התמסרות והתפכחות

פעם לפני זמן רב, קראתי ספר של <mark>יעל הדיה</mark>, תאונות, וחשבתי שהוא כל כך יוצא דופן באופן בו הוא הצליח לגעת בי, שבסופה של הקריאה אמרתי לעצמי, זאת סופרת לטעמי, שאת ספריה אני מבקש לקרוא. החיים חלפו וזורמו להם, וההבטחה שהבטחתי לעצמי נשכחה, כרבות מאלה שהבטחתי בחיי.

חלפו שנים, ולפני זמן עברתי בספרייה קהילתית נטושה, שנמצאת באתר בנייה, פתחתי את דלתה, ולפני התגלו עשרות ספרים בערבוביה. שם רא

****


נדמה לי ש<mark>יעל הדיה</mark> היא במובנים רבים סוג של תמונת מראה נשית של אשכול נבו. סוג הכתיבה שלהם דומה מאוד, הדימויים שלהם דומים, אופן הכניסה לנבכי נפשם של הגיבורים דומה, ואצל שניהם יש תחושה שלא משנה איזו דמות "מדברת" בספר, הכול עדיין כתוב בגוון אחד, ברור ובולט וספציפי, הגוון של הסופר עצמו. נראה שהם כל כך מאוהבים בכתיבה שלהם, עד שהם מתמכרים אליה ומוותרים לה כדי שיוכלו להמשיך ולהתענג עליה, להתחמם ל

זו הפעם הראשונה שאני כותבת ביקורת ועדיין לא משוכנעת אם הספר באמת טוב או שרומתי.

"רביעי בערב" מתאר קבוצה של אנשים שבאים לטיפול קבוצתי, וכיצד הטיפול משפיע עליהם כמו גם על הפסיכולוגית שמעבירה את הסדנא.

לכאורה יש כאן הכל – דמויות מגוונות, כאלה שכל קורא יכול להזדהות לפחות עם אחת מהן, תהליך שעוברים חברי הקבוצה, כל אחד לחוד וכולם יחד, תהליך של פירוק אישיותם הקודמת, זו שלבשו כל חייהם, והרכבתה מחדש.

<mark>יעל הדיה</mark> היא הסופרת הישראלית היחידה שאני מחכה שתוציא ספר חדש. לצערי, חלק גדול מהסופרים הישראלים שאהבתי (מגד, קנז, שלו.) כבר לא בחיים
לכך יש שתי סיבות עיקריות:
1. שלושה ספרים מתוך החמישה שפרסמה (שלושה סיפורי אהבה, תאונות ורביעי בערב) נפלאים. לעדן קצת פחות התחברתי.
2. הספר האחרון שהיא פרסמה, רביעי בערב, פורסם לפני יותר מעשרים שנה. קשה להבין למה סופרת נפלאה כ"כ, שהתחילה בגיל צעיר יחסית, מפרסמת מעט

האמת היא שזה הספר הראשון של <mark>יעל הדיה</mark> שנחשפתי אליו. לא הכרתי אותה, ולא את הספרים היותר מפורסמים שלה - "תאונות" ו"עדן". והאמת - אהבתי. בערך...

הרעיון של הספר מעניין - חבורה של אנשים שנפגשים פעם בשבוע לטיפול פסיכולוגי קבוצתי. ספרים שהקורא מקבל הצצה עמוקה לנפש הדמויות תמיד דיברו אליי - כי מה יותר מעניין מלשמוע על אירועים דרמטיים בחיי הדמויות בעבר, ועל ההשפעה שלהם על החיים שלהם בהווה? (ובאופן כללי -

או שאוהבים את <mark>יעל הדיה</mark> או שלא. אני אוהבת. אהבתי מאוד את "עדן" ואהבתי את "שלושה סיפורי אהבה", אם כי את שלושת הסיפורים בספר לא אהבתי במידה שווה. כל הסיפורים עוסקים ביחסים שבינו לבינה, יחסים מסובכים, לא בריאים, מלאים במרירות, תלות ואפילו בדידות. כל הנשים והגברים בשנות השלושים והארבעים שלהם, עם עבר מפואר של בדידות, פחד מקרבה ומערכות יחסים בעיתיות.

את הסיפור הראשון אהבתי מאוד. הסיפור מסופר משלוש נקו

כשאני חושב על תרבות השוליים של השמאל, שני מערכונים של החמישייה הקאמרית עולים לי בראש – באחד, קרן מור הצעירה עד מאוד מגלמת סטודנטית תל אביבית, ישובה על הדשא של האוניברסיטה, ומסבירה שהנשק היחידי שנותר בידי השמאל בארץ הוא כוסיות. בשני – קרן מור מגלמת סהרורית מוזנחת בתחנת אוטובוס, ופורשת את משנתה הפילוסופית לפיה כל העולם רוצה לזיין אותה. אפילו הפלסטינאים. יום אחרי הסכם השלום היא תשמע דפיקה בדלת ואז "ש

לפני גיוסנו לצבא החלטנו חברתי ואני לגלות את קסמיה של סיני ולצאת לנופש בדאהב.
הגענו לשם נרגשות, נלהבות ובעיקר בתולות רוצות באופן נואש לחזור לתל אביב כנשים אמיתיות, להכיר תיירים שבדים ואולי גם לשמור עימם על קשר (ולו רק עם שרוכי נעליהם).

ארזנו שרוואלים, דרכונים ועם כריזמה של פולניות לפני התקף אסתמה יצאנו לדרך.
מיותר לציין שהנופש היה מתחת לכל ביקורת: חדרים בעלי ניחוח ביוב ומזגן שרק הרעיש ולא ממש

אני כל-כך אוהבת את <mark>יעל הדיה</mark>, ודווקא בגלל זה הספר הזה הרגיז אותי.
ואסביר:

ראשית, אציין כי אני מבינה שלסופר יש את החירות הספרותית לכתוב את הסיפור מנקודת מבטו ואינו מחוייב בהכרח לעובדות. ישנם סופרים שאפילו הרחיקו לכת ושיכתבו את ההיסטוריה, כך שתתאים לסיפור שרצו לספר. יחד עם זאת, לדעתי, אי אפשר לכתוב ספר שכל הוויותו רחוקה מן המציאות, וזאת בלשון המעטה.

הסיפור הוא על קבוצת הורים שמשתתפת בטיפול קב