורים, חוסר יכולת להתמודד עם המציאות, ובעיקר חוסר כסף כרוני ונורא. ואז קראתי על האשמת ברנשטיין בהעתקה של סיפורה של אולמי, שהקדים את "מחר ניסע ללונה פארק". חשבתי שאני צריכה לקרוא אותו, כשיתורגם ולהחליט האם להוסיף דלק למוקד עליו הועלתה ברנשטיין.

ובכן, שני הסיפורים באמת דומים. בשניהם אם צעירה המגדלת לבד שני ילדים – הצרפתיה שני בנים, הישראלית בת ובן. בשניהם האם חסרה כישורים ויכולת, והילדים צריכים לגדל את עצמם ואת אחיהם וגם לטפל באימם. בשני המקרים המחסור הכלכלי מוסיף על ההתנהגות הקשה של הדמות "הבוגרת", הלוקה בבעייה נפשית שאיתה היא צריכה להתמודד יום יום. בשני המקרים האם מעדיפה את הבן הקטן, למרות שהבכור/ה הוא/היא העוזר/ת לה להתמודד. הצרפתיה לוקחת את ילדיה לראות את הים באמצע החורף, קור אימים וגשם זלעפות, כי הם אף פעם לא יצאו לחופשה ואף פעם לא ראו את הים. הישראלית לוקחת את ילדיה ללונה פארק בחורף כשהוא נטוש, בעצם. שני הסיפורים נכתבו על ידי שתי סופרות ידועות ומוערכות, ושניהם זכו בפרס: ברנשטיין בפרס ספיר, אולמי בפרס אלאן פורניי.


אבל יש גם הבדלים, למרות הדמיון בסיפורים. הישראלית מתייחסת מאד לסביבה השופטת אותה. למרות שבסיפור אין שמות לדמויות, סביבתה של הישראלית מלאה יותר באנשים אחרים, המושיטים לה לפעמים יד עוזרת. הצרפתיה פחות קשוחה מהישראלית, יותר בודדה והאווירה השורה על הסיפור היא של חוסר אונים וחוסר מוצא.

האם מדובר בהעתקה, שהיא מודעת או בהשפעה בלתי-מודעת? לא הצלחתי להגיע להחלטה. מה שכן – הנובלה של אולמי כתובה באופן נפלא, באמינות רבה. בסוף הסיפור הבנתי שעצרתי את נשימתי בעמודים האחרונים. נושא קשה לקריאה, כישרון גדול.”

“לפני שנה התחוללה מהומה בקהילה הספרותית בארץ. לאחר שהספר שכתבה אילנה ברנשטיין מחר ניסע ללונה פארק זכה בפרס ספיר טענה העיתונאית גילי איצ'קוביץ שברנשטיין העתיקה חלקים מספרה של ורוניק אולמי חוף הים. לבסוף שככה הסערה. השנה יצא בכרמל הוצאה לאור הספר חוף הים ואתמול קראתי אותו. הספר הוא קצר 79 עמודים והוא מעולה. העלילה מתארת אם חד הורית שיוצאת למסע עם שני ילדיה הקטנים. האימא ששמה לא מוזכר בספר מעורערת בנפשה ובמהלך המסע היא מגלה ששכחה את הכדורים הפסיכיאטרים שלה בבית. המסע הופך לסיוט לא מפסיק לרדת גשם האם ושני ילדיה נוסעים באוטובוס שום דבר לא הולך כמו שצריך הגיבורה של הספר עצבנית כועסת רעבה עייפה לא יודעת מה לעשות לא מבינה מה קורה סביבה ילדיה מעצבנים אותה למרות שהיא אוהבת אותם. היא בסך הכול רוצה שילדיה ייראו את הים. הם ישנים במלון זול ישן ומתפרק אין להם קשר עם הסביבה. הגיבורה לא מבינה מה אנשים אחרים עושים איך הם מעבירים את היום? איך הם נרדמים בלילה? איך הם מצליחים לחיות חיים נורמליים ולא משתגעים מאבדים את השפיות. ככל שהעלילה מתקדמת המסע לחוף הים הופך לסיוט גם לאם וגם לשני ילדיה עד לסוף הרומן המפתיע.
הספר לדעתי הוא מעולה אין לי מושג אם אילנה ברנשטיין העתיקה ממנו או לא וזה גם לא חשוב לי.
את הספר תרגמה מצרפתית: אילה בן-פורת.
ספר מעולה מומלץ.”

“ברוכים הנמצאים. ברוכות הנמצאות.
למי שתהו לאן נעלמתי, אז הייתי בחופשה קצרה במקום שנקרא "העולם האמיתי שמחוץ לאתר סימניה". במהלך החופשה למדתי למבחנים, ניגשתי אליהם, ולמען האמת התמקדתי בעיקר בשגרת לימודים/עבודה, ופחות קראתי ספרי קריאה.
לאחר שחזרתי מהחופשה, הספר הראשון שקראתי היה ספרון קצר בן 79 עמודים בלבד. חשבתי עליכם כשהתחלתי דווקא בו, ככה שאסיים אותו כמה שיותר מהר כדי שאוכל לחזור לכאן כמה שיותר במהירות בשביל לכתוב עליו ולפגוש אתכם שוב...

תסלחו לי אם אצא קצת חלוד בסקירה - בכל זאת, רק חזרתי מחופשה - או שמא הספר הזה, שיש בו משהו מאוד עמום ושכל מי שקורא בו יכול לפרש אותו אחרת, הופך אותי לחלוד מהרגיל?
נקווה לטוב, ושאצלח את האתגר בסקירת הספר המתעתע הזה.

בצירוף מקרים מסקרן, גם בעלילת הספר עומדות מספר דמויות שיוצאות לחופשה. הן עוזבות את העולם המוכר להן, אל עבר עולם פחות מוכר, עם אנשים פחות מוכרים וים לא מוכר ומלון אפרורי כמו המזג האוויר הגשום והסגרירי. אמא ושני בנים, קווין הקטן שעוד קשור לאמא שלו בצורה ילדותית, וסטן הבוגר יותר שמקבל בטבעיות את תפקיד האח הגדול.
האם ושני ילדיה מתארים את זמן שהותם במלון, בחוף הים, ביריד השעשועים, בבר. בתוך ראשה של האם מתחוללת סערת רגשות, תחושות, מחשבות. כמו יתושים מעצבנים ורעשנים, הן מזמזמות, ומיתרגמות למילים בתוך הספר, מילים שרצות ללא הפסקה וללא מעצורים, שלולא החלוקה לפרקים, הרעש שלהן היה יכול להיות רעשני כפליים. האם מצטיירת כמו לביאה שמגינה על גוריה בטירוף, וחוששת מהעולם האכזר והמנוכר שבו הם נתקלים ושמאיים על ביטחון ילדיה. אם כך, נשאלת השאלה - מדוע כל המסע הקשה הזה? מדוע לעזוב מקום מוכר אל עבר מקום מוכר גם הוא אבל כזה שבין האות מ' ובין האות ו' במילה 'מוכר', נכנסת גם האות נ'?
נראה לי שהסוף המוזר והמפתיע עונה על השאלה. כתבתי "נראה לי", כי הספר הזה נתון למספר פרשנויות, כל אחד יכול לראות בו משהו אחר ולהבין אותו אחרת. להגיד לכם את האמת? אני בעצמי לא סגור אם אני מבין אותו בדיוק כמו מי שכתבה אותו רצתה שאבין. רק אגיד שבחרתי שלא לדרגו. הוא כתוב טוב, הדמויות המעטות שבו מסקרנות ויש בהן חיות שמבצבצת מבין דפי הספר, אם הוא היה סרט הוא בטח היה מועמד לאוסקר בקטגוריית השחקן הטוב ביותר או הנוף היפה ביותר או מה שזה לא יהיה, אבל עצם זה שהוא עמום ולא בדיוק ברורה הפואנטה שלו עד הסוף, השאירה אותי די מבולבל בקשר לשאלה "מה אני חושב עליו".
לשיקולכם. גם ככה רק 79 עמודים. יש מסעות ארוכים יותר מזה.”