“טניזקי נחשב מגדולי סופרי יפן במאה ה-20, עיקר כתיבתו נעשתה בשנים 1920-1950, לאחר מכן הוא השקיע שנים רבות בתרגום ליפנית מודרנית את הרומן היפני הקלאסי "מעשה גנג'י". "מעשה גנג'י" הוא ספרה של מורסקי שיקובו, אצילה שחייה בתקופת הייאן במאה ה-11, ספרה הוא אחד הרומנים המוקדמים שנכתבו בעולם והרומן המוקדם ביותר שנכתב ביפן. הרומן מספר על חיי האצולה בתקופת הייאן. הרומן מספר על גנז'י, בנו של קיסר יפן מפילגש מהמעמד הנמוך, ומספר על אהבותיו במהלך חייו.
היצירה "מעשה של גנג'י" כתובה בשפה יפנית עתיקה וקשה להבנה, אם להשוות היא יותר מורכבת מהבנת שפת התנך לעברית של היום. גם אורכה של היצירה עצום ולהשוואה בערך פי 2 יותר מ"מלחמה ושלום" של טולסטוי. טניזקי היה אחד המתרגמים הראשונים ליצירה שניסו להנגיש אותה לקהל הרחב. הוא השקיע 6 שנים מחייו בתירגומה, תרגום שהודפס ב-26 כרכים בשנים 1939-1941, אך טניזקי לא היה שלם עם התוצאה מכיוון שצונזרה רבות ע"י השלטונות בתקופה המיליטריסטית של יפן, בגלל החשש מפגיעה במשפחה הקיסרית, ולכן לאחר מלחה"ע ה-2 תרגם את היצירה כולה שוב, תרגום שפורסם בשנים 1951-1954. גם תרגום זה לא סיפק אותו ובשנים האחרונות לחייו הכין תרגום שלישי ליצירה הקלאסית. אפשר לומר שבכך שהשקיע שנים כה רבות בתרגום היצירה הקלאסית העולם הפסיד סיפורים רבים מפרי עטו ותפוקתו האישית המקורית של סופר מוכשר זה לא הייתה גבוהה בשל כך. אולי אפשר להשוותו לעגנון שהשקיע שנים רבות מחייו לחיבור אנתולוגיות ממקורות היהדות כגון "אתם ראיתם" ו"ימים נוראים", ובכך הפסדנו עוד כמה סיפורים מקוריים שלו (אבל למזלנו עגנון היה סופר מאוד פורה למרות זאת).
טניזקי הושפע רבות בצעירותו מתרבות המערב ותפס את התרבות היפנית כנחותה יותר, מאוחר יותר בחייו דעתו השתנתה. סיפורו מאוד קריא ואפשר להציג מספר סופרים מערביים שכתבו בז'אנר דומה, הדוגמה הטובה ביותא לסגנונו של טניזקי היא של שטפן צוויג, שאף הוא כתב באותה התקופה כמו טניזקי. לא ברור לי אם טניזקי קרא את צוויג או שמדובר בצירוף מקרים, אך שניהם מבססים את עיקרי כתיבתם על נפש האדם, רגשות ויחסים בין אישיים. שניהם צוללים לפרטי פרטים של רגשות האדם ומחשבתו בעוד העלילה עצמה נשארת יחסית זניחה.

סיפור זה של טניזקי מתורגם ומונגש בצורה נהדרת לקורא הישראלי בתרגום מהמקור של דורון ב.כהן (ממליץ מאוד לקרוא את ספרו יש לך משהו לקרוא? ביקורות ומאמרים על ספרים וסופרים). הדמויות המרכזיות בסיפור הן כפי שמתאר שמו של הסיפור. החתולה לילי, שוזו הגבר ושתי הנשים פוקוקו ושינקו. לילי היא חתולתו האהובה של שוזו, גבר בטלן וחסר תועלת שהיה נשוי לשינקו, התגרש ממנה בגלל החתולה לילי והתחתן עם פוקוקו, אישה שבאה עם נדוניה טובה, כזאת שתאפשר לשוזו להמשיך בחיי הבטלה שלו. הדרמה בסיפור נוצרת מכך שפוקוקו דורשת משינקו להפטר מהחתולה, היא מקנאה בחתולה מכיוון שכל תשומת הלב של שוזו הולכת אליה. שינקו גרושתו של שוזו דורשת את החתולה ומקווה שבכך שוזו שיתגעגע לחתולה יבוא לבקר אותה אצלה ובכך תוכל להחזיר אותו לחייה ולקחת אותו מפוקוקו. שוזו רוצה לשמור על חיי נישואיו ובלית ברירה מוסר את החתולה לשינקו. יצר הגעגועים שלו לחתולה גורם לו לעשות מעשה שיביא את כל מערכת היחסים של המעורבים לשיא הסיפור.

זהו אמנם רומן קצר (או נובלה ארוכה), בטעות פורסם בסימניה שמכיל 56ע"מ, אך הספר מכיל 98ע"מ. לדעתי נראה שהסופר לא סיים לכתוב את הסיפור, הוא למעשה כתב אותו בתקופה שעסק בתרגומו של "מעשה גנג'י" וכתיבת סיפור זה היווה בשבילו מעט אתנחתא ושמירה על יצירה עצמית שלו. כמו אצל סופרים יפנים רבים ובתרבות היפנית ככלל שימת הלב לפרטים קטנים היא מרכזית, ובחינת אופי האדם ומעשיו מפורטת ומרכזית, כך גם בסיפור זה. שווה קריאה.”