אני יודעת שמדובר בספר טוב כשאני מסיימת אותו ולא יכולה להאמין, רצה מיד לעמוד הראשון, להתחיל שוב מההתחלה. לא יכולה להפרד מהדמויות, סקרנית מידי לגילויים המגיעים בקריאה שנייה.
הספר הזה היה כל מה שיחלתי לו. התגעגעתי לספר טוב שישאב אותי פנימה אל הדפים והדמויות, כזה שיהיה לי קשה לסגור, שארצה לקחת אותו איתי לשירותים, שאמצא את עצמי הולכת ברחוב ומגניבה עוד כמה משפטים אחרונים. ובמילים אחרות, המציאות כאן נהיית קשה מנשוא, וכמהתי לסיפור טוב שיקח אותי מכאן. רחוק.
וכזה היה תולדות האהבה עבורי.
נכון, העלילה קצת מבלבלת, יש לא מעט דמויות מספרות והיו רגעים שלא הייתי בטוחה מאיזה לב אני קוראת כעת את המילים. יש שלוש דמויות או יותר העונות לשם עלמה, ולפחות שתיים מהן הן בעצם אותה אחת. ויש ספרות, וסופרים, וזיקנה, געגוע וערגה, פספוס וכאב, תמימות, סופנות, עדינות נפש, מתח, בלשות, רומנטיקה, שואה. מה אין בספר הזה?
היום, ישובה ברבעיה זרה, ברכבת ישראל בדרכי לתל אביב, גמעתי את עמודיו האחרונים ולא יכולתי לעצור את הדמעות. קראוס בעטה לי בלב והדהימה לי את השכל, והאמת שאני לא יודעת איך להמשיך מכאן.

אני רוצה לכתוב כאן את אחד הקטעים האהובים עלי מהספר -
וגם להאיר על התקציר מאחור. אני לא יודעת אם זה בהכרח משנה, שמו של הספר ושל הכותבת הרי הולכים לפניהם. אבל בשביל מי שנתקל באנונימיות בספר וקורא בתמימות את גב הכריכה... אני לא חושבת שהיא עושה חסד עם הסיפור האנטיליגנטי שנרקם בפנים.

"18. אמא שלי אף פעם לא הפסיקה לאהוב את אבא שלי
אהבתה אליו נותרה חיה כשהיתה בקיץ שבו נפגשו לראשונה.
כדי לשמר אותה, היא פנתה עורף לחיים. לפעמים היא מתקיימת ימים שלמים ממים ואוויר. מאחר שהיא צורת החיים הגבוהה היחידה המוכרת שעושה זאת, צריך לקרוא מין על שמה.
דוד ג'וליאן סיפר לי פעם איך הפסל והצייר אלברטו ג'קומטי אמר שלפעמים רק כדי לצייר ראש צריך לוותר על כל הדמות. כדי לצייר עלה, צריך להקריב את הגוף כולו. בהתחלה עשוי להתקבל הרושם שאתה מגביל את עצמך, אבל כעבור זמן מה אתה מבין שאם יש לך חצי סנטימטר ממשהו, יש לך סיכוי טוב יותר להיאחז בתחושה מסוימת של היקום מאשר אילו התיימרת לצייר את השמים כולם.
אמא שלי לא בחרה בעלה או בראש. היא בחרה באבא שלי, וכדי להיאחז בתחושה מסוימת, הקריבה את העולם."

וואו איזה ספר מעצבן!
כל כך הרבה רעיונות נפלאים מנוסחים באופן לא אמין שמעורר לרגעים בחילה או אנטיגוניזם. זה מעצבן אותי כי הרעיונות מאחורי הכתיבה המשמימה הזו מרגשים ומחדשים וזקוקים למקום בעולם. אבל לא ככה.
אני לא יודעת מה עצבן אותי יותר - מילות התיאור המעושות, המספר הלבן שהגיע מהעיר עם מטאטא תקוע בתחת, דחיסות של רעיונות שטחיים אחד אחרי השני, מעשיות יום ולילה דמיוניות להחריד באופן לא מחמיא לסופר, לקורא, או לדמויות.
משהו במפגש בניהם לא מצליח לגעת באמת. זה ליד.
אנסטסיה - האישה המסתורית שחיה לבדה בטבע הפראי בסיביר בסוף שנות ה90, (מדברת עם סנאים, מעופפת בין עצים, מנשנשת צמחים, ישנה עם דובים, מתפללת למלפפונים, מדלקמת מחזאות, מפזמת אלבומים, מפתיעה בחיקויים, בוראת מציאות ועתיד וילדים, גונבת זרעים...)
והגבר הלבן הרוסי שמגיע מהציוויליזציה ובעיקר מוקסם מיופיה וכישוריה, מאתגר אותה בשאלות טיפשיות וקופץ מנושא לנושא כיאה לאדם מערבי שמתקשה להשאר בנוכחות יותר מדקה שתיים ובטח מול אישה מושכת כמו אנסטסיה הפראית.
בקיצור, הרעיון מעולה והביצוע, בעיני, מביש. חווית הקריאה מאכזבת.

אני לא יכולה לכתוב את הביקורת הזו מבלי לתת אמת מידה מסוימת לחוויתי הפנימית והבלתי מווסתת ולספר כי השעה 01.04 בלילה, יום חמישי למבצע "עם כלביא". ברקע יותר מידי סוגי צלילים הקיימים במדינתנו הקטנה ומרפררים לאזעקה ויירוטים ללא כל הצדקה.
"כולנו יוצאים מגדרינו" היה ספר הבחירה שלי לימיה הראשונים של המלחמה עם איראן.
כלומר, לא בחרתי בו, הוא בחר בי - נקלע לבין ידי בתזמון מעולה. לי לא היה מושג, אבל אם יש מי שידע לגבי התקיפה באיראן בחמישי בלילה, הוא היה אחד מהם. הספר הזה. בריחה מעולה ממציאות בלתי נתפסת - מה יותר טוב מלאוורר טילים הנשלחים בידי אדם ישירות אל אדם אחר, בניסויים בבעלי חיים?

אז דברים שאהבתי בספר-
1. הציטוטים המעולים של קפקא "דין וחשבון לאקדמיה".
2. היא מתחילה מהאמצע ממשיכה לסוף של ההתחלה ואז חוזרת להתחלה של הסוף ובסוף מעלה מהירות X4 כדי לעמוד בהבטחתה ולהעניק לנו גם התחלה וסוף ראויים. מעריכה את הכוונה, אבל לא אשקר - קצת הלכתי לאיבוד לקראת הסוף. כלומר, בהתחלה.
3.היא כל כך אנושית שבא לי לבכות.
4. זה גאוני בעיני להחזיק אותנו סיפור שלם ואז להזכיר כדרך אגב בכנות מרשימה שהיא השמיטה את רוב הפרטים (בחזרה לסעיף 3).
5. היא הצליחה לגרום לי לצחוק בקול רם לפחות 5 פעמים. יחד עם זאת, כולן היו בשליש הראשון של הספר.
6. רוזמרין בת החמש מביטה בפרן השימפנזה לבושה חצאית משובצת מטיחה את גור החתולים על העץ ופותחת אותו מבין אצבעותיה, וליבה נשבר. בום. קיצור תולדות הספר. טבע הדברים פוגש שגעון גדלות אנושי ומתכנס לכדי דינמיקה משפחתית בעיתית מאוד. מבחנתי המשפט הזה מסכם, מתמצת ואף מהווה חלופה לספר.

אני אפרוש כאן כי כפי שהזכרתי הימים הם ימי יירוטים מעל ראשי וכל עוד הצלחתי לאסוף כמה נקודות שאהבתי, עדיף לאחוז בטוב.
בכל זאת מתבקש שאחתום ואומר - אני איני יצאתי מגדרי בקריאת ספר זה.
אבל שמחתי על האסקפיזם.

לכל מי שלא בטוחה למה להאבק עבור עוצמה נשית
קראי את הספר הזה על מנת להזכר
במה שכבר שלך
במה ששלנו
באנרגיה האלוהית שעוברת בנו ועשתה את דרכה במשך שושלת ארוכה
והיום זה התפקיד שלנו
בואי נפיץ את החכמה הקדומה
בואי נחזור הביתה.

ידעתי בחוש כי עלי לקרוא ספר זה.
חלקו הראשון של הספר העניק לי חווית קריאה שלא חוויתי מעודי - סיפור עלילת חייו של ההומו הביליס. זן קדום של האדם. זינה הקדומה גילתה את העולם מיום ליום מבעד לעיניה - טיפות מים יורדות משמיים המתמלאים ערפל סמיך, חום עז גולש מההרים הגבוהים ומעביר רעד ואורות אדומים, ליקוק נוזל אדום הנשפך מפצעו של תינוק עד שנעלם, לחיצה חזקה בפלג הגוף התחתון כאשר הבטן גדולה ומבקשת עזרה. מקומות מסתור בין הסלעים, ריחות חזקים שמספרים יותר ממילים, מגע מלטף שעושה נעים מיצור שאינו מרגיש זר, זכר.
את מעלליה קראתי בשקיקה ובתדהמה וכשעברתי לזינה השנייה כבר הרגשתי את השפעתו של התהליך שלקח בעלי חיים חופשיים והכניס בהם מעט תבונה שגרמה להם לחיות בשבט ובקהילה. נחשפתי לסודות המין, הפריון והלידה, לנשים חכמות שקוראות מחשבות ורואות את העתיד בלילות. שהטבע הוא ביתן והצמחים הם רפואתן.
כל דבר שהתגלה או הומצא היה על מנת לענות על צורך פשוט - קליעת סלים לנדידות החורף ולסחיבת תינוקות, ליקוט צמחים למצבי מחלות או פציעות שונות, יחסי מין זהים עם כל הזכרים בשבט….
וכמובן, מעגל האבנים, לקדושת האמא הגדולה, להוקרת תודה, לתפילה, ללידת חיים חדשים ולסיומם.

לסיכום, מעגל אבנים גרם לי לרצות לגור במערה.
אני ממליצה ואף מפצירה, ורצה לקרוא את הספרים שהעניקו את ההשראה - שבט דב האריות והנבואה השמימית.

אמנית מילים גאונה, בעיני. הסיפור כתוב בחכמה, בעדינות ובתעוזה. מיה מצליחה לסקרן על אף שמקפצת לכל אורכו בין עבר לעתיד להווה וכביכול לא משאירה מיסתורין של חוסר ידיעה. היא חושפת סיפור קטן של אישה אחת ואבן בחזה המתחילה מעקצוץ ומתעצמת לכדי סלע ענק, ואיך אוקיינוס שלם המטיח בו גליו לא מצליח להרפות אחיזתה.
את מיה הכרתי כשהגיעה למצפה רמון, להרצות לנו בספריה הקהילתית על פמניזם כפי שהיא מאמינה בו, על חייה בקנדה ועל ספר שיריה "לאן שנצוף שם בית". היא הייתה סוחפת, חדה בלשונה, ויותר מהכל, הייתה אישה חזקה ורכה גם יחד, ושבתה את ליבי.
מאז אני קוראת את שיריה בהדיקות, וכשצץ לספריית ביתי "אלף שנים לחכות", צללתי וגיליתי פלא - משוררת כותבת רומן, אך נותרת משוררת. ספרה הוא כספר שירים ארוך ומתנגן, מלווה בפרטי עלילה המאחדים אותו לכדי רומן שלם. מיה טבת דיין היא אמנית של מילים. מילותיה פועמות בלב רוטט, חי, פתוח. היא מלטפת חוויות חייה של כינרת דרך מילותיה העדינות וחוצה איתם שנות חיים.
"עיניו של נורי הסתכלו בעיניה כאילו היתה שדות רחוקים"
"ומילותיה של כנרת אל נורי התעבו עד שהצליחה לראותן ממש."
"ולרגע הרימה כינרת את ראשה מהזיכרון הזה..."

אבל ככל שכנרת מתבגרת, היא מתקשה לתאר בפיוטיות את חייה, והעלילה מחמירה לכדי נוירוטיות של ממש. השנים בהם כנרת חיכתה לנורי מתכנסות אל נחלת העבר, ועל אף האהבה המרגשת שנורי מעניק לה, היא ממשיכה לבקש את מילתו הבטוחה של אמנון, המעגנת אותה לקרקע הביתית אותה חלמה.

הספר חדר את ליבי. כאב הפרספקטיבה המשתנה עם החיים מול אהבה נשמתית חד פעמית, הקרע בין בית בלב לקרקע אדמתית, הבלבול המתמשך גם אל תוך הבאת חיים חדשים לעולם ומעל ראשה של התינוקת הקטנה. חוויתי עם כינרת שנות חיים ואהבה. אני מקווה שטוב לה בבחירתה.

למדתי לאפשר לעצמי לאכול מצה עם שוקולד
גם אחרי שנים של הרפתקאות קולינריות משגשגות
של כריכות קשות
של חוויות נוקשות
וגיליתי
שזה עדיין כיף.

התגלגלתי יחד עם נינה והמסחרית, לא דנתי אותה על עלילה צפויה, על עץ גבוה מלא במנעולי אהבה.
בפשטות רכה נינה הזכירה לי אומץ, תעוזה, רומנטיקה, הזוהר הצפוני ואת עצמי הקטנה, מסתובבת בעולם כשכל הסתכלותי מושפעת מבחירותיי הספרותיות.
למה לא בעצם?

בא לי לנסוע לירושלים לבקר את גבריאלה ואמנון. לאכול משהו טעים ולשמוע עוד ועוד סיפורים. להתקל בכורדי ברחוב ולכעוס. לקבל חיבוק גדול מדודה רחליקה. לשבת בסלון עם המשפחה הזו שאני נשבעת שאני חלק ממנה עכשיו, ולשמוע ולצחוק ולבכות. להביט בתמונה תלויה על הקיר, גבריאל ורוזה יושבים, מחייכים אל המצלמה, ולגחך כי אני יודעת. לדפדף באלבומי התמונות ולהזכר בלונה שלנו, שהייתה כל כך יפה ועקשנית ולחשוב לעצמי בראש, לונה, את עשית את זה. לונה… את שברת הקללה של משפחת ארמוזה, אני נשבעת לך, את היית כל כך אמיצה, את לא היית מוכנה לוותר על אהבת אמת. את נחשה, אבל את אישה חזקה. את גאווה לשושלת הארמוזות באשר הן, את שברת את הקללה. את שברת את הקללה. בזכותך ביתך מתחתנת עם אהוב ליבה.
אני גרה בצפון, הרחק מירושלים, ויש בי עצבות לא קלה במחשבה שכשאסע לבקר בירושלים, הם לא יהיו שם. אני חשה כמעט אבל על אובדן משפחת ארמוזה בחיים שלי. אולי אבוא לבקר אותם מידי פעם, אדפדף לאיטי.

זה מה שאני חושבת על הספר הזה.

(מלבד הכריכה. קשה לי עם הכריכה.)

הייתי בעיצומו של קריאת "האדם מחפש משמעות" כאשר האוהל האדום הגיע אל ידי. נטשתי את המשמעות וצללתי בן רגע אל ימים תנ"כיים רחוקים, מתענגת על ההבנה החוזרת ונשנת המציפה את ימי, ההבנה שאין טעם להתאמץ בקריאה, הספרים הנכונים יזרמו מבעד אצבעותי, ילוו אותי יום ולילה וירדפו את מחשבותיי. הספרים הנכונים לי לקריאה יעסיקו את ראשי עד כדי כך שגם בשיחה עם חברה טובה לא אוכל להניח בצד את העלילה האמיתית שמתרחשת כרגע בראשי, ואשתף אותה כיצד בימים אלו מתהפך עולמי.
כזה הוא האוהל האדום עבורי. איני חשה הפרזה בעודי מתארת אותו כספר משנה תודעה. מאז ומתמיד סיפורי התנ"ך מרתקים אותי, אוסף סיפורים קצרים המשלימים זה את זה כאשר המתח בין היותם פרי דמיונו של אדם קדום לבין קדושתם כפריט היסטורי המכיל בחובו נבואות וטלטלות, מיתוסים, חורבנות והתגלויות. הרפתקאות העם היהודי. למיטב הבנתי, ההגדרה למילה "עם" מתארת קבוצה חברתית עם מאפיינים מסוימים, אבל עוד לפני כן, כוללת גברים ונשים, שני המינים שנבראו על הכדור. אין איזה ישור קו כלשהו בנוגע להיררכיה בין שני מינים אלו, אבל על פי סיפורי התנ"ך אפשר בהחלט להסיק כי העם הוא גברי והמין הנשי נועד למעשה אממ... בכדי... לתת לו חיים. (להביא אותו לעולם/להאכיל אותו ולדאוג לכל צרכיו). ולא הרבה יותר מזה. ב"אוהל האדום" מתגלה, בעיני, האמת. לא מדובר על אמת תוכנית ועלילתית, על כך איני רוצה לדון כאן. אבל מתגלה כאן דבר מה מוחלט באמיתו - הנשים בתנ"ך חוו עולם פנימי. הן אינן רק ידיים עובדות ורחם משגשגת (ואם אינה... אוהו...). הן מרגישות. הן חושבות. הן מושפעות ממציאות חייהן בעולם פטריאכלי, בעולם שבטי, בעולם הישרדותי, בעולם קדמוני. ברצוני לציין לטובה את העובדה שאניטה אינה עושה כאן אפליה מתקנת פמיניסטית ומבזה. הספר אמנם כתוב מנקודת מבטה של אישה, אך גם הגברים המתוארים בו זוכים לקבל הנפשה, רגשותיהם ולבבותיהם יוצאים לחופשי, די לדיכוי גברי/אנושי/תנ"כי. הידד לביטויי רגש בעולם.
בעודי כותבת מופתעת אני לגלות עד כמה הנושא חי בי, עד כמה עולמן של נשות התנ"ך, מפעיל אותי, אני, החיה בעולם מערבי מודרני ובהשוואה לימים ההם, אפשר לומר, כמעט שיוויוני. טוב הגזמתי. אבל השינוי מתרחש. ויחד עם זאת.... כמו שצמד האחיות המיינסטרי האהוב עלי נוהגות לשיר - "הכל אותו דבר, וגם קצת אחרת".
הספר הזה מוציא לאור את כוחנו האמיתי, את הקסם באינטואיציה הנשית, את העוצמה בגוף, את תעצומות הנפש, את הכוחות הבלתי נדלים. וכמובן אי אפשר שלא להזכיר.... את האמת מאחורי המחזור הנשי בטבע והחיבור לירח.
תודה לאניטה דיאמנט על הספר הכי טוב שקראתי מזה זמן רב.

אדונית התבלינים הגיעה אלי כמו תיבת נגינה עתיקה שעברה מסעות מטלטלים מארצות עולם שלישי רחוקות ומיושנות. בכל פעם שהתקרבתי לפתוח את התיבה התמלא החדר ניחוחות קסומים של קינמון, קארי, ציפורן, סארי בצבע זהב ומעמד קטורת בצורת ירח מלא הטומן בחובו את ימות השבוע כולם. אולי גם מובייל צבעוני של פילים, ערימת ממתקים מסוכרים, קליפה של זנגביל ואמריקאי עם שרירים. מוזר, נכון?

"בחנות לכל יום יש צבע,ריח. ואם אתם יודעים להקשיב,גם מנגינה."

כשקראתי את הפרק הראשון, גשם של פלפלי צ'ילי חצופים נפלו ארצה והפילו את הלסת שלי יחד איתם. תיבת הנגינה הזו הינה פתח אל עולמות מיסטיים שלאורך כל קריאת הספר אפפה אותי בארומת הידיעה של קיומם. טילו מדברת את כל מה שהמוח המערבי המיושב והכנוע אינו יכול עוד. היא מערבבת חלומות פראיים, עולמות דמיוניים על שודדי ים, איים בודדים, סבתות זקנות שמדליקות מדורות מכוח המחשבה, מעבר בין מימדים בזמן וביקום, לחשים מכשפים, אגדות דיסני, נחשים מסוכנים שבעזרת חוט ומחט תופרים עתידות, קריאה בכף יד, בכוס צ'אי, במבט עיניים, בכתף מתחככת, בפוסטר המפרסם שיעורי קראטה להגנה עצמית.
הבריות כולן קמות לתחיה כשתיבת הנגינה ההודית נפתחת.

"פלפל הצ'ילי, התבלין של יום חמישי האדום, שהוא יום חשבון הנפש. יום שמזמין אותנו להרים את שק קיומנו ולהפכו על כל תכולתו. יום של איבוד עצמי לדעת"

העניין הוא, שעל אף כמה שאני אוהבת ניחוחות פפריקה משכרים שמאבדים את עצמי לדעת, ריקוד הבלרינה כריטואל של חנות תבלינים מסורתית החל לשעמם אותי אחרי זמן מועט מאוד. הספר ליווה אותי כמה חודשים ארוכים בהם הזדחלתי לאיטי בין נחשים ותבלינים, משתוקקת לנקודת מפנה בסיפורה של טילו, הרי היא מאסטרית השומשום האורגני בקליית קסם אישי ייחודית. אני, כנערות הבוגנוויליה המפונקות מסיפורה, מצאתי שעמום מסויים בלפגוש את טילו מבקיעה זרעי קאלו ז'ירה שוב ושוב למען אל כל אלו שסבלו מאמריקה. ואולי היה זה שיעור עבורי בסוג אחר של הרפתקאה, אחת כזו שלא בונה מתח, לא מגיעה לשיא, וגם לא מתפרקת. אחת כזו, כפנינה לבנה, תמצית הצדפה, שמתפתלת לאיטה כמו החיים עצמם. מחשבות חולפות, נפשות נפגשות, לפעמים תופסות, לפעמים מתפספסות.

מה שכן, שמישהו יסביר לריווין שאין דבר כזה גן העדן עלי האדמות, ובטח לא אחד שאפשר לנסוע אליו ברכב כמה שעות מחוץ לאוקלנד. עצבן אותי האמריקאי הזה.