אני לא יכולה להצביע על הדבר בספר הזה שגרם לי להחליט שאני עומדת לכתוב עליו את הביקורת הראשונה שלי. קראתי הרבה ספרים, חלקם נגעו לנושאים שקרובים ללבי וחלקם היו ספרים שאמנם לא יוציאו אותך עם תובנות להמשך החיים אבל נחמד להעביר איתם ימי שבת, חופשים או ימים שבהם המרמור הוא גדול ואני לא יודעת איפה למקד את סערת הרגשות שבתוכי, אז אני פותחת ספר כדי לחיות לכמה זמן בעולם שהוא אינו המציאות שלי.

את הספר הזה

יואו כמה אהבתי את הספר הזה!!!
בזמן האחרון, אולי בהשראת האירוויזיון, אני קוראת הרבה ספרים על זוגות שבטוחים שמצאו את "האחד" אבל למעשה - אם זה מצוין בספר או לא - מדובר באהבה רעילה.
זה לא משנה אם קוראים לה גרייס או מישל - זה תמיד מפרק לך את האטומים ומחזיר אותם חזרה בצורה שבורה.
זה הספר הראשון שאני קוראת על אהבה רעילה בין בני נוער שהם עדיין תלמידי אותו בין ספר. הם נאלצים להיפגש בלי סוף כשהם חולקים שיע

מתבגר אמריקאי בעל נפש רומנטית שמחפש את ה-soul mate שלו, מחכה ליום שבו יפגוש את האחת, יתאהב בה וירצה לחיות איתה לנצח, לא, הוא לא חרמן או מעוניין בחוויות מיניות לכשעצמן בכללי, הוא רומנטי כאמור, רגע חכו לאן הלכתם זאת רק נקודת הפתיחה מכאן האמינות עוד יכולה להידרדר!

איפה היינו?
כן, אז יש לו שני חברים-הכי-טובים שהם פחות או יותר גרים אחד אצל השני, תומכים אחד בשני ומשתפים אחד את השני בפתיחות יוצאת דופן ו

כשאני מסיימת לקרוא ספר בתחושה חצויה, זה בדרך כלל נראה ככה: ההתחלה והאמצע טובים, הסוף מאכזב.
זה קורה לא מעט, מהסיבה הפשוטה שאין לי מושג מה מחכה לי: אני צוללת לעלילה ודוהרת כל הדרך אל המעידה הבלתי נמנעת. לפעמים אני מפתחת נאמנות, אני מאמינה בכל ליבי בספר הזה – ולאט־לאט (או לפתע) אני מוצאת את עצמי צופה שבויה שלא יכולה להתיק את מבטה מתאונת דרכים מגושמת. בעמוד אחד הכרכרה הופכת לדלעת, בבא הסוסים מתכווצ

האהבה עיוורת... ואהבה ראשונה לרוב גם חירשת ואילמת...

"להתאהב בגרייס" הוא סיפור אהבה ראשונה קצת שונה, המסופר מנקודת מבטו של הנרי פייג', תיכוניסט (ממוצע) שעד לרגע בו פגש את גרייס מעולם לא הבין מה הקטע הזה עם להתאהב...
גרייס טאון עוברת ללמוד בבה"ס של הנרי "ככה סתם פתאום" בסוף התיכון. היא לא ממש מתקשרת עם הסביבה וגם דיי מוזנחת, אבל מר הינק, המורה לספרות, מטיל עליה ועל הנרי את ה-משימה: להיות עורכי

אחד הספרים השנונים שיצא לי לקרוא .
הדיאלוגים בין הדמויות הן זהב טהור. מצחיקים, אמיתיים, ציניים... בקיצור הכל.
והסיפור?
מפתיע ממש.
בכלל לא מה שציפיתי.
השאיר אותי עם המון המון מחשבות.

ההתחלה נראתה לי לרגע כמו עוד סיפור אהבה שגרתי בין מתבגרים אבל לאט לאט נוספו עוד רבדים ועוד שאלות.
הנרי רואה את גרייס ולהפתעתו לאט לאט נמשך אליה. נוצרת ביניהם מערכת יחסים חברית מלאה עקיצות ההדיות, צחוקים וכאב.

אפשר להגיד שלא ממש רציתי לקרוא את הספר הזה.
הכריכה מהווה את השיקול המרכזי שלי בבחירת ספר. אני יודעת, רדוד! אבל כזאת אני.
בכל מקרה, דגים אף פעם לא משכו אותי (אני אפילו לא אוכלת אותם) והכריכה הזאת לא גרמה לי לרצות לקרוא אותו.
אבל הקורונה לא הותירה לי הרבה ברירות.
יש כל כך הרבה זמן (קראתי 11 ספרים עד כה וממשיכה לספור) ומבחר כל כך קטן של ספרים באפליקציה של הספרייה הציבורית.
אז בחרתי בו. כי הוא הי

אוקיי, זה הולך להיות מוזר.
אני לא חושבת שאהבתי את הספר. הוא כן משך אותי לגמור אותו מאתמול להיום, אבל... לא כל כך התחברתי. בקיצור- לא אקנה אותו.
למה?
דבר ראשון- הנרי הזה דביל מטומטם. פשוט ככה. עיוור מסכן וחסר טקט שמשפיל את עצמו בשביל כלום.
דבר שני- קלישאות. הספר הזה כל כך מפחד מקלישאות, אבל הוא כולו קלישאה ענקית אחת. כל מילה עשירית בספר היא קלישאה, חצי מהמשפטים הם "אני לא רוצה להישמע כמו קלישאה