1


המלך העליון החדש של ארץ הפיות יושב פרקדן על הכס שלו, הכתר נח על ראשו בזווית נינוחה, וגלימתו הארוכה, הארגמנית להחריד, גולשת מכתפיו עד הרצפה. עגיל מתנוצץ בפסגת אוזן מחודדת אחת. טבעות כבדות מבהיקות על אצבעותיו. אולם העיטור הראוותני ביותר שלו הוא פיו הרך, הזועף.


הוא משווה לו מראה נבזי בדיוק כפי שהוא.


אני עומדת לצידו במסגרת התפקיד הנכבד של מנהלת משק הבית: סוכנת המלך. אני אמורה להיות היועצת הנאמנה ביותר של המלך העליון קָרְדַן, ולכן משחקת את התפקיד הזה במקום מי שאני באמת — היד שמאחורי הכתר, שיכולה להכריח אותו לציית אם ינסה לבגוד בי.


אני סורקת את הקהל בחיפוש אחר אחד המרגלים של חצר הצללים. הם יְיָרְטוּ הודעה ממגדל השִכחה, שבו כלוא אחיו של קרדן, ויביאו אותה אליי בִּמקום שתגיע לנמען המיועד שלה.


וזה רק המשבר האחרון בשרשרת.


חמישה חודשים עברו מאז שהכרחתי את קרדן לתפוס את כס אֵלְפְהֵיים כמלך־בובה שלי, חמישה חודשים מאז שבגדתי במשפחתי, מאז שאחותי לקחה את אחי הקטן לממלכת בני התמותה, הרחק מהכתר שהיה עשוי לחבוש, מאז שנלחמתי בחרב במדוק.


חמישה חודשים מאז הפעם האחרונה שישנתי יותר מכמה שעות ברציפות.


זה נראה עסקה טובה — עסקת פיות טובה, אפילו: להושיב על הכס מישהו שמתעב אותי כדי להרחיק את אוֹק מכלל סכנה. היה מסחרר, התרגיל הזה, לגרום לקרדן להבטיח לי שישרת אותי למשך שנה ויום. הסעיר אותי שהתוכנית שלי הצליחה. בשעתו, שנה ויום נדמו כמו נצח. אבל עכשיו עליי למצוא דרך להשאיר אותו תחת השפעתי — בלי שיסתבך בצרות — זמן ממושך יותר. די זמן להעניק לאוק משהו שאני לא זכיתי לו: ילדוּת.


עכשיו שנה ויום נראים הרף עין.


ולמרות שהושבתי את קרדן על הכס בקנוניה, למרות שאני זאת שזממה להשאיר אותו שם, אני נלחצת מאוד לראות עד כמה הוא מרגיש בנוח.


שליטים בני פיות מקושרים לארץ שלהם. הם דמהּ של ממלכתם וליבהּ הפועם בדרך מיסטית כלשהי שאני לא לגמרי מבינה. אך ודאי שקרדן אינו כזה, לא עם המחויבות שלו להיותו בטלן שלא נוקף אצבע בכל הנוגע לעבודת הממשל.


נראה שתפקידו מסתכם בלאפשר לבני עם הערפל לנשק את ידיו העטורות טבעות ולהקשיב לחנופתם. אני בטוחה שמהחלק הזה הוא נהנה — הנשיקות, ההשתחוות, ההתרפסות. והוא בהחלט נהנה מהיין. שוב ושוב הוא מורה שימלאו את גביע אבני החן שלו ביין ירוק חיוור. די בריחו של המשקה שראשי יסתחרר.


במהלך הפוגה באירועים הוא מעיף בי מבט ומרים גבה שחורה אחת. "נהנית?"


"פחות ממך," אני עונה.


עם כמה שהייתי שנואה עליו בבית הספר, זה כאין וכאפס לעומת שנאתו היוקדת עכשיו. פיו מתעקם בחיוך. עיניו נוצצות בכוונת זדון. "תראי אותם, הנתינים שלך. כמה חבל שאיש אינו יודע מי השליטה האמיתית שלהם."


אני מסמיקה מעט לדבריו. יש לו כישרון לקחת מחמאה ולהפוך אותה לעלבון, עקיצה שפוגעת יותר בשל הפיתוי לפרש אותה כפשוטה.


יותר מדי נשפים התאמצתי שלא יבחינו בי. עכשיו כולם רואים אותי, אפופה אור נרות, לבושה באחד משלושת המקטורנים השחורים הזהים כמעט שאני לובשת בכל ערב, חרבי לַיִל על ירכי. הם מסתחררים בריקודי המעגל שלהם ומנגנים את השירים שלהם, הם שותים את היין הזהוב שלהם ומחברים את החידות והקללות שלהם, ואני מסתכלת עליהם מלמעלה מהבימה המלכותית. הם יפהפיים ומחרידים, ואולי הם בזים להיותי בת תמותה, אולי הם לועגים לי על כך, אבל בסופו של דבר אני כאן למעלה, ולא הם.


כמובן, ייתכן שזה לא מאוד שונה מלהסתתר. אולי זה פשוט להסתתר מתחת לאף. אבל אני לא יכולה להכחיש שיש ריגוש בכוח שבידי, הבזק עונג בכל פעם שאני חושבת על זה. הלוואי רק שקרדן לא היה מבחין בזה.


במבט בוחן אני מאתרת את אחותי התאומה, טרין, שרוקדת עם ארוסהּ לוֹק. לוק, שפעם חשבתי שאולי אוהב אותי. לוק, שפעם חשבתי שאוכל לאהוב. אבל טרין היא זאת שאני מתגעגעת אליה. בלילות כמו זה אני מדמיינת את עצמי קופצת מהבמה והולכת אליה כדי לנסות להסביר את הבחירות שלי.


היא מתחתנת בעוד שלושה שבועות, ועדיין לא דיברנו.


אני לא מפסיקה לומר לעצמי שהיא צריכה להיות זאת שתיזום. היא שיתפה פעולה עם לוק כשהונה אותי. אני עדיין מרגישה מטומטמת למראם. אם היא לא מוכנה להתנצל, לפחות שתעמיד פנים שאין על מה. אולי אני אפילו אקבל את זה. אבל אני לא אהיה זאת שתבוא אליה, שתתחנן.


העיניים שלי עוקבות אחרי הריקוד שלה.


אני לא טורחת לחפש את מדוק. האהבה שלו היא חלק מהמחיר ששילמתי תמורת המעמד הזה.


בן פיות נמוך ומצומק עם עננת שיער כסוף ומעיל ארגמני כורע מול הבימה, ממתין שיכירו בנוכחותו. החפתים שלו משובצים אבני חן, והכנפיים של סיכת העש שרוכסת את הגלימה שלו נעות מכוח עצמן. למרות התנוחה הכנועה שלו, המבט בעיניו חמדני.


לצידו עומדים שני בני גבעות חיוורים עם גפיים ארוכות ושיער מתבדר למרות שאין כאן רוח.


בין שהוא שיכור ובין שהוא פיכח, קרדן הוא המלך העליון, ועליו להאזין לנתינים שלו שבאים לבקש ממנו לפסוק במחלוקת, קטנה ככל שתהיה, או להעניק שי. אני מתקשה להבין מדוע שמישהו יפקיד את גורלו בידיו, אבל בני הפיות הם יצורים גחמניים.


למרבה המזל אני מייעצת לו בלחישה, כדרכם של סוכני המלך. רק שבמקרה שלנו הוא חייב להקשיב לי. ואם הוא ישיב בלחישה כמה עלבונות נוראיים, נו טוב, לפחות הוא נאלץ ללחוש.


כמובן, השאלה הבאה היא אם מגיע לי כוח כזה. אני לא אהיה נוראית רק כדי לשעשע את עצמי, אני אומרת לעצמי. לפחות זה.


"אהה," קרדן אומר ורוכן קדימה בכס, כך שהכתר גולש נמוך יותר על מצחו. הוא לוגם לגימה גדולה מהיין ומחייך מלמעלה אל השלישייה. "מדובר בוודאי בעניין חשוב ביותר, אם הבאתם אותו בפני המלך העליון."


"ייתכן שכבר שמעת סיפורים עליי," אומר בן הפיות הקטן. "אני יצרתי את הכתר שנח על ראשך. שמי גְרימְזֶן הנַפּח, וזמן רב הייתי בגלות עם מלך־האַלְמוֹן. עצמותיו נחות עכשיו מנוחת עולמים, ויש מלך־אלמון חדש בפֵיירפוֹלְד, ומלך עליון חדש כאן."


"סֶוֶורין," אני אומרת.


הנפח מסתכל עליי, בבירור מופתע מכך שדיברתי. ואז מבטו חוזר אל המלך העליון. "אני מפציר בך לאפשר לי לחזור אל החצר העליונה."


קרדן ממצמץ כמה פעמים כאילו בניסיון להתמקד בעותֵר שמולו. "אז גם אתה הוגלית? או שבחרת לעזוב?"


אני זוכרת שקרדן סיפר לי קצת על סוורין, אבל הוא לא הזכיר את גרימזן. שמעתי עליו, כמובן. הוא הנפח שיצר את כתר הדם עבור מָבּ ושזר בו כישופים. אומרים שהוא מסוגל ליצור כל דבר ממתכת, אפילו יצורים חיים — ציפורי מתכת שעפות, נחשי מתכת שמתפתלים ומכישים. הוא חישל את החרבות התאומות תָּרָה־לב ובָּאָה־לב, האחת שלעולם אינה מחטיאה והאחרת שחותכת כל דבר. לרוע המזל, הוא יצר אותן למלך־האלמון.


"נשבעתי לשירותו," גרימזן אומר. "כשהוא יצא לגלוּת נאלצתי לצאת איתו — ורבים הסתייגו ממני. בפֵיירפוֹלד יצרתי עבורו רק דברים שולִיים, אך אבא שלך עדיין ראה בי אחד משלו.


"עכשיו, כששניהם מתים, אני מייחל שיורשה לי לשוב ולעשות לי מקום כאן, בחצרך. אל תעניש אותי עוד, ונאמנותי לךָ תשתווה לחוכמתך."


אני מסתכלת על הנַפּח הקטן ביתר תשומת לב, משוכנעת פתאום שהוא משחֵק במילים. אבל לאיזו מטרה? הבקשה נשמעת כנה, ואם הענווה שגרימזן מפגין אינה כזאת, טוב, זה לא מפתיע בהתחשב בשם שיצא לו.


"טוב ויפה," קרדן אומר, ונראה מרוצה מכך שמבקשים ממנו משהו שקל לתת. "הגלות שלך הגיעה לקיצה. הישבע לי אמונים, והחצר העליונה תקדם את פניך בברכה."


גרימזן קד עמוקות בהבעה מוטרדת במידה מוגזמת. "מלך רב־חסד, אתה מבקש ממשרתך את הדבר הקטן והסביר ביותר, אך כיוון שסבלתי בעבר עקב שבועות שכאלה, אני מהסס להישבע שנית. הרשה לי זאת — הנח לי להפגין את נאמנותי לך במעשים, במקום לכבול את עצמי במילים."


אני מניחה יד על הזרוע של קרדן, אבל הוא מתנער מלחיצת האזהרה שלי. יכולתי לומר משהו, והוא היה נאלץ — בגלל פקודה קודמת — לפחות לא לסתור אותי, אבל אני לא יודעת מה לומר. נוכחותו כאן של הנפח, שיחשל שוב עבור אלפהיים, אינה עניין פעוט. הדבר שווה, אולי, היעדר שבועה.


אבל משהו במבטו של גרימזן נראה לי זחוח מדי, בטוח בעצמו מדי. אני חושדת בתכסיס.


קרדן מדבר לפני שאני מספיקה להרהר בזה עוד. "אני מקבל את התנאי שלך. למעשה, אעניק לך שי. בקצה שטח הארמון יש מבנה ישן עם נפחייה. תוכל לקבל אותו וכל כמות מתכת שתזדקק לה. אני מצפה בקוצר רוח לראות מה תכין עבורנו."


גרימזן קד עמוקות. "טוב ליבך לא במהרה יישכח."


זה לא מוצא חן בעיניי, אבל אולי אני חשדנית מדי. אולי פשוט הנפח עצמו לא מוצא חן בעיניי. וממילא אין הרבה זמן לחשוב על זה, שכן עותרת אחרת ניגשת אל הבימה.


זוהי מכשפה — היא זקנה וחזקה, כך שהאוויר סביבה כמו מזמזם מעוצמת הקסם שלה. אצבעותיה רזות וארוכות, לשֹערה צבע עשן, ואפה נראה כמו להב חרמש. סביב צווארה היא עונדת מחרוזת אבנים, בכל חרוז מגולפות מערבולות שנדמה שלוכדות את העין ומתעתעות בה. כשהיא זזה הגלימות הכבדות שלה מוסטות, ואני מבחינה ברגליים בעלות טפרים כמו של עוף דורס.


"מלך קטן," המכשפה אומרת. "אימא עצם מביאה לך מתנות."


"איני זקוק לדבר מלבד לנאמנותך." נימת הקול של קרדן קלילה. "לעת עתה."


"כן, כן, אני נשבעתי אמונים לכתר," היא אומרת. היא מכניסה יד לאחד מכיסיה ושולפת בד שחור יותר משמי הלילה, כה שחור שהוא כמו בולע את האור מסביב. הבד גולש על כף ידה. "אך עשיתי את הדרך הארוכה הזאת כדי להעניק לך פרס נדיר."


בני העם אינם אוהבים חובות, ולכן לא ישיבו על טובה בדברי תודה בלבד. תנו להם עוגת שיבולת שועל, והם ימלאו את אחד החדרים בביתכם בדגנים, תשלום־יתר כדי להדוף את החוב בחזרה אליכם. בני הפיות מעניקים למלך העליון שלל דברים כל הזמן — זהב, שירותים, חרבות נושאות שם. אבל בדרך כלל אנחנו לא קוראים לדברים האלה "מתנות". גם לא "פרסים".


אני לא יודעת איך לפרש את הנאום הקטן שלה.


קולה מגרגר כמו חתול. "הבת שלי ואני טווינו את הבד הזה ממשי עכבישים ומסיוטים. בגד שנתפר מחומרים אלה יעצור להב חד, אך מגעו יהיה רך כצֵל על העור."


המצח של קרדן מתקמט, אבל מבטו נמשך שוב ושוב אל הבד המופלא. "אני מודה שאיני סבור שראיתי משהו דומה לזה."


"אם כך תקבל את מה שאני מעניקה לך?" היא שואלת, וניצוץ ערמומי בעיניה. "אני זקנה יותר מאביך ומאימך. זקנה יותר מהאבנים בארמון הזה. זקנה כמו עצמות האדמה. אתה המלך העליון, אבל אימא עצם מבקשת שאתה זה שיישבע."


העיניים של קרדן מצטמצמות. היא עצבנה אותו, זה ברור לי.


זהו תכסיס, והפעם אני יודעת מהו. לפני שהוא מספיק לענות, אני מדברת. "אמרת 'מתנות', אבל הראית לנו רק את הבד הנפלא שלך. אני בטוחה שהכתר ישמח לקבל אותו אם יינתן חינם."


מבטה ננעץ בי, עיניה נוקשות וצוננות כמו הלילה עצמו. "ומי את שתדברי בשם המלך העליון?"


"אני סוכנת המלך, אימא עצם."


"והאם תניח לבת התמותה הזאת לענות בשמך?" היא שואלת את קרדן.


הוא מעיף בי מבט כה מתנשא, שלחיי מתלהטות. מבטו משתהה. פיו נע, מתעקם. "אני מניח שכן," הוא אומר לבסוף. "משעשע אותה לשמור עליי מצרות."


אני סוכרת את פי, והוא מסתכל על אימא עצם בהבעה שלווה.


"היא נבונה," המכשפה אומרת, מסננת את המילים כמו קללה. "טוב ויפה, הבד שלך, הוד מלכותך. אני נותנת אותו חינם. אני נותנת רק אותו, ושום דבר מלבדו."


קרדן רוכן קדימה כאילו הם מתבדחים יחד. "נו, ספרי לי על השאר. אני אוהב תרגילים ומלכודות. גם כאלה שכמעט נפלתי בהם."


אימא עצם מעבירה משקל מרגל טפרים אחת לאחרת, סימן ראשון למתח. אפילו עבור מכשפה עם עצמות עתיקות כפי שטענה, חמת זעמו של מלך עליון עלולה להיות מסוכנת. "טוב ויפה. ולו היית מקבל את כל שרציתי להעניק לך, היית מוצא את עצמך תחת השבעה שתאפשר לך לשאת לאישה רק את אורגת הבד שבידי. אותי עצמי — או את בתי."


צמרמורת קרה עוברת בי למחשבה על מה שהיה עלול לקרות. האם היה אפשר לכפות נישואים כאלה על המלך העליון של ארץ הפיות? ודאי הייתה דרך לעקוף את זה. אני נזכרת במלך העליון האחרון, שלא התחתן מעולם.


נישואים אינם נפוצים בקרב שליטי ארץ הפיות, כיוון שהשליט נשאר שליט עד מותו או עד שיוותר על הכס. בקרב פשוטי העם ואצולת הפיות, הנישואים נועדו להיות מוגבלים בזמן. בניגוד ל"עַד שהמוות יפריד בינינו" של בני התמותה, הם מכילים תנאים כגון "עד כי תתכחשו שניכם זה לזה", או "אלא אם יכה האחד את האחר מכעס", או הניסוח המחוכם "למשך חיים" בלי לציין חייו של מי. אבל איחוד בין מלכים ו/או מלכות אי אפשר לפרק.


אם קרדן יינשא, אין די בכך שאוריד אותו מהכס כדי להושיב עליו את אוק. אצטרך להוריד גם את הכלה שלו.


הגבות של קרדן מתרוממות, אבל לכאורה הוא כולו אדישות שאננה. "הגבירה, את מחניפה לי. לא היה לי מושג שאת מעוניינת."


ללא כל רתיעה היא מוסרת את המתנה שהביאה לאחד השומרים האישיים של קרדן. "מי ייתן ותשיג חוכמתך את זו של יועציך."


"רבים מייחלים לזה," הוא אומר. "אמרי לי, האם בתך ערכה את המסע איתך?"


"היא כאן," המכשפה אומרת. נערה יוצאת מתוך הקהל וקדה קידה עמוקה בפני קרדן. היא צעירה, עם רעמת שיער גולש. בדומה לאימה, גם גפיה ארוכים ודקים במידה משונה. אבל בעוד אימה גרומה להטריד, לה יש מין חן. אולי משום שהרגליים שלה נראות אנושיות.


אם כי יש לציין שהן פונות לאחור.


"ניצלת מבעל גרוע," קרדן אומר ומפנה את תשומת ליבו אל הנערה, שכמו מתכווצת מכובד מבטו. "אבל העניקי לי ריקוד, ואראה לך כישרונות אחרים שלי."


אני מעיפה בו מבט חשדני.


"בואי," אימא עצם אומרת לנערה ותופסת בזרועה, לא בדיוק בעדינות, לגרור אותה אל תוך הקהל. היא מסתכלת לאחור אל קרדן. "שלושתנו עוד ניפגש."


"הן כולן ירצו להתחתן איתך, אתה יודע," לוק אומר בעצלתיים. אני מזהה את קולו עוד לפני שאני רואה שהוא תפס את מקומה של אימא עצם.


הוא מגחך אל קרדן, מרוצה מאוד מעצמו ומהעולם. "עדיף לך לקחת פילגשים," לוק אומר. "הרבה מאוד פילגשים."


"אמר הבחור שעומד לבוא בברית נישואים," קרדן מזכיר לו.


"אוי נו, עזוב. כמו אימא עצם, גם אני הבאתי לך מתנה." לוק מתקרב צעד לבימה. "כזאת עם פחות עוקָצים." הוא לא מסתכל בכיווני. נדמה שהוא לא רואה אותי, או שאני מעניינת פחות מהריהוט.


הלוואי שזה לא היה מפריע לי. הלוואי שלא הייתי זוכרת איך עמדנו בראש המגדל הגבוה ביותר באחוזה שלו, גופו חמים כנגד גופי. הלוואי שהוא לא היה משתמש בי כדי לבחון את האהבה של אחותי אליו. הלוואי שהיא לא הייתה מאפשרת לו את המבחן הזה.


אילו משאלות היו סוסים, אבי בן התמותה נהג לומר, כל הקבצנים היו רוכבים. עוד אחד מהביטויים האלה שאין בהם היגיון עד שיש בהם.


"אה, כן?" קרדן נראה תמה יותר מאשר מסוקרן.


"אני רוצה לתת לך אותי — כמושל ההילולות שלך," לוק מכריז. "אם תעניק לי את התפקיד הזה, מחובתי ומהנאתי יהיה לדאוג שהמלך העליון של אלפהיים לעולם לא יהיה משועמם."


יש כל כך הרבה תפקידים בארמון — משרתים ושֹרים, שגרירים וגנרלים, יועצים וחייטים, ליצנים ובעלי חידות, סייסים ומגדלֵי עכבישים — ועוד רבים אחרים ששכחתי. אפילו לא ידעתי שיש תואר כזה, מושל הילולות. אולי לא היה עד רגע זה.


"אביא לך תענוגות שלא דמיינת לעצמך." החיוך של לוק מידבק. הוא יביא צרות, זה בטוח. צרות שאין לי זמן אליהן.


"זהירות," אני אומרת, ומושכת לראשונה את תשומת הלב של לוק. "אני בטוחה שלא תרצה להעליב את הדמיון של המלך העליון."


"אכן, ודאי שלא," קרדן עונה באופן סתום.


החיוך של לוק לא מתערער. הוא קופץ אל הבימה, והאבירים שמשני העברים מתקרבים מייד לעצור אותו. קרדן מגרש אותם בנפנוף יד.


"אם תמַנה אותו למושל ההילולות —" אני ממהרת לומר, נואשות.


"את פוקדת עליי?" קרדן קוטע אותי בגבה מורמת.


הוא יודע שאינני יכולה לומר שכן, לא כשלוק בטווח שמיעה. "ברור שלא," אני מסננת.


"טוב מאוד," קרדן אומר ומסב את מבטו ממני. "אני חושב שאיענה לבקשה שלך, לוק. הכול כל כך מַשְׁמִים כאן בזמן האחרון."


לוק מגחך. אני נושכת את פְּנים הלחי כדי לכבוש את מילות הפקודה. כמה מספֵּק זה היה יכול להיות, לראות את ההבעה בפניו, לנופף מולו בכוח שלי.


מספֵּק, אבל טיפשי.


"בעבר, הזרזירים, העפרונים והבזים התחרו על לב החצר," לוק אומר בהתייחס לחוגים השונים שהעדיפו הילולות, מעשי אמנות או מלחמה. חוגים שלפעמים התחבבו על אֵלְדְרֶד ולפעמים סר חינם. "אבל עכשיו לב החצר שייך לךָ ורק לך. בוא נשבור אותו."


קרדן מסתכל על לוק בצורה מוזרה, כאילו לראשונה עולה בראשו המחשבה שלהיות מלך עליון יכול להיות כיף. כאילו הוא מדמיין כיצד ירגיש אם ימשול בלי שהרצועה שלי תימתח.


ואז, מעבר לבימה, אני רואה סוף־סוף את הפצצה, מרגלת מחצר הצללים. שערה הלבן כמו הילה סביב פניה החומות. היא מאותתת לי.


אני לא רוצה להשאיר את לוק וקרדן יחד — במחשבה על מה שעשוי לבדר אותם — אבל מנסה להניח את זה בצד בעודי יורדת מהבימה ועושה את דרכי אליה. אחרי הכול, ממילא אין דרך לזמום כנגד לוק, שעסוק בדברים שמשעשעים אותו בו ברגע...


באמצע הדרך אל הפצצה אני שומעת את קולו של לוק מעל ההמון. "אנחנו נחגוג את יְרֵחַ הציידים ביער־חֵלֶב, והמלך העליון יעניק לכם שם מיני הוללויות שהפייטנים עוד ישוררו עליהן, אני מבטיח לכם."


חשש מצטנף לי בבטן.


לוק מעלה לבימה כמה פיקסים מהקהל, כנפיהם השקופות מבהיקות לאור הנרות. נערה צוחקת בקול ומושיטה יד לגביע של קרדן, מרוקנת אותו בלגימה. אני מצפה שהוא יתפרץ, ישפיל אותה או ירטש את כנפיה, אבל הוא רק מחייך ודורש עוד יין.


יהיו אשר יהיו התוכניות של לוק, נראה שקרדן להוט לשתף פעולה. לאחר כל הכתרה בארץ הפיות יש חודש של הילולות — סעודות, משתאות, חידות, תחרויות ועוד. מצופה מבני עם הערפל לשחוק את סוליות נעליהם בריקודים משקיעה עד זריחה. אבל חמישה חודשים לאחר שקרדן הוכתר למלך העליון, האולם הגדול עדיין מלא תמיד, קרנות השתייה עולות על גדותיהן מֵי דבש ויין מתובל. ההילולות כמעט נותרו בעינן.


הרבה מאוד זמן עבר מאז שהיה לאלפהיים מלך עליון צעיר כל כך, ובאנשי החצר דבקה אווירה פראית, נמהרת. ירח הציידים יחול בקרוב, עוד לפני החתונה של טרין. אם בכוונתו של לוק ללבּוֹת עוד את אש החגיגות, כמה זמן ייקח לזה להפוך מסוכן?


אני מפנה גב לקרדן במאמץ מה. אחרי הכול, מה הטעם לנסות ללכוד את מבטו? הוא שונא אותי כל כך שיעשה כל שביכולתו להתריס כנגדי בגבולות הפקודות שלי. והתרסה זה הצד החזק שלו.


הייתי רוצה לומר שהוא תמיד שנא אותי, אבל לפרק זמן קצר ומשונה נדמה שאנחנו מבינים זה את זה, אולי אפילו מחבבים זה את זה. ברית לא סבירה שהחלה כשהצמדתי להב לצווארו, וגרמה לו לבטוח בי מספיק כדי להפקיד את עצמו בידיי.


אני הפרתי את האמון הזה.


פעם הוא עינה אותי כי היה צעיר ומשועמם וזועם ואכזרי. עכשיו יש לו סיבות טובות יותר לעינויים שיְענה אותי בתום שנה ויום. יהיה קשה מאוד להמשיך לשלוט בו.


אני מגיעה אל הפצצה, והיא דוחפת לידי פיסת נייר. "עוד הודעה שבֵּיילקין שלח לקרדן," היא אומרת. "זאת הצליחה להגיע ממש עד הארמון לפני שיִירַטנו אותה."


"זאת אותה הודעה כמו שתי הקודמות?"


היא מהנהנת. "פחות או יותר. ביילקין מנסה להשפיע על המלך העליון שלנו בחנופה, שיבוא לבקר אותו בתא הכלא שלו. הוא רוצה להציע לו עסקה כלשהי."


"אין לי ספק," אני אומרת. שוב אני שמחה על כך שצורפתי אל חצר הצללים, ושהם ממשיכים לשמור על גבי.


"מה תעשי?" היא שואלת.


"אלך לבקר את הנסיך ביילקין. אם הוא רוצה להציע הצעה למלך העליון, הוא יצטרך לשכנע את סוכנת המלך העליון."


זווית פיה מתרוממת. "אני אבוא איתך."


אני מעיפה שוב מבט לאחור אל הכס, מחווה בידי בתנועה כללית. "לא. תישארי כאן. נסי למנוע מקרדן להסתבך בצרות."


"הוא בעצמו צרות," היא מזכירה לי, אבל לא נראית מודאגת במיוחד מההצהרה המדאיגה שלה עצמה.


אני מתקדמת לעבר המעברים המובילים מהארמון ורואה את מדוק בקצה החדר, די בצללים, צופה בי בעיני החתול שלו. הוא לא קרוב מספיק לשוחח, אבל אילו היה, אין לי ספק מה הוא היה אומר.


קל בהרבה להשיג כוח מאשר לשמר אותו.