1


תמיד חשבתי שעקרונית, אני בר־מזל. אני לא מתכוון שאני אחד מאלה שזוכים בכמה מיליוני אירו בלוטו ככה סתם, על הדרך, או מאחרים בכמה שניות לעלות על מטוס שמאוחר יותר מתרסק ולא משאיר ניצולים. אני פשוט מתכוון לכך שהצלחתי להעביר את החיים בלי לחוות משהו מהפורענויות הסטנדרטיות ששומעים עליהן. לא התעללו בי בילדותי, ולא התעמרו בי בבית הספר; ההורים שלי לא התגרשו ולא מתו ולא סבלו מהתמכרויות, ואפילו לא התגלעו ביניהם ויכוחים מעבר לאלה הטריוויאליים ביותר; אף אחת מהחברות שלי לא בגדה בי, לפחות ככל הידוע לי, ולא נטשה אותי בדרכים טראומתיות; מעולם לא נדרסתי, ולא חטפתי משהו גרוע יותר מאבעבועות רוח, ואפילו לא נאלצתי להסתובב עם גשר לשיניים. לא שאני מרבה לחשוב על כך, אבל כשהמחשבה צצה בראשי היא מלווה בתחושה מספקת שהכול התנהל בדיוק כמו שצריך.
ובנוסף לזה היה כמובן בית הקיסוס. אין לי ספק, אפילו עכשיו, שקיומו של בית הקיסוס בחיי היה מזל. אני יודע שזה לא היה פשוט עד כדי כך, אני מכיר כל פרט ופרט מהסיבות באופן אינטימי ומדוקדק, ומסוגל לפרוש אותם בשורה מסודרת, ברורים ככתב רוּני, כזרדים שחורים על שלג, ולבהות בהם עד שכמעט אשכנע את עצמי; אבל כל הנדרש הוא משב אחד מהריח הנכון — יסמין, לַפּסַנג סוּשוֹנג, סבון ישן מסוים שמעולם לא הצלחתי לזהות — או קרן אלכסונית בודדה של אור־אחר־הצהריים בזווית מסוימת, ואני אבוד, ושוב משועבד.
לפני זמן לא רב, גם צלצלתי לדודנים שלי בעניין הזה — זה היה כמעט חג המולד, והייתי מעט שתוי מיין מתובל מאיזו מסיבה זוועתית בעבודה, אחרת בחיים לא הייתי מרים אליהם טלפון, או בכל מקרה לא הייתי מבקש לשמוע את דעתם או את עצתם או מה שזה לא יהיה שחשבתי שאני מחפש. היה ברור שסוזנה חושבת שזאת שאלה טיפשית — "טוב, כן, ברור שהיה לנו מזל. זה היה מקום מדהים." ולתוך הדממה שלי: "אם אתה מתחיל לחפור בכל הדברים האחרים, אז אני אישית" — חיתוך ארוך ומיומן של מספריים בנייר, מקהלת נערים מתוקה ועולצת ברקע, היא עטפה מתנות — "הייתי נמנעת מזה. אני יודעת שקל להגיד, אבל ברצינות, טובי, לחזור לזה אחרי כל השנים, מה הרעיון? אבל תזרום עם עצמך." ליאון, שבהתחלה נשמע מרוצה באמת ובתמים לשמוע ממני, מייד התכווץ: "מאיפה אני אמור לדעת? אה, שמע, אם אנחנו כבר מדברים, התכוונתי לכתוב לך במייל, אני חושב להגיע הביתה לכמה זמן בפסחא, אתה הולך להיות..." נעשיתי מעט תוקפני ודרשתי תשובה. ידעתי טוב מאוד שזאת תמיד הייתה הדרך המוטעית לפנות אל ליאון, והוא העמיד פנים שהלכה לו הקליטה וניתק לי.
ועם זאת; ועם זאת. זה חשוב; חשוב, ככל הנראה לי — אם זה בכלל שווה משהו, בשלב הזה — יותר מכל דבר אחר. לקח לי כל הזמן הזה להתחיל לחשוב מה מזל עשוי להיות, איך הוא מסוגל להוליך שולל בחלקלקות ובנעימות, עד כמה הוא יכול להיות מעוקם וטווי באכזריות לתוך מקומותיו הנסתרים, וכמה קטלני.


הלילה ההוא. אני יודע שיש אינספור מקומות להתחיל מהם כל סיפור שהוא, ואני מודע היטב לכך שלכל מי שמעורב בסיפור הנוכחי תהיה בעיה עם הבחירה שלי — אני יכול לראות את ההתרוממות האירונית של זווית פיה של סוזנה, לשמוע את נחרת הזלזול הטהור של ליאון. אבל אני לא יכול להימנע מכך: מבחינתי הכול מתחיל בלילה ההוא, הציר האפל המחליד שבין לפני ואחרי, לוח זכוכית התעתועים שהוגנבה פנימה ומכתימה בצבעיה העכורים כל מה שמצד אחד, ומשאירה את כל מה שבצד האחר זוהר, קרוב עד כאב, מבלי שנגעו בו ומבלי שיהיה ניתן לנגיעה. אף שאלה שטויות מובהקות — אחרי הכול, בשלב הזה הגולגולת כבר הייתה תחובה בתוך גומחתה שנים רבות, ואני חושב שדי ברור שהיא הייתה נחשפת בקיץ ההוא ללא כל קשר — אני לא יכול שלא להאמין, באיזו רמה עמוקה מהיגיון, ששום דבר מזה לא היה קורה לולא הלילה ההוא.
בתחילתו נדמה היה שזה ערב טוב; ערב מעולה, למעשה. זה היה יום שישי, באפריל, היום הראשון שבו באמת הייתה הרגשה של אביב, ויצאתי לבלות עם שני החברים הכי טובים שלי מבית ספר. פאב הוגאן המה ורחש, חומו של היום ריכך את שערן של כל הבחורות עד כדי הפכפכות, שרוולי הבחורים היו מופשלים, ורבדים של שיחות וצחוקים גדשו את האוויר עד שהמוזיקה הפכה ללא יותר מבום־בום־בום של רגאיי עליז תת־הכרתי, שעלה מהרצפה אל כפות הרגליים. הייתי בהיי פראי — לא מקוקאין או משהו כזה; מוקדם יותר באותו שבוע הייתה מהומה קטנה בעבודה, אבל ביום ההוא סידרתי הכול והניצחון עשה אותי מעט סחרחר, וכל הזמן תפסתי את עצמי מדבר מהר מדי או מוריד לגימה מהבירה שלי בתנועה ראוותנית. בשולחן ליד הייתה ברונטית יפה להפליא שבחנה אותי, חייכה אליי שנייה יותר מדי כשמבטי נח עליה במקרה; לא התכוונתי לעשות משהו בנושא — הייתה לי חברה נהדרת ולא הייתה לי שום כוונה לבגוד בה — אבל היה טוב לגלות שלא איבדתי את זה.
"אתה מוצא חן בעיניה," אמר דֶקלן, והחווה הצידה בראשו לעבר הברונטית, שהניפה את ראשה לאחור בהגזמה כשצחקה מהבדיחה של חברתה.
"יש לה טעם טוב."
"מה שלום מליסה?" שאל שון, מה שלטעמי היה מיותר. גם אלמלא מליסה, הברונטית לא הייתה הטיפוס שלי; היו לה קימורים דרמטיים שרק בקושי רוסנו על ידי שמלת הרטרו האדומה הצמודה שלה, והיא נראתה כמו מישהי שתהיה מאושרת יותר בביסטרו אפוף עשן גוּלוּאַז, כשהיא צופה בכמה בחורים נלחמים עליה בסכינים.
"מעולה," אמרתי, מה שהיה נכון. "כמו תמיד." מליסה הייתה ההפך מהברונטית: קטנה, פניה מתוקות, עם שיער בלונדיני פרוע ותפזורת נמשים, שנמשכת מטבעה לדברים שמשמחים אותה ואת הסובבים אותה — שמלות פרחוניות עליזות מכותנה רכה, אפיית לחם, ריקוד לצלילי כל מה שבוקע מהרדיו, פיקניקים עם מפיות מבד וגבינות מגוחכות. עברו ימים מאז שראיתי אותה, והמחשבה עליה גרמה לי להשתוקק לכל דבר בה, הצחוק שלה, האף שלה המתחפר לתוך צווארי, ריח יערת הדבש של שערה.
"היא עצמה מעולה," אמר לי שון, ברוב משמעות מעט מוגזם מדי.
"כן, נכון. אני זה שאמר לפני רגע שהיא מעולה. אני זה שיוצא איתה; אני יודע שהיא מעולה. היא מעולה."
"אתה על ספידים?" ביקש דק לדעת.
"אני שיכור מהחֶברה שלך. אתה, אחי, המקבילה האנושית לחומר הקולומביאני הכי טהור ולבן ש..."
"אתה כן על ספידים. תכבד, קמצן מניאק."
"אני נקי כמו תחת של תינוק, טפיל מטומטם."
"אז למה אתה לא מוריד את העיניים מהאישה הזאת?"
"היא יפה. גבר יכול להעריך משהו יפה גם בלי..."
"יותר מדי קפה," אמר שון. "תכניס פנימה עוד קצת; זה יסדר אותך."
הוא הצביע על הבירה שלי. "מה אני לא אעשה בשבילך," אמרתי, ורוקנתי את רוב מה שנשאר. "אההה."
"היא פשוט מופלאה," אמר דק, שהביט בברונטית בערגה. "איזה בזבוז."
"לך על זה," אמרתי. הוא לא עמד לעשות את זה; הוא אף פעם לא עשה את זה.
"ברור."
"קדימה. כל עוד היא מסתכלת לכיוון."
"היא לא מסתכלת עליי. היא מסתכלת עליך. כרגיל." דק היה מוצק ומתוח, עם משקפיים וציצת שיער פראית בצבע חום אדמדם; האמת שהוא נראה בסדר, אבל בשלב כלשהו הוא שכנע את עצמו שזה לא כך, והתוצאות היו בהתאם.
"היי," אמר שון בנימה פגועה מעושה. "בנות מסתכלות עליי."
"כן, זה נכון. הן שואלות את עצמן אם אתה עיוור, או שלבשת את החולצה הזאת כחלק מהתערבות."
"קנאה," אמר שון בעצב, ונד בראשו. שון היה בחור גדול, מטר־תשעים, עם פנים רחבות פתוחות, ושרירי הרוגבי שלו רק התחילו להתרכך; הוא באמת זוכה להרבה תשומת לב נשית, אם כי גם זאת מבוזבזת, כי הוא עם אותה בחורה מאז בית ספר, ומאושר. "היא דבר מכוער."
"אל תדאג," עודדתי את דק. "הכול הולך להשתנות בשבילך. עם ה..." הנהנתי בעדינות לעבר הראש שלו.
"עם מה?"
"אתה יודע. אלה." העברתי אצבע מהירה לאורך קו השיער שלי.
"על מה אתה מדבר?"
גהרתי מעל השולחן בדיסקרטיות, והקפדתי להנמיך את הקול: "השתלים. כל הכבוד לך, איש."
"אין לי שום שתלי שיער!"
"אין מה להתבייש בזה. כל הכוכבים הגדולים עושים את זה בימינו. רובי ויליאמס. בונו."
מה שכמובן רק הטריף את דק עוד יותר. "אין שום בעיה עם השיער המחורבן שלי!"
"זה מה שאני אומר. הם נראים מעולה."
"הם לא בולטים," הבטיח לו שון. "אני לא אומר שהם בולטים. רק נחמדים, יודע?"
"הם לא בולטים כי הם לא קיימים. אין לי שום..."
"תפסיק," אמרתי. "אני רואה אותם. כאן, ו..."
"תעוף ממני!"
"אני יודע. בוא נשאל את האישה שלך מה דעתה." התחלתי לאותת לברונטית.
"לא. לא לא לא. טובי, אני רציני איתך, אני אהרוג אותך..." דק תפס את היד המנופפת שלי. חמקתי ממנו.
"זה מושלם להתחיל ככה שיחה," ציין שון. "לא ידעת איך להתחיל לדבר איתה, נכון? זאת ההזדמנות שלך."
"תזדיינו שניכם," אמר לנו דק, שזנח את הניסיונות לאחוז בידי ונעמד. "אתם שני נבלות. אתם מודעים לזה?"
"די, דק," אמרתי. "אל תנטוש אותנו."
"אני בשירותים. זה ייתן לכם הזדמנות להתאפס על עצמכם. אתה, גיחי" — אל שון — "תורך להזמין."
"הולך לבדוק שכולם במקום," אמר לי שון מזווית הפה, והחווה על קו השיער שלו. "אתה בלגנת אותם. רואה את ההוא, הוא לגמרי..." דק הראה לשנינו אצבע משולשת והתחיל לפלס דרך לכיוון השירותים, כשהוא מנסה לשמור על חזות מכובדת בזמן שנדחק בין ישבנים וכוסות בירה מתנפנפות, ועושה מאמצים להתעלם גם מפרץ הצחוק של שנינו וגם מהברונטית.
"האמת שלרגע הוא קנה את זה," אמר שון. "אידיוט. אותו הדבר?" והוא הלך אל הבר.
כשהיה לי רגע לעצמי, סימסתי למליסה: מבלה עם החבר'ה. אצלצל מאוחר יותר. אוהב. היא מייד סימסה לי בחזרה: מכרתי את כורסת הסטימפאנק המטורפת!!! וצרור אמוג'י של זיקוקין. המעצבת הייתה כל כך מאושרת שהיא בכתה לי בטלפון, ואני כל כך שמחתי בשבילה שגם אני כמעט
בכיתי :-) תמסור ד"ש ממני לבחורים. אוהבת בחזרה. נשיקות. מליסה מנהלת חנות זעירה בטמפל בר שמוכרת דברים משוגעים בעיצוב אירי, סטים קטנים ומשונים של אגרטלי חרסינה מחוברים, שמיכות קשמיר בצבעי ניאון צעקניים, ידיות מגירות מגולפות בעבודת יד שמעוצבות כמו סנאים ישנים או עצים מתפשטים. שנים שהיא ניסתה למכור את הכורסה ההיא. סימסתי בחזרה מזל טוב! שדת מכירות שכמותך.
שון חזר עם הבירות ודק חזר מהשירותים, ונראה הרבה יותר נינוח אבל עדיין נמנע בנחישות מלהיתקל במבטה של הברונטית. "שאלנו את האישה שלך מה דעתה," אמר לו שון. "היא אומרת שהשתלים מקסימים."
"היא אמרה שכל הערב היא מתפעלת מהם," אמרתי.
"היא רוצה לדעת אם היא יכולה לגעת בהם."
"היא רוצה לדעת אם היא יכולה ללקק אותם."
"תזדיינו בתחת. אני אגיד לך למה היא בכלל מסתכלת עליך כל הזמן, פרצוף תחת," אמר לי דק, וקירב את השרפרף שלו. "זה לא כי בא לה עליך. זה רק כי היא ראתה את הפרצוף המלוקק שלך בעיתון, והיא מנסה לזכור אם היית שם כי שדדת את החסכונות מאיזו סבתא, או כי דפקת ילדה בת חמש־עשרה."
"כך או אחרת, זה לא היה מעניין אותה אם לא היה בא לה עליי."
"תמשיך לחלום. השתן עלה לך לראש."
הצילום שלי הופיע בעיתון כמה שבועות לפני זה — מדור החברה, מה שזיכה אותי בכמות פראית של ירידות — כי במקרה פטפטתי עם שחקנית אופרות סבון ותיקה באירוע של העבודה, פתיחת תערוכה. באותה תקופה עשיתי יחסי ציבור ושיווק לגלריה יוקרתית למדי, בינונית בגודלה, במרכז העיר, מרחק סמטאות וקיצורי דרך ספורים מרחוב גְרֶפְטֶן. לא על זה חשבתי כשסיימתי מכללה; תכננתי על אחת מחברות יחסי הציבור הגדולות, והלכתי לריאיון רק בשביל התרגול. אבל אחרי שהגעתי לשם, מצאתי את עצמי מחבב את המקום באופן לא צפוי, את הבניין הג'ורג'יאני הגבוה שבקושי שופץ, עם כל הרצפות בזוויות משונות, את ריצ'רד הבעלים שהביט בי מבעד למשקפיו הנוטים ושאל אותי על האמנים האירים האהובים עליי (למזלי, התכוננתי לריאיון, כך שהצלחתי לתת תשובות סבירות למחצה, והייתה לנו שיחה ארוכה ועליזה על לֶה בּרוֹקִי ופולין ביוּאיק, ועוד כמה אנשים שבקושי שמעתי עליהם לפני השבוע ההוא). בנוסף, אהבתי את הרעיון שיש לי יד חופשית. בחברה גדולה, הייתי מעביר את השנתיים הראשונות כשאני שפוף מול מחשב ומשקה ומטפח בצייתנות רעיונות של אחרים לגבי מסעות פרסום מבריקים ברשתות החברתיות, ומתחבט אם למחוק הערות של טרול גזעני על איזה טעם מחריד חדש של צ'יפס או להשאיר אותן כדי לייצר באז; בגלריה יכולתי לנסות מה שרציתי, ולתקן את טעויות הטירון שלי תוך כדי תנועה, בלי שמישהו ינשוף בעורפי — ריצ'רד לא היה לגמרי בטוח מה זה טוויטר, אף שידע שהוא ממש זקוק לקצת מזה, והוא בהחלט לא היה טיפוס שיורד לפרטים הקטנים. כשהוצעה לי העבודה, להפתעתי המוחלטת, כמעט לא היססתי. כמה שנים, תיארתי לעצמי, כמה הצלחות פרסומיות שיגרמו לקורות החיים שלי לנצוץ, ואני אוכל לעשות את הזינוק לאחת מהחברות הגדולות, ברמה שאוכל ליהנות ממנה.
מאז עברו חמש שנים, התחלתי לגשש, והתגובות היו משביעות רצון. ידעתי שאתגעגע לגלריה — בסוף לא נהניתי רק מהחופש אלא גם מהעבודה עצמה, האמנים עם רמות הפרפקציוניזם המגוחכות שלהם, הסיפוק מכך שבהדרגתיות הבנתי מספיק כדי לדעת למה ריצ'רד קפץ על אמן אחד וּויתר ללא סייג על משנהו. אבל הייתי בן עשרים ושמונה, מליסה ואני דיברנו על מעבר למגורים משותפים, והגלריה שילמה בסדר, אבל אפילו לא קרוב למה ששילמו החברות הגדולות; הרגשתי שזה הזמן להתחיל להיות רציני.
בשבוע האחרון כל זה היה די קרוב להתאייד, אבל המזל שלי לא הכזיב. המוח שלי ניתר ודהר כמו בורדר קולי וזה היה מידבק, שון ודק התקפלו בצחוק מעל השולחן — תכננו חופשת חברים לקיץ, אבל לא הצלחנו להחליט איפה, תאילנד? רק רגע, מתי עונת המונסונים? טלפונים נשלפו, מתי עונת המהפכות הצבאיות? — דק התעקש ללא הרף על פיג'י, מסיבה כלשהי, זה חייב להיות בפיג'י, לא תהיה לנו הזדמנות נוספת, לא אחרי — והטיה מעודנת־לכאורה של הראש לעבר שון. שון עמד להתחתן בחג המולד, ונכון שאחרי שתים־עשרה שנים זה לא היה בדיוק בלתי צפוי, אבל עדיין הייתה הרגשה שמדובר במעשה מבהיל ומיותר, והאזכור של זה הוביל באופן בלתי נמנע לירידות: ברגע שתגיד "כן" אתה על זמן שאול, אחי, לפני שתבין מה קורה יהיה לך ילד וזהו, הלכו לך החיים... לחיי החופשה האחרונה של שון! לחיי הבילוי האחרון של שון! לחיי המציצה האחרונה של שון! האמת שדק ואני מאוד חיבבנו את אודרי, והחיוך האירוני של שון — מעוצבן לכאורה, למעשה מרוצה מעצמו עד אין קץ — גרם לי לחשוב על מליסה ועל זה שאנחנו כבר שלוש שנים ביחד ואולי אני צריך להציע לה, וכל הדיבורים האלה על הזדמנויות אחרונות גרמו לי להציץ בברונטית, שסיפרה אנקדוטה והרבתה להשתמש בידיים, ציפורני ארגמן, ומשהו בזווית הצוואר שלה גילה לי שהיא יודעת טוב מאוד שאני מסתכל, ושלא היה לזה שום קשר לצילום בעיתון — אל תדאג, שון, נדאג שיטפלו בך טוב בתאילנד — לחיי הליידי־בוי הראשון של שון!
אחרי זה, הזיכרון שלי מהערב ההוא מקוטע לזמן מה. מובן שאחרי מה שקרה עברתי על זה מיליון פעמים, סרקתי כל חוט למצוא את הקשר שגרם לדפוס להשתנות ללא תקנה; בתקווה שיש רק פרט אחד קטן שאת חשיבותו פספסתי, אבן הפינה הזעירה שמסביבה יחליקו כל החלקים למקומם, והכול יהבהב באור זכייה ססגוני בזמן שאני אנתר ואצעק אאוריקה! החתיכות החסרות לא תרמו לעניין (מאוד נפוץ, אמרו הרופאים בעידוד, נורמלי לחלוטין, הו, עד־כמה נורמלי); הרבה חזר אליי לאורך הדרך, ודליתי מה שיכולתי מהזיכרון של שון ודק, איחיתי בעמל את הערב כמו פרסקו עתיק, מחלקיקים דלים ומהיקשים מושכלים, אבל איך יכולתי לדעת בוודאות מה היה במרווחים הריקים? האם דחפתי מישהו בבר? האם דיברתי בקול רם מדי, ריחפתי גבוה בבלון האופוריה שלי או הנפתי את הזרוע במחווה ראוותנית והפלתי למישהו את הבירה? האם האקס מפומפם הסטרואידים של הברונטית נהם באיזו פינה נסתרת? מעולם לא ראיתי בעצמי מישהו שמחפש צרות, אבל שום דבר כבר לא נראה בלתי מתקבל על הדעת.
מריחות חמאתיות ארוכות של אור על עץ כהה. בחורה עם כובע קטיפה אדום נפול רוכנת על הבר כשהלכתי להזמין, מלהגת עם הברמן על איזו הופעה, מבטא מזרח־אירופאי, מפרקי ידיים מתכופפים כמו אצל רקדניות. עלון רמוס על הרצפה, ירוק וצהוב, איור כמו־נאיבי של לטאה הנושכת את זנבה. רוחץ את הידיים בשירותים, ריח של מלבין, אוויר צונן.
אני כן זוכר שהטלפון זמזם באמצע ויכוח קולני על השאלה אם הסרט הבא בסדרת "מלחמת הכוכבים" הולך להיות גרוע מהקודם, באופן בלתי נמנע, בהתבסס על אלגוריתם מורכב שדק המציא. קפצתי על הטלפון — חשבתי שאולי זה קשור למצב בעבודה, שריצ'רד רוצה עדכון או שאולי טירנן סופסוף חוזר אליי — אבל זאת סתם הייתה איזו הזמנה למסיבת יום הולדת בפייסבוק. "סטורי?" ביקש שון לדעת, והרים גבות לעבר הטלפון שלי, והבנתי שתפסתי אותו בבהילות מעט מוגזמת.
"שום דבר," אמרתי, והחזרתי את הטלפון. "ובכל מקרה, מה לגבי הסדרה 'חטופה'? הבת שם התחילה על תקן קורבן, ואחר כך היא הפכה לעזר כנגדו..." וחזרנו אל הוויכוח הקולנועי, שבשלב הזה התפזר לכל כך הרבה זוויות, שאיש מאיתנו כבר לא זכר מה הייתה העמדה המקורית, ושל מי. זה מה שהייתי צריך מהערב ההוא, את זה, דק גוהר מעל השולחן מחווה בידיו, שון מניף זרועות בפליאה, כולנו מנסים להטביע זה את זה בצעקות על הֵגְרִיד — שלפתי את הטלפון שוב והעברתי אותו למצב שקט.
האמת שהבעיות בעבודה לא היו באשמתי, או לפחות רק במידה מעטה. הן נבעו מטירנן, האחראי על התערוכות, היפסטר צנום ארך־סנטר, עם משקפיים בעלי מסגרת וינטג' מנומרת ושני נושאי שיחה עיקריים: להקות פולק אלטרנטיבי קנדיות אלמוניות, וחוסר הצדק בעובדה שהאמנות שלו (דיוקנאות שמן דקדקניים של רֵייבֵרִים עם ראשי יונה חלולי מבט, דברים מהסוג הזה, בסטודיו שמימנו הוריו), לא זכתה למעמד המגיע לה. בשנה שלפני כל זה, טירנן העלה את הרעיון לתערוכה קבוצתית של נוער מעוט־יכולת, עם ייצוגים של חללים אורבניים. ריצ'רד ואני קפצנו על הרעיון — הדרך היחידה שהיה קל יותר לפרסם את זה הייתה אם אחד מבני הנוער המדוברים היה גם פליט סורי, ובאופן אידיאלי גם טרנס, וריצ'רד, למרות התדמית המעופפת והטוויד הממורט, היה מודע היטב לכך שהגלריה זקוקה גם למעמד וגם למימון כדי להישאר פתוחה. כמה ימים בלבד אחרי שטירנן שלף את הרעיון — כלאחר יד, בישיבה החודשית, תוך ליקוט פירורי סוכר דונאט מהמפית שלו — ריצ'רד אמר לו להתחיל להריץ את זה.
כל העסק התנהל כמו חלום. טירנן סרק את בתי הספר והשכונות הכי מפוקפקים שהצליח למצוא (באחד מהמקומות, חבורה של בני שמונה עשתה מאופני הכביש שלו דאלי, עם פטיש ברזל, למול עיניו), וחזר עם אסופה של בני תשחורת מרופטים באופן מספק, עם תיקים מינוריים במשטרה ואיורים מחוספסים שכללו מזרקים וגושי בניינים מתפוררים ומדי פעם איזה סוס. למען ההגינות, לא הכול היה צפוי עד כדי כך: הייתה מישהי שהכינה מודלים קטנים וקודרים של בתי האומנה השונים שלה, מחומרים שזינבה מאתרים זנוחים — בובת ברזנט של גבר שמוט על ספה שנחצבה מחתיכת בטון, כשזרועו כרוכה סביב כתפי ילדת ברזנט קטנה באופן שלטעמי היה די מטריד; אחר הכין יציקות גבס א־לה־פומפי של חפצים שמצא בחדר המדרגות של הבניין שלו, מצית מעוך, זוג משקפי ילדים עם ידית מעוקמת, שקית ניילון קשורה בסביכות. לקחתי כמובן מאליו שהתערוכה הזאת תסחר אך ורק בעליונות המוסרית שלה, אבל למעשה, חלק מהדברים שם היו די טובים.
טירנן התגאה במיוחד בתגלית שלו, בן שמונה־עשרה שנודע בשם גאוּגֶ'ר. גאוג'ר סירב לדבר עם מישהו מלבד טירנן, לגלות לנו את שמו האמיתי, או, למרבה התסכול, להתראיין — רוב חייו הוא נכנס לבתי מעצר לנוער ויצא מהם, שם פיתח רשת ענפה של אויבים, והוא פחד שירדפו אותו אם יראו שהוא נעשה עשיר ומפורסם — אבל הוא היה טוב. הוא יצר שכבות של דברים, צבע ספריי, צילומים, עט ודיו, במיומנות נחפזת ופראית שהעניקה להם סוג של בהילות, התבוננו מהר והיטב, לפני שמשהו יגיח בשאגה מהצד וירסק את העבודה לרסיסים של צבע ושרבוט. גולת הכותרת שלו — מערבולת עצומה של נערי פחם מייללים מסביב למדורה מספריי צבע, ראשיהם מוטים לאחור, קשתות ניאון של אלכוהול ניתזות מפחיות מונפות — נקראה "רפסודיה בּוֹהֶרוֹאִינִית", וכבר משכה עניין מכמה אספנים, אחרי שהעליתי אותה לעמוד הפייסבוק שלנו.
מועצת האמנות ומועצת עיריית דבלין זרקו עלינו כסף, הלכה למעשה. התקשורת העניקה לנו אפילו יותר כיסוי ממה שציפיתי. טירנן הביא את בני הנוער שלו להשתרך בגלריה, כשהם נועצים מרפקים זה בזה ויורים ביקורת בדיבור שקט, ונועצים מבטים ארוכים ובלתי מפוענחים בתערוכת ה"הסתעפויות" של אבסטרקטים בטכניקה מעורבת. כמה מוזמנים מכובדים הגיבו להזמנה שלנו באומרם שהם ישמחו לבוא לפתיחה. ריצ'רד נע ונד בגלריה שופע חיוכים, כשהוא מהמהם קטעים מאופרטות, וביניהם חומרים משונים שהוא גילה איפשהו (קראפטוורק??). אלא שאז, אחר צהריים אחד, נכנסתי למשרד של טירנן מבלי לדפוק, ומצאתי אותו כורע על הרצפה ומתקן פרט ביצירת המופת האחרונה של גאוג'ר.
אחרי שניית ההלם הראשונה, התחלתי לצחוק. חלקית בגלל ההבעה על פניו של טירנן, תמהיל האשמה החרותה על המצח וההתגוננות הנפוחה כשהוא חיפש נואשות אחר תירוץ קביל; חלקית בגללי, על שדילגתי לי בעליזות לכל אורך הדרך מבלי לחשוד לרגע, כשכמובן הייתי אמור לעלות על זה לפני חודשים (ממתי בני נוער מעוטי־יכולת בכלל מצויים באופק של טירנן?). "מה אתה יודע," אמרתי, תוך צחוק. "תראו אותו."
"ששש," היסה אותי טירנן. זרועותיו התרוממו ועיניו ניתרו לכיוון הרצפה.
"גאוג'ר שלנו, עצמו ובשרו."
"אלוהים, תסתום, בבקשה, ריצ'רד..."
"אתה יותר נאה ממה שתיארתי לעצמי."
"טובי. תקשיב. לא, לא, תקשיב..." זרועותיו היו פשוטות למחצה לפני הציור, כך שנראה שהוא מנסה להסתיר אותו, למרבה הגיחוך, ציור? איפה אתה רואה ציור? "אם זה ייוודע, אני מת, אני, אף אחד לעולם לא..."
"אלוהים," אמרתי. "טירנן, תרגיע."
"הציורים טובים, טובּי. הם טובים. אבל זאת הדרך היחידה, אף אחד לא יתייחס אליהם אם זה יבוא ממני, אני למדתי במכללה לאמנות..."
"זה רק העבודות של גאוג'ר? או גם של אחרים?"
"רק גאוג'ר. נשבע."
"אהה," אמרתי תוך שאני מביט מעבר לכתפו. הציור היה גאוג'ר טיפוסי, שכבה עבה של צבע שחור ועליה שני נערי גרפיטי שנאבקים בברוטליות, ובעדם נגלה קיר של מרפסות עשויות לפרטי פרטים בעיפרון, עם מחזה זעיר שנפרש על כל אחת מהן. זה בטח לקח נצח. "כמה זמן אתה כבר מתכנן את זה?"
"לא מעט, אני לא..." טירנן מצמץ לעברי. הוא היה מאוד נסער. "מה אתה הולך לעשות? אתה...?"
אפשר היה להניח שמייד אלך אל ריצ'רד ואגלה לו את כל הסיפור, או לפחות אמצא תירוץ להוציא את העבודה של גאוג'ר מהתערוכה (אויביו בעקבותיו, משהו בסגנון הזה — אם הייתי מפיל עליו מנת יתר זה רק היה הופך אותו למושך יותר). למען האמת, אפילו לא שקלתי את זה. הכול התנהל יופי, וכל המעורבים היו שמחים ומאושרים; אילו הייתי מנתק את החמצן זה היה הורס להרבה אנשים את היום, וככל שאני ראיתי, בלי שום סיבה ראויה. גם אם רוצים להיכנס לשאלה האתית, עקרונית הייתי בצד של טירנן: מעולם לא הבנתי את האמונה של מעמד הביניים המייסר־עצמו שאם אתה עני ובעל הרגלים פליליים פעוטים, זה הופך אותך בדרך קסם לבעל ערך רב יותר, למחובר עמוקות יותר למעיין הנובע של האמת האמנותית, אפילו ליותר אמיתי. מבחינתי, זאת הייתה בדיוק אותה התערוכה כמו לפני עשר דקות; אם אנשים מעוניינים להתעלם מהציורים הטובים לחלוטין שניצבים מול עיניהם, ובמקום זה להתמקד באשליה המספקת שנמצאת איפשהו מאחוריהם, זאת בעיה שלהם, לא שלי.
"תירגע," אמרתי — טירנן היה בכזה מצב, שאם הייתי משאיר אותו ככה עוד קצת זאת כבר הייתה אכזריות. "אני לא הולך לעשות דבר."
"לא?"
"שבועת צופים."
טירנן פלט נשיפה ארוכה ומעורערת. "טוב. טוב. וואו. לרגע נבהלתי." הוא התיישר וסקר את הציור, ליטף את חלקו העליון כמו מרגיע חיה מבוהלת. "הם טובים," הוא אמר. "נכון שהם טובים?"
"יודע מה אתה צריך לעשות?" אמרתי. "תכין עוד כאלה עם מדורות. תעשה מזה סדרה."
עיניו של טירנן אורו. "אני יכול," הוא אמר. "יודע מה, זה רעיון לא רע, מהקמת המדורה, עד לרגע שהיא הופכת לרמצים, שחר..." והוא פנה אל שולחנו, גישש אחר נייר ועיפרון, ומוחו כבר התנער מהתקרית כולה. הנחתי לו לנפשו.
אחרי הגמגום הקטן הזה, התערוכה חזרה להתגלגל מעדנות לקראת הפתיחה. טירנן עבד ללא הרף על סדרת המדורות של גאוג'ר, עד כדי כך שהייתי בטוח שהוא לא ישן יותר משעתיים־שלוש בלילה, אבל אם מישהו הבחין במראה המטושטש והמטונף שלו ובפיהוקים התמידיים, לא הייתה לו סיבה לקשר אותם לתמונות שהוא סחב איתו בסדירות מנצחת. אני הפכתי את האנונימיות של גאוג'ר לתעלומה קדם־בנקסית, עם הרבה חשבונות טוויטר מזויפים שהתווכחו בדיבורשת עילג אם הוא זה מהשכונה שדקר את מיקסי בפעם ההיא, כי אם כן, מיקסי מחפש אותו; התקשורת עטה על זה, ומספר העוקבים שלנו הרקיע שחקים. טירנן ואני דנו, חצי ברצינות, באפשרות להשיג איזה זבל אותנטי מהשיכונים שיהיה הפנים של המוצר, בתמורה למספיק מזומנים למימון הסמים שלו (כמובן שנזדקק למשתמש, בשביל אותנטיות מחוספסת מקסימלית), אבל החלטנו להימנע מזה, מהנימוק שמניאק מכור קצר־רואי מכדי להיות אמין: במוקדם או במאוחר או שיתחיל לסחוט אותנו, או שירצה שליטה אמנותית, והמצב יסתבך.
אני מניח שהייתי צריך להיות מודאג מהאפשרות שהכול ישתבש — היו כל כך הרבה אופנים שזה יכול היה לקרות, עיתונאי שנעשה חקרני מדי, אני דופק את הסלנג בחשבון הטוויטר של גאוג'ר — אבל לא הייתי מודאג. דאגות תמיד נראו לי כמו בזבוז מגוחך של זמן ואנרגיה; הרבה יותר פשוט לעשות את שלך בשמחה ולהתמודד עם הבעיה כשהיא מתעוררת, אם היא מתעוררת, מה שלרוב לא קורה. כך שהייתי מופתע לחלוטין כשחודש לפני תאריך הפתיחה המתוכנן, וארבעה ימים לפני הערב המדובר, ריצ'רד גילה.
אני עדיין לא בטוח איך, בדיוק. משהו בנוגע לשיחת טלפון, מהמעט שהצלחתי להבין (נצמד אל דלת המשרד שלי, בוהה בצבע הלבן המהוה, קצב פעימות הלב גובר בהדרגה להלימה לא נוחה בבסיס הגרון), אבל ריצ'רד העיף את טירנן כל כך מהר ובכזה משב זעם חורך, שלא הייתה לנו הזדמנות לדבר. אז הוא נכנס למשרד שלי — ניתרתי לאחור ברגע האחרון, להימנע מלחטוף את הדלת בפרצוף — ואמר לי לצאת ולא לחזור עד יום שישי; עד אז הוא כבר יחליט מה לעשות איתי.
מבט אחד בו — לבן פנים, צווארון זקור, לסת הדוקה כאגרוף — והבנתי שעדיף לא להגיד כלום, גם אם היה לי סיכוי להוציא משהו קוהרנטי מהפה לפני שהדלת נטרקה מאחוריו בחבטה שהעיפה ניירות מהשולחן שלי. אספתי את הדברים שלי ויצאתי, תוך התחמקות מעיניה העגולות הערניות של איידין, מנהלת החשבונות, שהציצו דרך סדק דלתה, כשאני מנסה לשמור על צעד קליל ורענן בדרכי במורד המדרגות.
את שלושת הימים הבאים העברתי בעיקר בשעמום. זה היה אידיוטי לספר למישהו מה קרה, כשהיה סיכוי טוב שכל העסק יתפוגג. הבהיל אותי לראות כמה ריצ'רד כעס — הייתי מצפה שהוא יתעצבן, כמובן, אבל עומק החרון שלו נראה לגמרי לא פרופורציונלי, והייתי די בטוח שפשוט עבר עליו יום רע, ושעד שאחזור לעבודה הוא כבר יירגע. כך שהייתי תקוע בבית כל היום, למקרה שמישהו יראה אותי מסתובב בחוץ כשאני לא אמור לעשות את זה. לא יכולתי לצלצל לאיש. לא יכולתי לישון אצל מליסה או להזמין אותה אליי, למקרה שהיא תרצה ללכת יחד לעבודה בבוקר — החנות שלה נמצאת חמש דקות בלבד מאחורי הגלריה, כך שלרוב אכן הלכנו ביחד אחרי לילה משותף, כשאנחנו מחזיקים ידיים ומברברים כמו בני נוער. אמרתי לה שהצטננתי, שכנעתי אותה לא לבוא אליי ולטפל כי כדי שלא תידבק, והודיתי לאל שהיא לא כזאת שהייתה בטוחה שאני בוגד בה. שיחקתי המון באקס־בוקס, וכשיצאתי לקניות לבשתי בגדי עבודה, ליתר ביטחון.
למרבה המזל, לא גרתי במקום מהסוג שבו אני מחליף נפנופים עליזים עם השכנים מדי בוקר בדרכנו לעבודה, ושאם הייתי מפספס יום, מישהו היה קופץ לבקר עם עוגיות כדי לוודא שאני בסדר. הדירה שלי נמצאת בקומת קרקע של בניין לבנים־אדומות מוזנח משנות השבעים, שתקוע כמו קוץ בעין בין אחוזות ויקטוריאניות יפהפיות, בחלק יפה באופן קיצוני של דבלין. הרחוב רחב ואוורירי, עם שורות עצים עתיקים עצומים ששורשיהם הרימו נתחים גדולים מהמדרכה, ולפחות לארכיטקט היה מעט שכל ישר להגיב לזה; בסלון שלי יש חלונות גדולים מהתקרה לרצפה ודלתות זכוכית משני צדדים, כך שבקיץ החדר כולו הוא ערבוביה מפוארת ומבלבלת חושים של אור שמש וצללי עלים. חוץ מפרץ ההשראה הבודד הזה, הוא עשה עבודה די מחורבנת: החוץ פרקטי להחמיץ, המסדרונות יוצרים אווירה הזייתית, סף־תודעתית, של מלון שדה תעופה, שטיח חום שנמתח בקו ארוך עד האופק, טפט בז' ארוך עם טקסטורה, דלתות עץ זולות משני הצדדים, ופמוטי קיר מלוכלכים מזכוכית מלוטשת שקורנים נוגה צהבהב קרוש. לא ראיתי את השכנים אף לא פעם אחת. פה ושם שמעתי חבטה עמומה כשמישהו מעליי זרק משהו על הרצפה, ופעם החזקתי את הדלת לברנש עם מראה של רואה חשבון, עם אַקנה והרבה שקיות של מרקס אנד ספנסר, אבל חוץ מזה ייתכן שבניין הדירות כולו עמד לרשותי. איש לא היה שם לב ולא מתרגש מזה שבמקום ללכת לעבודה נשארתי בבית לפוצץ עמדות ירי ולהמציא סיפורי גלריה חמודים להשמיע למליסה בטלפון בערב.
מדי פעם כן עלו בי מידות מסוימות של פניקה. טירנן לא ענה לטלפון, אפילו כשצלצלתי מטלפון קווי לא רשום, כך שלא היה לי איך לדעת באיזו יסודיות הוא הלשין עליי, אם כי היעדר הקשר לא נראה לי כמו סימן טוב. אמרתי לעצמי שאם ריצ'רד היה מתכנן לפטר אותי, הוא היה עושה את זה מייד, כמו שעשה עם טירנן; רוב הזמן זה נשמע לגמרי הגיוני ומנחם, אבל פה ושם היו לי רגעים (אמצע הלילה, בעיקר, עיניים נפקחות בחטף אל קרן האור האלכסונית שחוצה את תקרת החדר באופן מבשר רעות כשמכונית חולפת בחוץ בדממה כמעט מוחלטת) שמלוא הפוטנציאל של העסק נחת והלם בי. אם אאבד את מקום העבודה, איך אתחבא מאנשים — מהחברים, מההורים, אלוהים, ממליסה — עד שאשיג עבודה חדשה? כל החֶברות הגדולות שטיפחתי איתן מערכות יחסים בקפידה יבחינו בפרישה הפתאומית שלי מהגלריה, ישימו לב שבדיוק בו בזמן התאדה בן רגע הכוכב של תערוכת הקיץ מעוררת הציפיות, ובכך זה ייגמר: אם ארצה עבודה חדשה אצטרך לצאת מהארץ, ואפילו זה אולי לא יועיל במיוחד. ובנושא היציאה מהארץ: האם ניתן לעצור את טירנן ואותי על הונאה? לא מכרנו אף אחד מהציורים של גאוג'ר, השבח לאל, וזה לא שטענו שהם של פיקאסו, אבל גייסנו מימון בתואנת שווא, ובטוח שזה סוג של פשע...
כמו שאמרתי, לא הייתי רגיל לדאוג, והעוצמה של הרגעים ההם הפתיעה אותי. בראייה פשטנית לאחור, מפתה לראות אותם כתחושה מוקדמת שהשתבשה, אות סכנה פראי שהונע לכיווני מכוח הבהילות של עצמו ואז התדר שלו עורבל, במידה זעומה אך קטלנית, על ידי מגבלות המוח שלי. בזמנו ראיתי בהם רק מטרד, כזה שלא הייתה לי שום כוונה להניח לו להוריד אותי מהפסים. אחרי כמה דקות של פניקה מתעצמת הייתי קם, מוציא את המוח שלי מלולאת המחשבה שלו באמצעות הלם של שלושים שניות במקלחת קפואה, רועד כמו כלב, ואז חוזר למה שזה לא היה שעשיתי.
בבוקר יום שישי הייתי מעט מתוח, מספיק כדי שיידרשו ממני כמה ניסיונות למצוא ביגוד שלטעמי ישדר את המסר המתאים (פיכח, מתחרט, מוכן לחזור לעבודה) — ובסוף התפשרתי על חליפת הטוויד האפורה־כהה שלי, עם חולצה לבנה פשוטה ובלי עניבה. עם זאת, כשדפקתי על דלתו של ריצ'רד, הרגשתי בטוח למדי בעצמי. אפילו ה"היכנס" התמציתי שלו לא גרם לי להילחץ.
"זה אני," אמרתי, תוך שרבוב צנוע של הראש מעבר לדלת.
"אני יודע. שב."
המשרד של ריצ'רד היה קן פרוע של אנטילופות מגולפות, קיפודי ים, הדפסים של מאטיס, דברים שאסף במסעותיו, וכולם אוזנו באופן רופף על מדפים וערמות ספרים וזה על גבי זה. הוא עיין ללא מטרה במצבור גדול של ניירות. משכתי כיסא אל השולחן, בזווית, כאילו אנחנו עומדים לבחון ביחד הגהות של ברושורים.
תוך שחיכה שאתמקם הוא אמר, "אני לא צריך להגיד לך מה הנושא."
ידעתי שזאת תהיה טעות גדולה לשחק את התמים. "גאוג'ר," אמרתי.
"גאוג'ר," אמר ריצ'רד. "כן." הוא הרים נייר מהמצבור, הביט בו במבט ריק לשנייה ושמט אותו. "מתי גילית?"
החזקתי אצבעות שטירנן סתם את הפה: "לפני כמה שבועות. שבועיים. אולי שלושה." זה היה הרבה יותר מזה.
אז ריצ'רד הרים אליי מבט. "ולא גילית לי."
יסוד קר בקולו. הוא זעם, ממש זעם, עדיין; זה לא שכך בכלל. הגברתי את העוצמה בכמה דרגות. "כמעט גיליתי. אבל בשלב ההוא, בשלב שבו גיליתי, זה כבר פשוט הלך רחוק מדי, יודע? החומרים של גאוג'ר נחשפו, הופיעו באתר, הם היו על ההזמנה — אני יודע בוודאות שהוא הסיבה שסאנדיי טיימס אמרו כן, והשגריר..." דיברתי מהר מדי, מלמלתי, זה גרם לי להישמע אשם. האטתי. "הדבר היחיד שחשבתי עליו זה כמה חשוד זה ייראה אם הוא ייעלם בכזאת קרבה לפתיחה. זה יכול היה להעמיד בספק את הכול. את הגלריה כולה." עיניו של ריצ'רד נעצמו לרגע בתגובה. "ולא רציתי להפיל עליך את האחריות. אז אני פשוט..."
"עכשיו היא עליי. ואתה צודק, זה הולך להיראות חשוד באופן פנומנלי."
"אנחנו יכולים לתקן את זה. בכנות. הקדשתי לזה את כל שלושת הימים האחרונים. עד סוף היום נוכל לסדר את זה." אנחנו, אנחנו: אנחנו עדיין צוות. "אני אתחיל לטפל בכל המוזמנים והמבקרים, אסביר שהיה לנו שינוי קל בהרכב, ושחשבנו שהם ירצו לדעת. אני אגיד להם שגאוג'ר קיבל רגליים קרות — הוא חושב שהאויבים שלו מרחרחים, הוא צריך לשמור על פרופיל נמוך בזמן הקרוב. אני אגיד שאנחנו מאוד אופטימיים שהוא יסדר את הבעיות האישיות שלו בקרוב ויחזיר לנו את העבודות שלו — אנחנו צריכים להשאיר להם תקווה, לאכזב אותם בהדרגה. אני אסביר שזה סיכון שלוקחים בחשבון כשעובדים עם אנשים מרקע כזה, ואנחנו אמנם מאוד מצטערים שזה השתבש, אבל לא מצטערים שנתנו לו הזדמנות. רק למפלצות תהיה עם זה בעיה."
"אתה מאוד טוב בזה," אמר ריצ'רד בעייפות. הוא הסיר את משקפיו ולחץ על גשר האף בין אצבע לאגודל.
"אני צריך להיות. אני צריך לפצות אותך." הוא לא הגיב. "נאבד כמה מהמבקרים, ואולי שניים־שלושה מוזמנים, אבל לא כמות משמעותית. אני די בטוח שיש לנו זמן לעצור את הדפסת התוכנייה; אפשר לשנות את החזית, לשים עליה את אסמבלז' הספה של שנטֵל..."
"את כל זה היה הרבה יותר פשוט לעשות לפני שלושה שבועות."
"אני יודע, אני יודע. אבל לא מאוחר מדי. אני אדבר עם התקשורת, אוודא שהם יעשו את זה בשקט, אסביר שאנחנו לא רוצים להבריח אותו סופית..."
"או," אמר ריצ'רד. הוא השיב את משקפיו. "שנוכל לשלוח הודעה לעיתונות שמסבירה שגילינו שגאוג'ר הוא מתחזה."
הוא הרים אליי מבט, עיניו הכחולות מוגדלות ולא ממצמצות.
"טוב," אמרתי בזהירות. ה"אנחנו" שלו עודד אותי, אבל זה היה רעיון ממש נוראי, והייתי חייב לוודא שהוא יפנים את זה. "אפשרי. אבל כמעט ודאי שהמשמעות תהיה ביטול התערוכה כולה. זאת אומרת, אני מניח שתוכל למצוא דרך להטות את זה, אולי להדגיש את העובדה שהעפנו את העבודות ברגע שנודע לנו, אבל זה עדיין יגרום לנו להיראות כמו פתיים, וזה יעלה שאלות לגבי שאר ה..."
"בסדר," אמר ריצ'רד, הסיט את פניו והרים את ידו לעצור אותי. "את כל זה אני יודע. אנחנו לא נעשה את זה. אלוהים יודע שהייתי מת לעשות את זה, אבל לא. לך תעשה את הדבר השני, כל מה שדיברת עליו. ותבצע את זה מהר."
"ריצ'רד," אמרתי, מהלב. הבטתי בו, גאות התשישות הפתאומית סחפה את גופו, הרגשתי נורא. ריצ'רד תמיד היה טוב אליי, הימר עליי, הטירון, כשלמועמדת האחרת בריאיון האחרון היו שנים של ניסיון; אילו היה לי מושג שזה יפגע בו כל כך קשה, בחיים לא הייתי נותן לזה להרחיק לכת, לעולם לא — "אני ממש מצטער."
"באמת?"
"אלוהים, כן, אני מצטער. זה היה דבר נוראי לעשות. אני פשוט... הציורים כל כך טובים, יודע? רציתי שאנשים יראו אותם. נסחפתי. לעולם לא אחזור על הטעות הזאת."
"בסדר. זה טוב." הוא עדיין לא הביט אליי. "לך תעשה את הטלפונים שלך."
"אני אסדר את זה. נשבע."
"אני בטוח," אמר ריצ'רד ביובש, "עכשיו לך," והוא חזר לסדר מחדש את הניירת שלו.
עליתי בריצה במדרגות למשרד, חוגג, כבר ממפה את סערת ההשערות ומחרחרי האבדון מבין העוקבים של גאוג'ר בטוויטר. ניכר היה שריצ'רד עדיין עצבני עליי, אבל זה ידעך ברגע שהוא יראה שהכול מסודר וחזר למסלול, או לכל המאוחר אחרי שהתערוכה תתקיים בהצלחה. חבל היה על הציורים של טירנן — לא ראיתי שום דרך שיקרה איתם משהו מעבר לזה שירקיבו בסטודיו שלו, אחרי זה, אם כי לא פסלתי את האפשרות שבהמשך הדרך אחשוב על משהו — אבל הוא תמיד יכול לצייר חדשים.
נזקקתי לבירה, למעשה נזקקתי לכמה בירות; למעשה נזקקתי ללילה ארוך בפאב. התגעגעתי אל מליסה — לרוב בילינו ביחד שלושה לילות בשבוע — אבל הדבר שהזדקקתי לו היו החבר'ה, הירידות והוויכוחים המגוחכים המשולהבים ואחד מהמפגשים האינסופיים האלה שכבר לא היו לנו הרבה מהם לאחרונה, שבהם כולם צונחים על ספה של מישהו בסביבות הזריחה, אחרי שהם מחסלים לו את תכולת המקרר. בבית היה לי חשיש ממש נחמד — התפתיתי לפתוח אותו כמה פעמים במהלך השבוע, אבל אני לא ממש אוהב להשתכר או להתמסטל כשהמצב לא טוב, למקרה שזה רק יגרום לי להרגיש רע יותר; אז שמרתי את האוצר הקטן שלי לחגיגות הסוף הטוב, כמחוות אמונה שאכן יהיה כזה, וצדקתי.
וכך: פאב הוגאן, בודקים חופים של פיג'י בטלפונים שלנו, מדי פעם מושיטים יד למשוך באחד משתלי השיער של דק ("תזדיינו כבר!"). לא תכננתי להזכיר את אירועי השבוע, אבל ראשי היה קל ובעבע מהקלה, ואיפשהו בסביבות הכוס החמישית מצאתי את עצמי מספר להם את הסיפור כולו, כשאני מדלג רק על הבזקי הפניקה מאוחר בלילה — שבמבט לאחור, היו אפילו יותר מטופשים ממה שהיו בזמן אמת — ומדי פעם מוסיף קישוטים והגזמות, בשביל הצחוקים.
"חתיכת דביל," אמר שון בסוף, אבל הוא נד בראש וחייך מעט באירוניה. קצת הוקל לי; דעתו של שון תמיד הייתה חשובה לי, והתגובה של ריצ'רד הותירה שרידים של חוסר נינוחות ברקע המחשבות שלי.
"אתה באמת דביל," אמר לי דק, ביתר חדות. "זה יכול היה להתפוצץ לך בפרצוף."
"זה התפוצץ לי בפרצוף."
"לא. אני מדבר על פיצוץ אמיתי. כמו לאבד את מקום העבודה. אולי אפילו להיעצר."
"טוב, זה לא קרה," אמרתי ברוגז. זה היה הדבר האחרון שרציתי לחשוב עליו ברגע ההוא, ודק אמור היה להבין את זה. "ובכלל, באיזה עולם אתה חי, שבו לשוטרים אכפת אם ציור מסוים הוא של איזה כלומניק אקראי בטרנינג, או של איזה כלומניק אקראי בכובע פדוֹרה?"
"התערוכה יכלה להתבטל. הבוס שלך היה יכול לעצור את הכול."
"והוא לא עשה את זה. וגם אם כן היה עוצר, זה לא בדיוק היה סוף העולם."
"אולי לך לא. מה לגבי הילדים שהכינו את העבודות? הם שופכים את הלב, ופתאום אתה מגיע וצוחק על החיים שלהם כאילו הם בדיחה..."
"איך בדיוק עשיתי מהם צחוק?"
"...סוף כל סוף הגיעה ההזדמנות הגדולה היחידה שלהם, ואתה מסכן את הכול בשביל הצחוקים..."
"אוי, באמת."
"אם היית מחרבש את זה, הם אלה שהיו נתקעים בבוץ, עד סוף ח..."
"על מה אתה מדבר? הם יכלו ללכת לבית ספר. במקום לבזבז את הזמן בהסנפת דבק ושבירת מראות צד של מכוניות. הם יכלו להשיג עבודה. המיתון נגמר; אין סיבה שמישהו ייתקע בבוץ, אלא אם הוא ממש בוחר בזה."
דק הביט בי בעיניים פעורות, כלא מאמין, כאילו תקעתי אצבע באף. "אין לך שמץ, אחי."
דק נכנס לבית הספר שלנו על מלגה; אביו היה נהג אוטובוס ואימו עובדת בקפה אַרְנוֹטְס, ואיש מהם מעולם לא נעצר או התמכר, אז לא היה לו יותר ממני במשותף עם הילדים בתערוכה, אבל מדי פעם, כשחיפש תירוץ להיות תוקפני או צדקן, הוא אהב לבחור בזווית הראייה של החלכאים והנדכאים. הוא עדיין כעס על הקטע עם השתלים. הייתי יכול להגיד לו שהוא הדוגמה החיה לכך שהבולשיט המתחסד שלו עצמו הוא רק בולשיט — הוא לא מצטופף לו בבניין נטוש ונושם ספריי צבע גנוב. במקום זה הוא הקדיש את הזמן והמאמץ, ובסוף הגיע לקריירה מעולה בטכנולוגיות מידע, מש"ל — אבל לא הייתי במצב הרוח המתאים לזרום איתו, לא בערב ההוא. "תורך להזמין."
"באמת שאין לך שמץ."
"באמת שזה תורך. אתה הולך לקום ולהביא את השתייה, או שאתה צריך שאחליף אותך בגלל הרקע המקופח שלך?"
הוא השאיר את המבט לרגע נוסף, אבל כך גם אני, ובסוף הוא נד בראש בהפגנתיות והלך אל הבר. הפעם הוא אפילו לא טרח לחמוק מהברונטית, לא שהיא שמה לב.
"מה זה אמור להיות?" שאלתי, כשהוא יצא מטווח שמיעה. "מה היה הקטע הזה?"
שון משך בכתפיו. בסיבוב הקודם הבאתי איתי כמה שקיות בוטנים — לא אכלתי ארוחת ערב, הצורך לפתור את המצב עם גאוג'ר השאיר אותי במשרד עד מאוחר — והוא מצא אחד עם משהו מפוקפק עליו; נראה היה שלזה הוא הקדיש את רוב תשומת ליבו.
"אני לא פגעתי באיש. איש לא נפגע. הוא מתנהג כאילו החטפתי לסבתא שלו." הגעתי לשלב הכן של הערב; רכנתי קדימה על השולחן, אולי קצת יותר מדי, מי יודע. "ותראה גם מי מדבר, לעזאזל. הוא הרי עשה דברים אידיוטיים. הרבה פעמים."
שון שוב משך בכתפיו. "הוא לחוץ," הוא אמר בפה מלא בוטן.
"הוא תמיד לחוץ."
"הוא דיבר על לחזור אל ג'נה."
"אלוהים ישמור," אמרתי. ג'נה הייתה האקסית האחרונה של דק, מורה מטורפת באופן מובהק, מבוגרת מאיתנו בכמה שנים, שפעם עיסתה את הירך שלי מתחת לשולחן פאב, וכשהבטתי אליה בתדהמה, קרצה אליי והוציאה לשון.
"כן, אבל הוא שונא להיות לבד. הוא אומר שהוא נעשה מבוגר מדי לדייטים ראשונים, והוא לא יכול להתמודד עם הזבל של טינדר, והוא לא רוצה להיות בן הארבעים הפתטי שמזמינים אותו לארוחות מתוך רחמים, ומושיבים אותו ליד הגרושה שמקטרת כל הערב על האקס שלה."
"טוב, הוא לא צריך להוציא את זה עליי," אמרתי. למעשה ראיתי את דק גומר בדיוק ככה, אבל אם זה יקרה זאת תהיה אשמתו הבלעדית, וברגע ההוא, מבחינתי, זה הגיע לו.
שון ישב נינוח בכיסאו והביט בי בהבעה שיכולה הייתה להיות שעשוע או סתם עניין מתון. שון תמיד הקרין ניתוק נוח, כמו של מי שנמצא — ללא מאמץ או זחיחות — מעט יותר בשליטה במצב מכל האחרים. תמיד ייחסתי את זה, במעורפל, לעובדה שאימו מתה כשהיה בן ארבע — עובדה שהתייחסתי אליה בתמהיל של רתיעה, מבוכה ויראה — אבל ייתכן שרק כי הוא כזה בחור גדול: בכל מצב שאלכוהול מעורב בו, שון היה תמיד האדם הכי פחות שתוי בסביבה.
כשהוא לא ענה: "מה? אז עכשיו גם אתה חושב שאני סוג של פייגין תאצ'ריסט מרושע?"
"בכנות?"
"כן. בכנות."
שון ניער את שאריות אבק הבוטנים לכף ידו. הוא אמר, "אני חושב שזה משחק ילדים."
לא הצלחתי להבין אם להיעלב או לא — האם הוא זלזל בעבודה שלי, עודד אותי שזה לא סיפור גדול, או מה? "על מה אתה מדבר?"
"חשבונות טוויטר מזויפים," אמר שון. "מלחמות מזויפות של אספסוף מהשיכונים. להגניב דברים מאחורי הגב של הבוס, להחזיק אצבעות שהכול יהיה מעולה. משחק ילדים."
הפעם נפגעתי באמת ובתמים, לפחות קצת. "קיבינימט. מספיק גרוע שדק נטפל אליי. אל תתחיל גם אתה."
"אני לא. פשוט..." הוא משך בכתפיו והפך את כוסו. "אני מתחתן עוד כמה חודשים, אחי. אני ואודרי מדברים על להביא ילד בשנה הבאה. קשה לי להתלהב מזה שאתה מעולל את אותם פעלולים ישנים." וכשכיווצתי את הגבות בחדות: "מאז שאני מכיר אותך אתה עושה דברים כאלה. לפעמים נתפסת. בכל פעם החלקת את זה. זה אותו סיפור ישן נושן."
"לא. לא. זה..." החוויתי בידי בתנועת חיתוך רחבה שהסתיימה בנקישה דרמטית באצבעות; לי נדמה היה שזאת הצהרה שלמה וטהורה בפני עצמה, אבל שון עדיין הביט בי בשאלה. "זה שונה. מהפעמים האחרות ההן. זה לא אותו הדבר. בכלל לא."
"במה זה שונה?"
השאלה הזאת העליבה אותי; ידעתי שיש הבדל, והרגשתי שזה לא מנומס מצד שון לדרוש שאסביר את זה אחרי כל הבירות האלה. "לא משנה. תשכח שאמרתי משהו."
"אני לא נטפל אליך. אני שואל."
הוא לא זז, אבל בפניו היה משהו חדש ומחודד, מיקוד חסר רגש, כאילו היה משהו חשוב שהוא רצה ממני; והרגשתי דחף לא מובן להסביר לו את עצמי למרות הכול, להסביר על מליסה ועל להיות בן עשרים ושמונה והחברות הגדולות ולהתחיל להיות רציני, לספר לו שמדי פעם, בזמן האחרון — בחיים לא הייתי מודה בזה בנוכחות דק, אפילו למליסה לא אמרתי כלום — אני מדמיין בית ג'ורג'יאני לבן גבוה המשקיף על מפרץ דבלין, אני ומליסה מכורבלים מתחת לאחד מצעיפי הקשמיר שלה מול אש מפצפצת, אולי אפילו שניים או שלושה ילדים בלונדינים קטנים שמתגוששים עם גולדן רטריבר על שטיח האח. שנתיים אחורה, התמונה הזאת הייתה גורמת לי לצווח בחרדה; עכשיו זה אפילו לא נראה רעיון רע.
לא הייתי בדיוק במצב המתאים לתאר לשון חזיונות בראשיתיים — גם לא היה סיכוי שאצליח לבטא את המילים "חזיונות בראשיתיים" — אבל עשיתי כמיטב יכולתי. "טוב," אמרתי. "טוב. כל הפעמים האחרות שאתה מדבר עליהן, כן, זה היה משחק ילדים. בשביל הצחוקים, או בגלל שרציתי פיצה חינם או הזדמנות לנשק את לארה מלווייני. אבל אנחנו כבר לא ילדים. אני מודע לזה. אני מבין את זה. זאת אומרת, אנחנו לא מבוגרים בוגרים, אבל אנחנו בהחלט בכיוון הזה — טוב, אלוהים, לך אני מספר? אני יודע שירדנו עליך קודם, אבל בכל הכנות, מה שיש בינך לבין אודרי זה גדול. אתם הולכים להיות..." איבדתי את חוט המחשבה. הפאב נעשה רועש יותר והאקוסטיקה לא עמדה בזה, וכל הצלילים היטשטשו והפכו לשאגה מגמגמת ולא ממוקדת. "כן. וזה כל העניין בסיפור של גאוג'ר. זאת הייתה המטרה של זה. עכשיו אני מכוון אל הדברים הגדולים. לא פיצה חינם. הדבר האמיתי. זה ההבדל."
נשענתי לאחור בכיסא והבטתי בשון בתקווה.
"בסדר," הוא אמר, ולטעמי זה היה חצי שנייה מאוחר מדי. "בסדר גמור. בהצלחה עם זה, אחי. אני מקווה שתקבל מה שאתה מחפש."
אולי זה היה הדמיון שלי, או הרעש המפוחי מכל עברינו, אבל הוא נשמע מסויג, כמעט מאוכזב, אם כי למה? הוא אפילו נראה מרוחק עוד יותר, כאילו נסוג בכוונה כמה צעדים אחורה באיזה מעבר ארוך, אם כי הייתי די בטוח שזה קשור לאלכוהול.
החלק שנראה שהוא לא הבין, למרבה התסכול, היה שהקטע עם גאוג'ר נועד בדיוק כדי לעשות את השינויים האלה — ככל שהתערוכה תצליח יותר, ישתפרו הסיכויים שלי עם החברות הגדולות, הדירה שאוכל להרשות לעצמי לעבור אליה עם ליסה תהיה גדולה יותר, וכן הלאה והלאה — אבל לפני שהצלחתי למצוא דרך לנסח את זה בבהירות, דק חזר עם הבירות. "אתה יודע מה אתה?" הוא שאל אותי, הניח את הכוסות, והצליח לשפוך רק קצת על השולחן.
"הוא דביל," אמר שון, והשליך תחתית על הדליפה. הזיק היוקד הפתאומי נעלם; הוא חזר להיות שקט וקליל, כהרגלו. "על זה כבר סיכמנו."
"לא. אני שואל אותו. אתה יודע מה אתה?"
דק חייך, אבל הנימה השתנתה: היה בה נצנוץ הפכפך, מפצפץ. "אני נסיך המתהלך בינות לעם," אמרתי, נשענתי לאחור בפישוק רגליים והחזרתי לו חיוך רחב.
"בדיוק ככה." הוא הצביע עליי כמנצח, כאילו הוא איכשהו זכה בנקודות. "על זה אני מדבר." וכשלא המשכתי את הקו הוא תבע לדעת — משך את השרפרף קרוב יותר לשולחן, התרווח לקראת הקרב — "מה היה קורה לי, אילו הייתי עושה תעלול מטומטם כזה בעבודה?"
"עף לכל הרוחות."
"בדיוק, כן. הייתי מתקשר עכשיו לאימא שלי, לשאול אם אני יכול לחזור לגור בבית, עד שאמצא עבודה חדשה ואוכל שוב להרשות לעצמי שכר דירה. למה אתה לא עושה את זה?"
שון נאנח בכבדות ורוקן שליש מהבירה שלו. שנינו הכרנו את דק במצב הרוח הזה: הוא התכוון להמשיך לעקוץ אותי באגרסיביות הולכת וגוברת, לדחוף לדחוף לדחוף, עד שהיה משפיע עליי או משתכר מספיק כדי שנעמיס אותו על מונית וניתן לנהג את הכתובת ודמי נסיעה.
"מפני שאני מקסים," אמרתי. מה שהיה די נכון — אנשים נוטים לחבב אותי, וזה באמת מוציא אותי מצרות — אבל זה היה לגמרי לא שייך לעניין, ורק אמרתי את זה כדי לעצבן את דק. "ואתה לא."
"לא לא לא. אתה יודע למה? זה מפני שאתה לא שוכר. ההורים שלך קנו לך את המאורה."
"לא, הם לא. הם שילמו את המקדמה. אני משלם משכנתא. איך לכל הרוחות זה קשור ל..."
"ואם באמת היית לחוץ, הם היו משלמים את המשכנתא בשבילך כמה חודשים, נכון?"
"אין לי מושג. מעולם לא הזדקקתי..."
"עזוב, הם היו משלמים. אבא'לה ואימא'לה שלך נהדרים."
"אני לא יודע. ובכל מקרה, אז מה אם כן?"
"אז" — דק הצביע עליי, עדיין בחיוך, כזה שעשוי היה להיראות ידידותי, אם לא הייתי מכיר אותו יותר טוב — "אז בגלל זה הבוס שלך לא בעט אותך. מפני שלא נכנסת אליו מיואש. לא נכנסת בפניקה. נכנסת בידיעה שלא משנה מה יקרה, אתה תצא מזה יופי. והנה, יצאת מזה יופי."
"יצאתי יופי, מפני שנכנסתי והתנצלתי ואמרתי לו איך אוכל לתקן את המצב. ומפני שאני טוב בעבודה שלי והוא לא רוצה לאבד אותי."
"בדיוק כמו בבית ספר." דק ממש נכנס לזה: רכן על השולחן לכיווני, הבירה נשכחה. שון הוציא את הטלפון שלו ועסק בגלילת המסך, בדק כותרות חדשותיות. "כמו כשאתה ואני גנבנו את הפאה של מר מֶקמֵנֶס. שנינו עשינו את זה. שנינו נתפסנו. שנינו נשלחנו אל ארמיטג'. נכון? ומה קרה לנו?"
גלגלתי עיניים. האמת שלא היה לי מושג; אני זוכר שהתכופפתי מעל מעקה לדוג את הפאה, את פעיית הפניקה של מקמנוס מתפוגגת מתחתינו כשברחנו משם, צוחקים, עם הפאה מתנדנדת מהחכה של אבי, אבל לא הצלחתי לזכור מה קרה אחרי זה.
"אתה אפילו לא זוכר."
"לא אכפת לי."
"אני הושעיתי. שלושה ימים. אתה רותקת. יום אחד."
"אתה רציני?" נעצתי בו מבט לא מאמין. התחיל להימאס לי מזה; האוויר התחיל לדלוף מבלון ההקלה השמח ומבדח שלי, והרגשתי שמגיע לי להחזיק בו לפחות ערב אחד. "זה היה לפני ארבע־עשרה שנים. אתה עדיין כועס על זה?"
דק נופף לעברי באצבע ונד בראשו. "זאת לא הנקודה. הנקודה היא שאתה קיבלת נו־נו־נו, וילד המלגה חטף בעיטה. לא, שמע אותי עד הסוף, אני מדבר" — כשצנחתי לאחור בכיסא, עיניים מורמות לתקרה. "אני לא אומר שארמיטג' עשה את זה מתוך רוע. אני אומר שאני נכנסתי מאובן מפחד שיעיפו אותי, ושאני אגמור באיזה בית ספר קהילתי מחורבן. אתה נכנסת בידיעה שאפילו אם יסלקו אותך, אימא'לה ואבא'לה שלך פשוט ימצאו לך עוד בית ספר מקסים. זה ההבדל."
הוא נעשה קולני. הברונטית הלכה ואיבדה בי עניין — יותר מדי חשמל באוויר סביבי, יותר מדי טרחה, ולגבי זה הסכמתי איתה לחלוטין. "אז," אמר דק. "מה אתה?"
"אני כבר אפילו לא יודע על מה אתה מדבר."
"תגמור עם זה כבר," אמר שון, בלי להרים מבט מהטלפון. "קיבינימט."
דק אמר, "אתה שמוק קטן עם מזל, זה מה שאתה. זה הכול. סתם שמוק קטן עם מזל."
חיפשתי מענה מחוכם, כשלפתע זה היכה בי, חמים ומציף ושובה כמו זרם אוויר חם: הוא צדק, הוא אמר את האמת האבסולוטית, ואין שום סיבה להתרגז מזה, זאת חדווה טהורה. לקחתי נשימה ארוכה, אולי הכי עמוקה זה ימים; זה בקע בפרץ צחוק. "נכון," אמרתי. "זה בדיוק מה שאני. אני חתיכת מניאק עם מזל."
דק בחן אותי, הוא עוד לא סיים, ושקל לאן למשוך את זה הלאה. "אמן," אמר שון, שהניח את הטלפון והרים את הכוס. "לחיי שמוקים קטנים עם מזל, ולשמוקים קטנים באשר הם," והוא היטה את הכוס לעבר דק.
התחלתי שוב לצחוק, נקשתי את כוסי בכוסו, ואחרי רגע דק צחק יותר חזק מכולם, הלם את הכוס שלו בכוסות שלנו, וחזרנו להתווכח על יעד החופשה שלנו.
מה שכן, ירדתי לגמרי מהרעיון להביא אותם איתי הביתה. כשדק נכנס למצב כזה הוא נעשה בלתי צפוי כמו גם אגרסיבי — הוא לא מספיק אמיץ לעשות משהו קטסטרופלי באמת, ובכל זאת, לא הייתי במצב הרוח. המצב עדיין נדמה היה מעט לא יציב, רופף בחיבורים, כאילו לא צריך לדחוק בו חזק מדי. רציתי לשכב על הספה שלי ולעשן את החשיש שלי ולהימס בנעימים לשלולית מצחקקת, ולא לפקוח עין על דק בזמן שהוא מתרוצץ לו בסלון שלי ואוסף דברים למשחק באולינג מאולתר, מבלי להביט על משהו שביר, למקרה שזה יכניס לו רעיונות. עמוק בפנים אני עוד נוטר לו על זה: עשרים ושמונה זה גיל מספיק מתקדם כדי לרדת מהזבל המטומטם המסוים הזה, ואם דק היה מצליח לעשות את זה, הוא ושון היו חוזרים איתי הביתה ואז ואז ואז.
אחרי זה הדברים שוב נעשים מטושטשים. הדבר הבא שאני זוכר במידה כלשהי של צלילות זה שנפרדתי מהחבר'ה מחוץ לפאב, שעת סגירה, אשכולות רועשים רופפים של אנשים מתווכחים לאן ללכת הלאה, ראשים מתכופפים אל מציתים, בנות מתנדנדות על עקבי הנעליים, אורות צהובים של מוניות חולפים על פנינו — "תקשיב," אמר לי דק בכנות שתויה היפר־ממוקדת, "לא, תקשיב. צחוק בצד. אני מאושר שיצא לך בסדר. באמת. אתה אדם טוב. טובי, אני רציני, אני ממש מתמוגג מזה ש..." הוא היה ממשיך ככה עד אין קץ, אלא ששון אותת למונית והוביל את דק לתוכה עם יד בין השכמות, ואז נד ונופף לעברי והלך לו לכיוון פורטובלו ואודרי.
יכולתי לקחת מונית, אבל זה היה לילה נעים, דומם וצונן, עם מעטפת רכה ונינוחה שהבטיחה עוד אביב בבוקר. הייתי שתוי, אבל לא עד כדי חוסר יציבות; הבית נמצא במרחק של פחות מחצי שעה הליכה. וגוועתי ברעב; רציתי לקנות אוכל מוכן, משהו פיקנטי ומצחין ועצום. כפתרתי את המעיל והתחלתי ללכת.
בקצה רחוב גרפטן, ג'אגלר לפידים שלהב את הקהל הדל שלו למחיאות קצביות, שיכורים שואגים מילות עידוד או הסחות דעת בלתי מובנות. הומלס מכורבל בפתח בניין, עטוף בשק שינה כחול, חסר הכרה לאורך כל זה. תוך הליכה צלצלתי אל מליסה; היא לא הולכת למיטה לפני שיחת הלילה טוב שלנו, ולא רציתי להחזיק אותה ערה עוד יותר, ובכל מקרה לא יכולתי לחכות עד שאחזור הביתה. "אני מתגעגע אלייך," אמרתי כשהיא ענתה. "את נהדרת."
היא צחקה. "גם אתה. איפה אתה?"
צליל קולה גרם לי להצמיד את הטלפון חזק יותר לאוזני. "סטיבנס גרין. הייתי בהוגאן, עם החבר'ה. עכשיו אני הולך הביתה וחושב כמה את נהדרת."
"אז בוא הנה."
"לא יכול. אני שיכור."
"לא אכפת לי."
"לא. אני מסריח מאלכוהול ואני אנחר לך באוזן, ואת תזרקי אותי ותלכי עם מיליונר חלק־לשון שיש לו מכונת פודים שמטהרת לו את הדם כשהוא חוזר מהפאב."
"אני לא מכירה אף מיליונר חלק־לשון, מבטיחה."
"דווקא כן. הם תמיד שם. הם פשוט לא עטים לפני שהם מאתרים הזדמנות. כמו יתושים."
היא שוב צחקה. הצליל מילא אותי חמימות. לא שציפיתי שהיא תזעף או תעשה פרצופים או תנתק לי בגלל שהזנחתי אותה, אבל מתיקותה הזמינה הייתה תזכורת נוספת לכך שדק צדק, שאני מניאק בר־מזל. אני זוכר שהקשבתי בהשתאות — תוך טפיחה עצמית קטנה על השכם — לסיפורים שלו על דרמות מסובכות עם אקסיות, אנשים שנועלים את עצמם או זה את זה במקומות לא סבירים תוך כדי שכולם מתייפחים ו/או צועקים ו/או מתחננים — שום דבר מכל זה לעולם לא יקרה עם מליסה. "אני יכול לבוא מחר? ברגע שאחזור להיות אנושי?"
"ברור! אם שוב יהיה מזג אוויר נעים, נוכל לאכול צהריים בגינה, להירדם תחת השמש ולנחור ביחד."
"את לא נוחרת. את משמיעה קולות גרגור קטנים ושמחים."
"איכ. סקסי."
"כן. זה נהדר. את נהדרת. כבר ציינתי שאת נהדרת?"
"אתה שיכור, טיפשון."
"אמרתי לך." הסיבה האמיתית שבגללה לא רציתי ללכת אל מליסה — באמת שכן רציתי, מאוד, אבל הסיבה שלא התכוונתי ללכת — הייתה, כמובן, שהייתי מספיק שתוי למצוא את עצמי מספר לה על המקרה של גאוג'ר. לא דאגתי שהיא תזרוק אותי או משהו קיצוני בסגנון, אבל זה היה מכביד עליה, ומאוד היה חשוב לי לא להכביד על מליסה.
מה שכן, רציתי לקבל כמה שיותר ממנה לפני שאנתק. "מי קנה את כורסת הסטימפאנק?"
"הו, טובי, הלוואי שהיית רואה אותם! איזה זוג בשנות הארבעים, נראים כאילו ירדו מיאכטה, לה הייתה גופיית פסים של בּרֵטון, בחיים לא הייתי מצפה — חשבתי, אולי שמיכה הם יקנו, אם הצבעים לא משוגעים מדי בשבילם, אבל הם הלכו ישר אל הכורסה. נראה לי שזה הזכיר להם משהו; הם כל הזמן הביטו זה בזה וצחקו, ואחרי חמש דקות הם החליטו שלא משנה אם זה לא מתאים לשום דבר בבית, הם חייבים לקנות אותה. אני מתה על זה שאנשים לא צפויים."
"מחר נחגוג. אני אביא פּרוֹסֶקוֹ."
"כן! את זה ששתינו בפעם הקודמת, ה..." פיהוק הפתיע אותה. "סליחה, זה לא בגללך! אני רק..."
"מאוחר. לא היית צריכה להישאר ערה."
"לא מפריע לי. אני אוהבת להגיד לילה טוב."
"גם אני. עכשיו לכי לישון. אוהב אותך."
"גם אני. לילה." היא שלחה לי נשיקה.
"לילה."
מסיבה מסוימת, זאת הטעות — האמת שטעות רק בקושי, כי מה הסיפור עם כמה כוסות בירה בערב שישי אחרי שבוע לחוץ, מה הבעיה לרצות שהאישה שאתה אוהב תחשוב עליך דברים טובים? — זאת הבחירה שאליה אני חוזר שוב ושוב, מחטט בה בכפייתיות כאילו יכולתי לקלף אותה מעליי ולזרוק אותה: שוט אחד פחות של ויסקי עם החבר'ה, בירה אחת פחות, סנדוויץ' ליד שולחן העבודה תוך כדי עריכת שינויים בתוכניית התערוכה, והייתי מספיק פיכח כדי לבטוח בעצמי ללכת אל מליסה. חשבתי כל כך הרבה על אותו לילה־ייתכן, שאני מכיר כל רגע בו: מסובב אותה באוויר בחיבוק כשהיא פותחת את הדלת, מזל טוב! ידעתי שתצליחי! הנשימה הרכה שלה במיטה, שערה מדגדג את סנטרי; ברנץ' שבת בעצלתיים בקפה האהוב עלינו, הליכה לצד התעלה לצפות בברבורים, מליסה מנדנדת את ידינו השלובות. אני מתגעגע לזה בפראות, כאילו זה היה משהו אמיתי ומוצק וחסר תחליף שאיכשהו הצלחתי להניח שלא במקומו ואיכשהו אוכל, אם רק אעלה על הטריק, להציל ולשמור עליו בבטחה.
"לא ניתקת."
"גם את לא."
"לילה. תישני טוב."
"שמור על עצמך בדרך. לילה." נשיקות, עוד נשיקות.
רחוב בָּגוֹט היה דומם וכמעט נטוש, שורות ארוכות של בתים ג'ורג'יאניים מסיביים, פיתולי הברזל היצוק המופלאים של פנסי רחוב ישנים. טיקטיקטיק חלק של גלגלי אופניים מגיעים מאחוריי ובחור גבוה בכובע טרילבּי חולף ביעף, יושב זקוף מאוד וזרועותיו משולבות היטב על החזה. שני אנשים מתנשקים בפתח בית, גלישת שיער ירוק חלק, סלסול של לילך. כנראה קניתי אוכל הודי איפשהו, אם כי קשה לי לשער איפה, מפני שהאוויר סביבי היה גדוש בכוסברה ובשומר, וגרם לפי לרייר. הרחוב נדמה חמים ומשונה ומאוד רחב, מלא באיזה קסם מוצפן. זקן בזקָן ומצחייה פתח בחצי־ריקוד מדשדש לעצמו, באצבעות פשוטות, בינות לעצי הענק בחוצץ האמצעי. נערה בצידו השני של הרחוב הולכת מהר, מעיל שחור מתנפנף סביב קרסוליה, ראשה שמוט מעל הטלפון הזורח באור כחול־לבן בידה כמו אבן חן אגדית. אשנבים מאובקים עדינים, נוגה זהוב בחלון זעיר גבוה. מים כהים מתחת לגשר התעלה, שֶצֶף וריצוד.
כנראה הגעתי הביתה ללא תקלות — אם כי איך אני יכול לדעת, איך אני יכול לדעת מה התרחש קצת מעבר לזווית העין שלי, מי עשוי היה להביט מפתחי הבתים, מה עשוי היה לנתק את עצמו מצל כדי לפסוע מאחוריי בצעד רך? אבל בכל מקרה, כנראה הגעתי הביתה מבלי שמשהו יפעיל פעמוני אזהרה. כנראה אכלתי את האוכל ההודי שלי ואולי ראיתי משהו בנטפליקס (אם כי, לא הייתי שתוי מדי כדי לעקוב אחר קו עלילה?) ואולי שיחקתי קצת באקס־בוקס (אם כי זה לא נראה סביר; אחרי הימים האחרונים, האקס־בוקס יצא לי מכל החורים). כנראה שכחתי להפעיל את האזעקה — אף שמדובר בקומת הקרקע, רק חצי מהזמן טרחתי להפעיל אותה; חלון המטבח מעט משוחרר, ואם הרוח נושבת בכיוון הנכון הוא מקרקש ומפעיל את האזעקה בצווחות היסטריות, וזה לא שאני חי באיזה ג'ונגל עירוני מוכה פשיעה. ובשלב מסוים כנראה עברתי לפיג'מה ונכנסתי למיטה, ונרדמתי בשכרות ובשביעות רצון.


משהו העיר אותי. בתחילה לא הייתי בטוח מה; היה לי זיכרון ברור של צליל, חריקה פשוטה, אבל לא הייתי בטוח אם זה היה בתוך החלום שלי (בחור שחור גבוה עם רסטות וגלשן, צוחק, מסרב לגלות לי משהו שהייתי צריך לדעת) או מחוצה לו. החדר היה חשוך, רק נוגה קלוש של פנס רחוב שמסגר את הווילונות. שכבתי ללא ניע, כששאריות החלום עוד מערפלות את מחשבתי, והקשבתי.
שום דבר. ואז: מגירה נפתחת או נסגרת, ממש מעבר לקיר, בסלון שלי. חבטה רכה.
הדבר הראשון שחשבתי היה החבר'ה, דק מתגנב פנימה לעבוד עליי כנקמה על הקטע עם שתלי השיער, פעם במכללה שון ואני הערנו אותו כשהישבנים החשופים שלנו צמודים לחלון החדר שלו, אבל לדק אין מפתח — להורים שלי יש, אולי איזו הפתעה, אבל הם הרי היו מחכים עד הבוקר — מליסה? כבר מתה לראות אותי? אבל היא שונאת להיות בחוץ לבדה בלילה — אבל חלק חייתי כלשהו בי ידע; הזדקפתי בחטף לישיבה, וכל הזמן הלב שלי הכתיב קצב קודר שאינו מרפה.
מלמול קצר מהסלון. מופע חיוור של אור פנס על פני החרך מתחת לדלת חדר השינה.
על שידת המיטה שלי היה פמוט שמליסה הביאה מהחנות לפני כמה חודשים, פריט יפהפה שתוכנן להיראות כמו מעקות הברזל המחושל השחורים מחוץ לבתי דבלין הישנים: רגל סוכריית סליל ועליה בסיס שושן צחור עם חוד לתקוע עליו את הנר (בדל שעווה שנמסה, לילה עם יין במיטה ונינה סימון). אני לא זוכר שקמתי, אבל עמדתי על רגליי כששתי הידיים לפותות היטב סביב הפמוט, בוחנות את כובדו, ואני מגשש את דרכי ברכות לעבר הדלת. הרגשתי כמו אידיוט, כשברור ששום דבר רע לא קורה, אני אבעית את מליסה המסכנה, דק בחיים לא ייתן לי לשכוח מזה...
הדלת אל הסלון הייתה פתוחה למחצה, קרן אור התנועעה על החשכה בפנים. העפתי את הדלת אחורה עם הפמוט וחבטתי במתג האור והחדר התלקח בבהירות, כך שמצמצתי חצי שנייה לפני שיכולתי לראות.
הסלון שלי, ספל האספרסו מהבוקר עדיין על שולחן הקפה, ניירות פזורים על הרצפה מתחת למגירות פתוחות, ושני גברים: שניהם עם חולצות טרנינג משוכות מעל הפה וכובעי בייסבול משוכים נמוך מעל העיניים, שניהם קופאים באמצע פעולה להביט בי. אחד פנה בכיוון דלת הפטיו הפתוחה, כשהוא שפוף במגושמות מעל הלפטופ שלי; השני התמתח מאחורי הטלוויזיה שלי, ידו שלוחה אל מתלה הקיר, כשהפנס עדיין מוחזק ביד האחרת. הם היו כל כך לא שייכים, באופן מובהק וברור, עד שנראו מגוחכים, שתולים, עבודת פוטושופ גרועה.
אחרי הרגע ההמום הראשון צעקתי, "צאו מפה!" הזעם הוטח בגופי כמו דלק מנועים, מעולם לא הרגשתי משהו כזה, עצם החוצפה הנונשלנטית הטהורה של הטינופות האלה שנכנסו לבית שלי — "החוצה! צאו מפה, מזדיינים! החוצה!"
אז הבנתי שהם לא רצים לעבר הדלת, ואחרי שהמצב נעשה מעט מבולבל, אני לא יודע מי היה הראשון לזוז, אבל פתאום הבחור עם הפנס עבר חצי מהחדר לכיווני ואני הסתערתי עליו. נראה לי שהכנסתי לו מכה די טובה בראש עם הפמוט, לפחות זה, אבל התנופה שלנו הוציאה את שנינו משיווי משקל ונאחזנו זה בזה כדי להישאר עומדים. הוא הסריח, ריח גוף ומשהו משונה וחלבי — לפעמים עוד קורה שאני קולט את הריח הזה בחנות ומשתנק לפני שאני מבין למה. הוא היה חזק ממה שציפיתי, רזה ושרירי ומתפתל, והחזיק אותי ביד של הפמוט ולא הצלחתי להוציא עוד מכה — נעצתי אגרופים קצרים זועמים בבטנו, אבל לא היה לי מקום לצייד אותם בכוח, היינו צמודים מדי, מועדים. אגודלו נתחב בעיני ואני צעקתי ואז משהו פגע לי בלסת, אור לבן־כחול שיגר שביבים לכל עבר ואני נפלתי.
נחתי על הגב על הרצפה. העיניים והאף שלי זלגו, פי התמלא דם וירקתי מלוא הפה, הלשון בערה. מישהו צעק, חתיכת זונה מטומטם — התרוממתי על המרפקים ודחפתי את עצמי אחורה מהם עם הרגליים חושב שאתה כזה מוצלח וניסיתי למשוך את עצמי עם מסעד הספה ומישהו בעט בי בבטן. אני אפוצץ אותך — הצלחתי להתגלגל הצידה, משתנק בנשימות עצומות חורכות, אבל הבעיטות המשיכו לנחות, עכשיו בצלעות, מוצקות ושיטתיות. לא היה כאב, לא בדיוק, אבל היה משהו אחר, גרוע יותר, תחושה מטלטלת מחרידה של עוול. לא יכולתי לנשום. הבנתי בצלילות מנותקת נוראית שאני עשוי למות, שהם צריכים להפסיק עכשיו ומייד או שיהיה מאוחר מדי, אבל לא יכולתי למצוא את האוויר הנחוץ להגיד להם את הדבר הזה, החשוב באופן בלתי נסבל.
ניסיתי למשוך את עצמי מהם, על הבטן, אצבעות ננעצות לשווא. בעיטה לתחת תקעה את הפרצוף שלי עמוק יותר בשטיח, ועוד אחת ועוד אחת. צחוק של גבר, גבוה ומשולהב, ומנצח.
מאיפשהו:
—יש עוד מישהו?—
לא, אחרת הם
תעיף מבט. —חבֵרה—
שוב הצחוק, הצחוק ההוא, שלהיטות חדשה מניעה אותו. צודק, אחי, כן.
לא הצלחתי לזכור אם מליסה שם או לא. בגל אימה חדש ניסיתי להקים את עצמי מהרצפה אבל לא יכולתי, זרועותיי היו חלשות כשרוכים, כל נשימה הייתה חרחור חרוך חנוק בעוד דם ונזלת וסיבי שטיח. הבעיטות הפסיקו; גודלה של ההקלה גזל את שארית כוחותיי.
צלילי גירוד, גניחות מאמץ. הפמוט, שהתגלגל אל מתחת לכיסא הפוך. אפילו לא יכולתי לחשוב על לשלוח אליו יד, אבל איכשהו זה הכניס חלק למקומו במוח המעורבל שלי, לילה, תישן טוב, מליסה ישנה בבטחה בביתה, תודה לאל — האור ננעץ בגלגלי עיניי. התרסקות חפצים נופלים, שוב, שוב. הדוגמה הגיאומטרית הירוקה של הווילונות שלי, נמתחת כלפי מעלה בזווית לא מוכרת, מתערפלת ומתבהרת ומתערפלת.
זהו זה
—מישהו...?—
—זין על זה. הלכנו.
רגע, הוא...?
כתם חשכה מתקרב עוד. מכה חדה לצלעות ואני מתכדרר בשיעול, שולח יד חלושה לחסום את הבעיטה הבאה, אבל היא לא הגיעה. במקום זה נכנסה לשדה הראייה יד עטוית כפפה שנסגרה על הפמוט, והיה לי רק מספיק זמן לתהות בסחרור למה שירצו אותו, כשפיצוץ עצום נטול קול הסתיר את האוויר והכול נעלם, הכול.


אני לא יודע כמה זמן הייתי מעולף. שום דבר מהחלק הבא לא מאוחה; כל מה שיש לי זה רגעים מבודדים, ממוסגרים כמו שקופיות, עם אותה איכות מבהיקה, לא מעוגנת, ושום דבר ביניהם אלא שְחור והקליק הנוקשה של אחת שמסתובבת הלאה בזמן שהבאה נושרת למקומה.
שטיח קשיח צמוד לפניי וכאב בכל מקום; הכאב היה מדהים, עוצר נשימה, אבל זה לא נראה חשוב במיוחד או אפילו מחובר במיוחד אליי. החלק המבעית היה שהייתי עיוור, לחלוטין, לא יכולתי
קליק
מנסה להרים את עצמי מהרצפה אבל הזרועות רועדות כמו בהתקף עוויתות, רופסות תחתיי והפרצוף לתוך השטיח
קליק
מריחות מטורפות והתזות באדום על בד לבן, צחנה מתכתית עשירה של דם
קליק
על ארבע, מקיא, נוזל חם ניגר על אצבעותיי
קליק
חתיכות משוננות של חרסינה כחולה, פזורות (בדיעבד אני מבין שאלה בטח היו השרידים של ספל האספרסו שלי, אבל בזמנו המוח שלי לא עבד ככה, לשום דבר לא הייתה משמעות או מהות, שום דבר לא היה אלא פשוט שם)
קליק
זוחל בשדה אינסופי של הרס שנע ומתפצפץ, הברכיים מחליקות, שולי הראייה שלי גועשים
קליק
המסדרון, נמתח קילומטרים הלאה, חום ובז' ופועם. רצד תנועה הרחק בסוף, משהו לבן
מחזיק את עצמי שעון על הקיר, מועד קדימה בתנועות חדות כאילו כל המפרקים שלי הותרו. צליל קרקור נוראי מגיע ממקום כלשהו, קצבי ולא אישי; אני מנסה נואשות להאיץ, להתרחק לפני שיספיק לתקוף, אבל לא מצליח להיחלץ מהתנועה האיטית הסיוטית והוא עדיין שם, באוזניי, מאחוריי, מכל עבריי (ועכשיו אני כמובן די בטוח שזה היה קול הנשימה שלי, אבל בזמנו וכולי וכולי)
קליק
עץ חום, דלת. מגשש בה, חריקת ציפורניים, נהמה צרודה שלא מצליחה להתעצב למילים
קליק
קול של גבר דורש בבהילות לדעת משהו, פני אישה מעוותות באימה, פה פעור, חלוק לילה ורוד, ואז אחת מהרגליים שלי הופכת נוזלית והעיוורון חוזר בשאגה ואני נעלם.