“אתחיל מהסוף. ספר נהדר! נהניתי מהסיפור, מהכתיבה, מהאמת שנקטה הסופרת כדי לתאר בדרך הומוריסטית ונפלאה
עד כמה אנשים חיים בעולם שקרי על מנת ליצור תדמית שהיא רחוקה מהמציאות.
ג'ולין הדמות הראשית 'חוגגת' יום הולדת 33 במשרד שהצביעות וחוסר התקשורת בין העובדים היא מרה ומדכאת.
הם לא אוהבים אותה. והיא לא סובלת אותם.
הם נותנים לה תחושה של מוזרה ופריקית, וברור לה שהיא תצטרך להמציא כיצד היא מתכוונת לחגוג את יום הולדתה....
"אין לי חיים וככל הנראה אחגוג לבד בשתייה, ואני לא חושבת שזה יעניין מישהו ,
אז אני אגיד שאני אוכלת ארוחת ערב עם חברים. אה, השקרים שאני נאלצת לספר רק כדי להשתלב במשרד".

החיים במשרד הם קשים, ג'ולין ממודרת כמעט מכל דבר
ואלמלא המשכורת שהיא תלויה בה לפרנסתה, היא לא הייתה מבלה שם רגע אחד..
"לא בחרתי אף אחד כאן ולעולם לא הייתי בוחרת אותם, ועם זאת אני מבלה כאן את חיי איתם".

ואז קורה הלא יאומן!! עקב באג בתוכנה המותקנת אצלה במחשב,
ג'ולין מגלה שיש לה גישה לתיבות המיילים של כל מי שהיא לא סובלת במשרד(לא ספויילר, זה רשום בתקציר :)
ומבחינתה זה כמו להיכנס לחדר ולחשוש שכולם דיברו עלייך כרגע, אבל הכוח האמיתי הוא לדעת שהם באמת דיברו.
והנקמה היא מתוקה.
כי היא מוכנה להילחם על המשרה שלה, והם לא מבינים עד כמה.
היא אכלה מספיק רעל, כך שהוא כבר לא יכול להרוג אותה, ועכשיו היא עומדת לנצח.
אולי זה אפילו יהיה כיף.

ג'ולין נשאבת מבלי יכולת לעצור, היא מגלה המון, הרבה יותר ממה ששיערה.
ועובר בה שינוי...היא פתאום לא מרגישה כל כך חלשה. הידע נותן לה כוח,
עד שכדור השלג מסחרר גם אותה...
"אף אחד לא מחוסן מפני המחשבה שאולי הוא מבזבז את חייו במקום שיכול לזרוק אותו בלי לחשוב פעמיים.
זה ישמש כתזכורת לכל אחד שחשב אי פעם שהחברה שמה עליו.
אף על פי שכולנו אומרים בבדיחות שנעזוב, אנחנו יודעים שהחברה הזאת יכולה להיפטר מאיתנו בקלות גדולה יותר".
ולאט לאט הכול קורס סביבה...

ג'ולין היא אנדרדוג והלב יוצא אליה.
הכתיבה של הסופרת מרתקת ברמה שהיה לי קשה להתנתק מהספר,
היא מתארת את חשיבות ה'פוליטיקה' לצורך קידום והצלחה במקום העבודה.
הכתיבה שלה קולעת וממחישה עד כמה החיים שלנו מושפעים מהסביבה העוטפת אותנו,
וכמה חשוב למצוא את הדרך למימוש עצמי מספק.

לגמרי מומלץ ❗”

“ג'ולין, גיבורת הסיפור הזה היא הכלאה של אלינור אוליפנט (אלינור אוליפנט ממש בסדר) ויינקה (יינקה, איפה הבעל שלך?) ויצאה הכלאה מושלמת.

אם פעם רצינו להיות זבוב על הקיר, בעידן של היום הקיר הוחלף בתיבת המיילים. וזה מה שקרה במחשב של ג'ולין. טעות טכנית שנעשתה במחשב גורמת לה לראות את כל תכתובת המיילים הפנימית במקום עבודתה, המקום בו היא נחשבת לבחורה המוזרה, זו שכמעט ולא מחליפים איתה מילה, ונדמה שהיא שקופה בעיני האחרים. מאז ומתמיד היא היתה אחרת, אאוטסיידרית. אבל מאז אותו לילה בו קרה אירוע ששינה את חייה, היא סוחבת איתה טראומה שמלווה אותה, ולא תורמת למעמדה החברתי שגם ככה בתחתית.

מה שהיא תמצא בתיבת המיילים יהיה מפתיע. בין הרכילות המשרדית, התככים והאינטריגות, המילים הארסיות, היא תגלה עוד עולם מקביל על עמיתיה לעבודה. היא תראה את האני האמיתי שלהם. אותם אנשים שמציגים את עצמם ברשתות החברתיות ברגעים שמחים ומאושרים, מפיצים עליצות מזויפת, חיים זוהרים- ופתאום היא תגלה את אותם אנשים ללא פילטרים, חשופים, שם הם הדבר האמיתי. אנשים המתמודדים עם בדידות, מערכות יחסים שבורות, עצב, ומה לא. כמו שג'ולין מסכמת את זה יפה: "לכל אחד יש את החרא שלו."

כן, אנחנו חושפים לעולם את חיינו השקריים, אבל את אלו האמיתיים, המורכבים בחלקם גם מעצב, אנחנו נושאים בתוכנו.

חשבתי שהספר הוא ספר קליל וכיפי (כן, הוא גם כזה) אבל אל תתנו לכריכה בעלת הצבעים המתקתקים לתעתע בכם. כי הוא יותר מזה. הוא תמונת מראה לעידן בו הרשתות החברתיות שולטות, על הקו הדק המפריד בין האמת לשקר, על הבדידות בעידן הזה בו לכאורה הכל מאוד נגיש ובהישג יד, על השונה, על קבלה וחמלה, ועל ג'ולין אחת נהדרת שאי אפשר שלא להתאהב בה (ולא רק אני)

אהבתי את כתיבתה של נטלי סו שזהו לה ספר ביכורים, ואהבתי את התרגום המוצלח שהצליח להעביר בצורה אותנטית את ההומור והציניות ששזורים בספר לכל אורכו.
איור הכריכה גם מוצלח מאוד בעיניי, הוא מתאר במדויק את התוכן, ואם אתם שואלים למה הצמח נפול ועוד רגע קורס, אהה! זה מעניין.

דמויות מצוינות כולן, ספר שמרחיב את הלב.”

“ספר שכולו אווירה משרדית רעילה.
*חשש ספויילר

היחסים בין הדמויות מאוד הזכירו לי את הסדרה "המפקדת" (כשהם יתבגרו קצת ויעברו מעבודה מיותרת בצבא לעבודה מיותרת באזרחות.)
הספר מתחיל ביום הולדת שלושים ומשהו של בחורה חסרת חברים וחיים פרט לעבודה שהייתה אמורה להוציא אותה מחיי עקרת הבית להם נועדה לדעת החברה השמרנית בה נולדה.

השאלה לאן את יוצאת משם???
מה שנראה כמו יום הולדת תמים מתברר ומידרדר למתקפה אלימה (כמה אקטואלי) שלא ברור מי מעורב בה ומה מטרותיה עד הרגע האחרון.

אם זו ג'ולין עצמה, הגיבורה מוכת האובדן שמאשימה את עצמה, כמו הדמות של טולי, שחוגגת את יום ההולדת העלוב בתבל.
אם זה קליפורד הגבר הרעיל הטיפוסי שמוטרד מכך שהוא מטריד אותך, אבל תכלס בכל משרד יש אחד כמוהו והוא בדרך כלל משובץ לתחום שהכי לא מתאים לו (קליפורד ה"ידידותי" מלוהק למשאבי אנוש, בדומה לכפיר שמקודם ועובד עם עוד ועוד אנשים ובעיקר נשים באופן חסר פשר והיגיון)

ועד שהיא עוברת את משוכת קליפורד/כפיר היא זוכה לרמה חדשה לגמרי של רעילות, שזה הגבר הרעיל החריג שיש לכם עבר משותף שהוא עצמו יצר.

ארמין שמאלץ את ג'ולין להתחזות למאוהבת בו ומאורסת לו כדי לא לאכזב את אימו הגוססת, מזכיר את הילל שתמיד ייקח את הצד של משפחתו אבל את תחשבי שאתם מין כזה צוות סודי, השקרים יתחילו להיעשות מטורללים ברמות אחרות כשיהיו מעורבים עוד ועוד אנשים והוא יציע לך משהו שאת חושבת שאת ממש רוצה בתוך המציאות המעוותת שהוא יצר במוחך.

והבנות בעיקר סנוביות ולא עוזרות לך בכלום, תרומתן העיקרית היא לרכל עלייך בקבוצת ווטסאפ שבסופו של דבר נעשית גלויה לעינייך (מין התעללות תאגידית או משהו? דרך למכר אנשים לעבודה?) ולאבחן אותך כמיזנטרופית. דווקא את קייטלין חיבבתי יותר מרונדה. קייטלין תמיד נשארת קרירה ושונאת, רונדה מקבלת את העזרה שלך אבל נוקטת בפאסיב אגרסיב.

הדבר היחיד הטוב בספר הוא מיילי המתוקה, שכנתה של ג'ולין שהיא ילדה הסובלת מהזנחה הורית ולמעשה למרות עושרה של המשפחה גרה בחדר המדרגות. היא מקפידה לדבר עם ג'ולין ולתת לה מתנות עבודת יד ליום הולדתה.
במשך כל הספר אני תוהה לעצמי מתי ג'ולין מאמצת אותה כבר!!! זה כל כך מתבקש. שכנות כזו לא מוצאים בכל יום, וחוץ מזה מיילי, חרף גילה הצעיר, מזהה את מה שג'ולין לא מזהה - עד כמה הגברים בחייה של ג'ולין רעילים ואלימים, ושמערכת יחסים בין אישה לגבר לא אמורה להיראות ככה. כולם מחכים שג'ולין בת השלושים פלוס תתחתן, אפילו הוריה השמרניים מפספסים את ההידרדרות... הם שמחים לראות כל גבר לידה גם אם הוא יצא כרגע מפח אשפה, ורק מיילי שואלת אותה מה הגברים האלה מהווים עבורה, בעצם.

הספר לא טוב, וגם העריכה, מה שאני לא נוטה להעיר עליו - ברמה נמוכה.
הקריאה על אחריותכם בלבד.”