חלק ראשון


האנשים הכחולים


1


נשמעו צרחות, ושאזיר לא הייתה בטוחה אם היא חולמת או שכבר התעוררה. הכול היה שחור, אפילו כוכבים לא נצנצו מעליה, והמשמעות הייתה שהאש כבתה וזה היה סימן רע מאוד. בכל לילה היו תורן או תורנית שדאגו להזין את האש שלא תכבה עד הבוקר כדי להבריח בעלי חיים, ועכשיו היה הכול אפל לגמרי מסביב, והיה לה מחניק ודחוס. רגליים רצו בחול, שוב נשמעו צרחות, הפעם רחוקות יותר, והיא ידעה שהיא לא חולמת אותן. חבטה נשמעה ואז עוד אחת והיא ניסתה לקום ולא הצליחה, משהו כבד היה מונח עליה, היא מיששה אותו וידעה מייד שהיא שוכבת מתחת ליריעת האוהל. הבד היה כבד והיא ניסתה לזחול מתחתיו, אך הסתבכה בחבלים הארוכים. היא קפאה כשהבינה שמישהו פוסע על החול לא רחוק ממנה. היא נשמה בכבדות, מנסה בזהירות לשחרר את רגלה מהחבלים.


היא זחלה, ופתאום חשה תחתיה חול קר ולא מחצלת. היא הסירה את הבד מעל ראשה, ולעיניה התגלו שמיים עכורים מעשן, שדרכו היה אפשר לראות במעומעם את הכוכבים. היא הביטה מסביב וגילתה שהמחנה המסודר, האוהלים, המכלאה של החיות, הציפורים, הכול היה מפוזר בערבוביה מסביב. מישהו החריב את המחנה. הבור של המדורה היה מעַשֵן ורטוב. היא נדהמה. מי שופך מים על בור מדורה של מחנה? החול היה מלא עקבות, וליד המכלאה הממוטטת שכבו שתי גופות חסרות ניע. היה נדמה לשאזיר שהימנית עדיין נושמת. היא אולי דמיינה חרחור, אבל לא העזה לזחול אל מחוץ לאוהל הממוטט שכן לא היה לה מושג מה היה יכול לזרוע הרס כזה בזמן קצר כל כך. היא לא ידעה מי אלו וכל האפשרויות זעזעו אותה. היא שחררה את הנשימה שכלאה, והחול הדק התרומם וסימא את עיניה. מייד כששמעה קולות זרים מתקרבים מאחוריה, כיסתה בתנועה זריזה את קצה ראשה שבצבץ והחרישה. הם דיברו בשפה שלא הבינה, אבל הכירה את הצליל המקוטע והשורקני. אלו היו האנשים הכחולים. רעד עבר בגופה. אנשי המאהלים פחדו מהם מאוד. כל עיסוקם בחיים היה שוד וגנבה, והם שימשו שכירי חרב ובריונים שסחטו ועשקו בכל מקום שהגיעו אליו. לא היה להם משלהם, הכול נלקח מאחרים. האגדה סיפרה שמעולם לא ייצרו או קנו דבר.


הם הסתובבו במחנה ועברו ממש ליד הראש שלה, בועטים בחול ואחר כך ביריעת האוהל, פחות מצעד אחד הפריד בינם למקום שבו קיפלה שאזיר את הרגליים. היא לא העזה לזוז אף על פי שרצתה לצרוח. הם דיברו בינם לבין עצמם, והיא ניסתה לנשום בשקט וידעה שכל קול שלה יהפוך אותה לבאה בתור. היא התפללה שייקחו מה שירצו ויעזבו, אבל זה לא מה שקרה. לשניים שבהם צפתה הצטרף אדם שלישי, והם ניגשו אל הגופות ששכבו ליד יתדות המכלאה. הם משכו את הגופה הימנית והסירו מעליה את כיסוי הראש. אחרי שבדקו אותה קצרות, הטילו אותה חזרה אל החול. שאזיר ידעה מייד שאמא שלה מתה. גופה היה רפוי ולא היה רמז להתנגדות. צליל הגוף שנפל על החול הרך היה עמום וחלש, אבל קרע לגזרים את עולמה של שאזיר. כאב משתק פילח את חזהּ. אילו אמא שלה הייתה בחיים, היא הייתה נלחמת בהם בעוצמה, מסתערת עליהם כמו נמר, אבל הנשמה שלה כבר לא הייתה בגוף, והוא היה ריק, פשוט איברים בחול. הגלימה הכחולה של אחד מהם התנפנפה ברוח הלילית והפריעה לו. פניו הרעולות בדרך כלל נחשפו, ולעיניה התגלו פנים מצולקות וסנטר מרובע ובו גומה עמוקה. הוא נאבק איתה כמה רגעים, ואז משך את הגופה השנייה מן החול. שאזיר שמעה את אביה נאנק, וכמעט צעקה להם שיניחו לו, שיעזבו מייד את המחנה שלהם. שיסתלקו. זעם הציף אותה. היא כבשה את פניה בשרוולה וניסתה לא לבכות כששמעה אותם בועטים בו.


״איפה זה?״ הם שאלו אותו בשפת הקוג'ון, אלו היו שתי המילים היחידות שהבינה מכל מה שהם אמרו עד אותו הרגע. אביה רק נאנח בתגובה. היא הפשילה את הבד מעל לראשה והציצה, ומייד התחרטה על כך. עכשיו לא רק שמעה, אלא גם ראתה אותם בועטים בו ויורקים עליו. משפילים את אבא שלה, המרפא הנערץ שכל המדבר עלה אליו לרגל להתייעץ איתו. היא ידעה שאינה יכולה לעשות דבר, אך לא יכלה להתיק את מבטה. בעל הגלימה הכחולה שמט את הגוף הרפוי אל החול והעלה ענן אבק שאפף אותם באפלה סמיכה. היא רצתה לצעוק לאבא שלה שייתן להם כל מה שהם רוצים, אבל פחדה כל כך שיכו או ירצחו גם אותה, לכן המשיכה לשכב תחת האוהל וצרחה בתוכה.


היא לא יכלה לעצור את הבכי, והדמעות התגלגלו מלחייה ויצרו כדורים קטנים בחול. היא כבשה את היפחות ביריעת האוהל, אינה יודעת למה ואיך קרה הדבר הנורא הזה. איפה האחרים? מי שרד? כשבסופו של דבר הם הפסיקו להכות אותו, שלף אחד מהם קרן מגולפת כציפור ונשף לתוכה. קול צווחה מסתלסלת נישא באוויר, ומן החושך, ממרחק, נשמעו קולות דהרה, ושלוש בהמות ארוכות רגליים שהיא לא זיהתה הגיחו אל המחנה. פרוותן הייתה שחורה וגסה, ארבע רגליהן היו שריריות וצווארן ארוך, ועליו ראש קטן ובו חוטם מוארך ופה מלא שיניים. הזנב שלהן היה קצר, ובקצהו ציצית בהירה מקורזלת.


האוכפים שעליהן היו שחוקים, עשויים עור ישן וסדוק, ובמקום שבו שפשפו הרצועות את הגחון היא יכלה לראות אפילו בחושך שהחיות היו קירחות, עדות לכך שהאוכפים הורדו מהן רק לעיתים רחוקות. האנשים התאכזרו אליהן, ובכל זאת, ואולי בשל כך, היו החיות ממושמעות. האנשים הכחולים עלו על החיות ורכבו משם, והיא חיכתה זמן ארוך לפני שהזדקפה מתוך האוהל ההרוס והתבוננה סביב. חלק גדול מהאוהל נשרף, ולמזלה הרב, היה זה החלק המרוחק ממקום משכבה. כשהביטה מזרחה, היה נדמה לה שהשמיים מתבהרים. המדבר סביבה היה אותו המדבר, אבל בחייה שלה כמו נפער בור עצום. היא החלה לצעוד מפוחדת לעבר הוריה, ורכנה מיואשת מעל אימה. היא הצמידה את אוזנה לפניה, ולא הצליחה לקלוט שהיא כבר לא נושמת. ״אמא?״ היא ניסתה בכל זאת בשקט. היא הסתכלה סביב בייאוש, אולי בכל זאת מישהו מהמאהל נמצא שם ויכול לעזור. פני אימה היו אפורות במקצת, שפתיה פשוקות, ודם קרוש הכתים את נחיריה. הגלימה שלה הייתה דביקה מדם. החול תחתיה היה גם הוא ספוג בדם, חורק ומתפורר. היא רצתה לצעוק, לצרוח, לעצום עיניים ולגרש את כל מה שקרה, אבל ידעה שזה קורה עכשיו ושהיא לא יכולה לבטל דבר. רק לנסות לשרוד את העכשיו. היא נגעה בזרוע של אימה ואחזה בכף ידה. היא כבר לא הייתה חמה. שאזיר פנתה ורכנה מעל אביה, פולטת אנחה צרודה. היא הצמידה את לֶחְייה לפניו. בתחילה לא שמעה דבר, אבל אז זיהתה נשימה רדודה, ומייד צנחה על ארבע לידו וניסתה להרים אותו מהחול אל חיקה, מצליחה אך במעט. ״אבא!״ היא רצתה לשאול אותו למה זה קרה. מדוע באמצע הלילה פשטו על המחנה שלהם האנשים הכחולים, ובמקום לבזוז או לחטוף תמורת כופר הרסו את הכול, רצחו את אמא שלה, הבריחו את החיות. איזה הסבר יכול להיות לאכזריות, לרשעות, לאלימות, להפיכת מה שהיה פעם בית עם מיטות ומחצלות לגבבה הרוסה? היא רכנה אל אבא שלה והרגישה את הרטיבות שזולגת מגופו אל גלימת השינה הלבנה שלה. היא ראתה בעבר דם מתנקז אחרי ששחטו חיות. אף פעם לא חשבה שתראה את החיים עוזבים את אבא שלה באותה צורה.


״למה?״ מלמלה, ״מה הם חיפשו, אבא?״ לחשה. הוא רק התנשף בכאב, והיא ידעה שרוחו עוזבת אותו. איך זה יכול להיות? אביה היה כל עולמה, הוא לא יכול לעזוב אותה. ״אולי אותך הם חיפשו?״ הוא הנהן בתגובה וניסה לומר דבר־מה. אור חיוור החל לעלות, והיא יכלה לראות את הדם על מצחו ובפיו, את הפנים החבולות, השן החסרה בקדמת הפה. החולצה שלו הייתה קרועה, וקעקוע הדרקון שלו נחשף במלוא תפארתו, מבהיק באדום.


״שאזיר...״


״כן, אבא.״


״תברחי.״ היא נתקפה פחד משתק למשמע המילה.


״איך?״ היא התייפחה פתאום, יודעת שלמעשה היא כבר לבד בעולם.


״שאזיר, אל תיתפסי.״


״אני לא איתפס, אני מבטיחה,״ מצאה את עצמה אומרת בנחישות מוזרה מבעד לבכי.


״תרכבי לעיר החסרה. אל תעצרי. תבטיחי.״ הוא מלמל.


״כן, אבא. אני מבטיחה.״ היא הנהנה וראתה שפניו נרגעות, ורשת הקמטים הסבוכה בפניו מתרפה ומתרככת. האיש החזק ביותר שהכירה לא היה עוד. היא חיבקה אותו, שוקעת לאחור אל תוך החול הרך, מושיטה יד שנייה ואוחזת שוב בכף ידה של אימה. היא התכרבלה בין הגופות. השמש זרחה והאוויר החל להתחמם. לפני שתיאלץ להשאיר אותם מאחור, היא נאחזה בעוד כמה דקות של חסד.


2


היא כיסתה אותם ביריעה הכבדה של האוהל והניחה מעליה את מוטות הגדרה, את המחצלות ואת היתדות, ערבוביה שרופה ומעשנת. היא לא רצתה לחשוב על האפשרות שחיות המדבר יאכלו אותם, אבל לא הייתה לה אפשרות טובה יותר. היא ערמה חול מעל וקיוותה שהרוח תעשה את השאר. אילו אנשי המאהל היו שם והיה ניתן לבצע קבורה מסודרת, הכול היה אחרת, אבל זה יצטרך להספיק. היא ארזה לתוך אחד מתיקי האוכף של הקוג'ון את הלחם האפוי אפילו שהתלכלך בחול, נאד מים מלא ונאד של יין פרי הצאו שאף פעם לא הרשו לה לשתות. לא נשאר מי שיגיד ״אסור״, וזה בערך כל מה שהיא מצאה.


היא פשטה את הגלימה שהתחילה להתקשח מהדם ולבשה את שמלת היום שלה, אבל היא הרגישה פתאום שהיא נראית בה כמו ילדה קטנה, ואם תצא כך לדרכה בין הגאיות, היא תיראה כמו טרף קל, כפי שאכן הייתה. השמש החלה לעלות, ולא היה צל. היא לא ידעה לאן לפנות ומה לעשות, ונאבקה בדחף לזחול מתחת לחול לתוך האוהל ולבדוק אם הוריה אולי בכל זאת חיים, אם כי ידעה שלא. היא התיישבה דומעת ומסוחררת, עדיין לא מסוגלת לנסות להבין לאן ברחו האחרים. מזיעה ואומללה, היא ידעה שזה לא חלום שהיא עומדת להקיץ ממנו, וניגבה את עיניה מהדמעות ואת זרועותיה מהחול שדבק בהן. היא חייבת לקום. לעשות דבר־מה במקום לחכות למשהו או למישהו, אבל נראָה היה לה שאין זה חכם לקום ולעזוב עכשיו. האנשים הכחולים עדיין מסתובבים באזור ועלולים לתפוס אותה.


היא נברה בצרורות ושלפה מכנסיים וגלימה רקומה של אביה, שאותם החליטה ללבוש במקום שמלת היום הילדותית שלה. את המכנסיים קשרה בקשר נוסף בעזרת חתיכת חבל כדי שלא ייפלו מגופה הדק. הגלימה הייתה גדולה מדי, ולכן היא כרכה אותה סביבה פעמיים. כשכרכה את הקצה מעל הראש, נראתה יותר כמו נער מאשר כמו ילדה. היא המשיכה לפשפש בצרורות בחיפוש אחר ציוד מועיל נוסף שלא נשרף, אולי שמיכה קלה, אולי אוהל קטן שנועד למסעות ציד, ובעודה רכונה, לא זהירה, התגנב מישהו מאחוריה, חפן את פניה במהירות, דחף אותה לתוך החול והצמיד סכין קצרה לגרונה.


״מנוול!״ הוא לחש בשנאה, ״תאכל את החול שבו תיקבר!״ הוא לחץ את הסכין לצווארה, והיא צרחה פתאום אף על פי שלא נפצעה.


״מוהור! זאת אני!״ הוא הרפה ממנה מייד וצנח על החול. הוא הסתכל בה בעיניים גדולות ושחורות ומחה את הזיעה ממצחו המלוכלך. היא כל כך שמחה לראות אותו שהתנפלה עליו בחיבוק, מתגוללת איתו בחול למרות מחאותיו.


״מה את עושה? חשבתי שאת גנב!״ מוהור הביט בה, ובעיניו נצנצה ההכרה. הוא זיהה את הבגדים והבין. היא עדיין נשמה בכבדות ושפשפה את גרונה החבול. לא כאב לה מאוד אבל היא נבהלה, ולכן כשהרימה אליו מבט, הופתעה לגלות הפעם חיוך רחב מלא שיניים, של מי ששמח למצוא אותה חיה. תחושת הקלה שטפה אותה. הוא פה! זה אומר שאולי עוד שרדו מלבדו.


״אתה חי! חשבתי שכולם מתו. ממש דאגתי. כולם ברחו?״


״כן, עם החיות. לא, לא כולם, כלומר,״ אמר והעביר יד בתלתליו השחורים. היא חיבקה אותו בידיים דקות, ואחרי רגע הוא חיבק אותה קצרות ואז התרחק להביט בה, לראות אם נפצעה.


״הם הרגו את ההורים שלי,״ אמרה בשקט. הבעת כאב עלתה על פניו.


"הם הרגו גם את אסירו, אמא שלי ברחה עם הגופה שלה, למרות שהייתה פצועה,״ אמר. הם ישבו בחול לכמה רגעים והביטו זה בזה, מנסים לעכל. אסירו הייתה כמו אחות קטנה לשאזיר. היא נכחה בלילה שבו ילדה גורמה את אסירו, וכשהייתה רועה את החיות, הייתה אסירו מטפסת בדממה על הדיונה, מתגנבת אל בין זרועותיה של שאזיר ומתכרבלת שם, נרדמת בזמן ששאזיר משחקת בתלתליה. לעולם היא לא תשחק עוד בתלתליה השחורים של הילדה הזאת. לא תראה אותה רוקדת לצלילי התופים שבהם נהגה אימה לנגן בערב ליד המדורה. לא תראה את אמא שלה מלמדת את אסירו לשיר או לבשל. היא שוב מצאה את עצמה דומעת, עד שמוהור קם והושיט לה יד, מצפה שהיא תבוא אחריו.


״בואי, שאזיר, כל כך טוב שמצאתי אותך. הוריי ישמחו כל כך.״


״מוהור, חכה רגע. ההורים שלך החליטו לאן אתם הולכים? כמה מהעדר איתך? או שהם התפזרו וצריך לחפש אותם?״


״רוב החיות ברחו עם אבא שלי. אנחנו זקוקים לאוהל חדש ולמכלאה לחיות, אבא שלי מדבר על הליכה של יומיים לגוזיירת, לצאת מהמדבר, לקבור את אחותי ליד המעיינות, אבל אני חושב שקודם כול על כולנו להתאחד.״


היא העבירה משקל מרגל לרגל, מריחה את הריח של אביה שעלה מן הבגדים שלבשה.


״מוהור, האנשים הכחולים… הם חיפשו משהו.״


״שהחול ייקח אותם. שודדים עלובים.״ הוא ירק בחול ופנה ללכת.


״לא. אבא שלי אמר שלא. שהם חיפשו אותו. משהו שיש לו, או היה לו. הם לא רצו לגנוב, הם רצו למצוא. הוא ביקש ממני לברוח מהאנשים הכחולים ולנסות להגיע לעיר החסרה.״


מוהור צחק פתאום, וצחוקו הדהד בשקט של המדבר.


״לעיר החסרה? יש הוכחה שהמקום הזה אי־פעם היה קיים? אל תשתגעי רק בגלל שאבא שלך נהג לספר לנו כל מיני אגדות,״ אמר.


״אני לא משוגעת. מה משוגע בלרצות לנדוד למקום אחר? אתה מדבר על זה כל הזמן. כל הזמן אתה מדבר על הימים שבהם תגדל ותצא למסעות, אז למה לי אסור?״


"לבשת בגדים של גבר וזהו? עכשיו את יכולה ללכת ברגל למקום שאיש מעולם לא היה בו? מקום שקיים רק באגדות?״ הטיח בה. היא נעלבה, והוא ידע את זה.


היא שילבה את זרועותיה על החזה וקפצה את שפתיה.


״אבא שלי היה שם,״ קבעה נחושה, מתאפקת לא לפרוץ בבכי.


הוא רצה לענות שאבא שלה רק אמר שהוא היה שם, וזה לא אומר שזה באמת נכון. הוא רצה להגיד שאבא שלו בטח יחליט בשבילה לאן הולכים גם אם היא תתלבש כמו הסולטן בכבודו ובעצמו. הוא רצה להגיד שבאמת חשב שבעתיד, כשיהיה מבוגר, יצא למסעות ויכיר שבטים, כפרים וערים מפוארות, אבל אחותו מתה. חובאק וללאיה מתו. האנשים שגדל איתם, שגידלו אותו, שאיתם קם ואיתם הלך לישון כל ימי חייו אינם עוד, והוא לא רצה לדבר עכשיו על מסעות. הוא נשם עמוק כדי לא להתפרץ שוב.


״בואי נשאל את אבא ואמא שלי על העיר החסרה ונראה מה הם אומרים,״ אמר במקום. ״חוץ מזה, גם אם היא קיימת, זה רחוק כל כך, מההרים אפשר לראות את הים. את יודעת מה זה ים? את יודעת כמה זמן יידרש ללכת לשם?״


״מי אמר שאני הולכת ברגל? אמרת שאבא ואמא שלך חונים עם החיות, לא? החיות של המשפחה שלי עדיין שייכות לי. הן מסומנות באוזניים, עשרים שאבלי למאכל ושישה קוג'ון, חמש נקבות וזכר. אם אני באה איתך, זה רק כדי לקחת אותן. הן שלי. הן ישמעו לי. אני יכולה לקחת אותן.״


״לקחת אותן לעיר החסרה?״


״כן,״ ענתה, ושפתה התחתונה רוטטת.


שאזיר ידעה שהיא נשמעת כמו מטורפת כשהיא מתווכחת איתו ארבעה צעדים וחצי מקבר הוריה. היא חייבת להפסיק לדבר על זה עכשיו. חלוקת חיות היא עניין למבוגרים. היא צריכה לחשוב עוד קצת על מה שאבא שלה אמר. הוא אמר לברוח. הוא אמר לרכוב, אבל האם הוא התכוון מייד? היא צריכה להבין אם היא באמת הולכת לעשות את זה. היא הייתה כל כך עייפה. היא קודם כול צריכה להיות עם החיות שלה. לראות מה שלומן. לא להתווכח עכשיו. הסיבה היחידית שהיא מרשה לעצמה לדבר על החלק שלה בעדר היא העובדה שהיא מדברת על זה עם מוהור, שאף על פי שהוא מבוגר ממנה בשנתיים גם הוא עוד רק ילד. היא ידעה שאטריז וגורמה ייקחו אותה איתם. זה היה מקובל בכל שבטי האנשים של הקוג'ון, כי מאהלים היו ממילא משפחות עם קרבת דם. אבל האם הבינה מה אבא שלה אמר? זה לא דבר שהיא תוכל לעשות לבד. היא התחילה לבכות. היא לא רצתה לעזוב את המאהל, היא לא רצתה לעזוב את ההורים שלה.


״אני עייפה.״


״אז בואי איתי. ההורים שלי רוצים לרכוב לגוזיירת.״


היא העיפה מבט אחרון במה שהיה המחנה היפה והמפואר שלהם, והחלה לפסוע בחול, אבל מייד התעשתה וחזרה אל הצרורות המפוזרים. מוהור ניסה להיות סבלני, ולא אמר דבר בזמן ששלפה מעטיפת הבד הרך את אוכף העור המיוחד שאבא שלה הביא ממסעותיו, והניחה אותו על גבה הרזה. לאף אחד לא היה אוכף כמו של אבא שלה, אוכף מעור מקושקש מבריק שנראה כמעט כמו מתכת. הוא היה כבד, אבל היא לא התלוננה. היא הייתה משוכנעת שתוך הליכה קצרצרה האוכף לא יהיה עוד על הגב שלה, אלא על הגב של הקוג'ון שלה. אף על פי שהייתה לבושה בבגדים של גבר, היא הייתה נערה בעולם חדש וזר המכוסה חול מכל עבר, ולא היה לה אף אחד קרוב באותו הרגע מלבד מוהור שכל חייה היה לה כמו אח. היא נשכה את שפתה התחתונה והשחילה את כף ידה לתוך שלו, מנחמת גם אותו וגם את עצמה.