“"מצבים הסתיימו ברע
מערכות יחסים כולן זוועה
שלי הייתה כמו של ורלן ושל רמבו
אבל אין בכלל מה להשוות
בין הרומן שלי לאותן סצנות
אהפוך להיות בודד כשתלכי"

בוב דילן, 1975

ילדי פלא הם מושג ידוע באמנות אבל בכל תחום, יכולים לצוץ כמה אחדים. מוצרט היה כזה במוזיקה, פיקאסו היה מוכשר מילדות, אבל בספרות זה קצת יותר נדיר. בתחום הזה, אם תירש שערי שמיים (או שאול, תלוי מי שואלים), צריך להיות בעל ניסיון חיים רב בשביל לכתוב שירים וספרים שירטיטו וייצרו עולמות ויטשטשו גבולות. המצב אצל ארתור רמבו, ילד הפלא של הספרות הוביל אותו להתבגר מהר מדי. בקצרה: רמבו נולד לאב איש צבא שנטש את המשפחה בגיל צעיר, האמא - שתלטנית, מסורתית, מאמינה בחינוך למען השגת הצלחה לחיים נוחים בוגרנים, ניהלה את משפחתה ביד רמה, שתוביל לכך שבנה, יהפוך למרדן שירק על המושג חיים בורגנים. רמבו, גאון כבר מגיל צעיר, מצליח ומוכשר בכל כך הרבה תחומים, יכול לפתוח לעצמו דרך לחיים נוחים ונורמטיביים כמו כל אירופאי טוב. אבל קצת קשה כשכל הישגיך הם כי גדלת בבית נוקשה שהאמין בחינוך קפדני. רמבו לא יכול לסבול את זה. הוא הסמל לנער המורד. המתבגר מהר מדי. שמנסה לברוח מהמוכר, אבל אף פעם לא שלם עם עצמו.

הוא מתחבר לפמליה ולכל האינטלקטואלים והאמנים בפריז וחי חיי בוהמה למהדרין. שם שום דבר לא ידוע ומוכן מראש. מסיבות, חשיש, אלכוהול, שירה, הכל מהכל. מי שהתלהב משירתו הוא אחד מאותם משוררי מפתח בסצנה - פול ורלן. נשוי+ילד, מתאהב בנער הצעיר והחוצפן שמורד ובוחן את הגבולות של מי שסביבו. הם הופכים למאהבים ועד היום רשומים בהיסטוריה כזוג הגייז האייקוני בספרות. אבל כמו כל דבר עם רמבו, מערכת היחסים הזו שלמענה ורלן נטש את אשתו וילדם הפכה רעילה והרסנית. רמבו דקר את ורלן פה ושם, הם נפרדים וחוזרים ובהתקף זעם תוך כדי שכרות, ורלן יורה בנער ופוצע אותו קל כשהם בבלגיה. רמבו חושש לחייו ומזמין משטרה. הסיפור ידוע - ורלן נכנס לכלא לשנתיים, הם נפגשים פעם אחת אחרונה לאחר מכן ורמבו מחליט אחרי שכתב את היצירה הזו, לעזוב לחלוטין את עולם השירה והופך לסוחר קפה ונשק באתיופיה עד שהוא מת בגיל 37 מגידול סרטני.

בין התקופה שאחרי ורלן עד לנטישה את השירה, רמבו ממורמר, כואב את הפרידה האגרסיבית ממאהבו, מתוסכל ועמוס אמוציות רעילות ובוערות, מוציא הכל במעין תהליך פסיכותרפי ויוצר את "עונה בגיהינום". האם זה אמוציונלי פיצוצים? כן. האם אפשר להתחבר לזה כשאתם/ן עמוסי הורמונים וחושבים שהכל חרא? כן. האם אחרי התקופה הזו, הספר הזה עדיין יהיה עם אימפקט? יכול להיות שכן יכול להיות שלא. האם זה אחד הספרים המשפיעים בספרות? כן. האם זה ממש טוב? חד משמעית. כתבתי על "גן העדן האבוד" ששם מילטון נותן לשטן את התחושה שיותר גרוע מלהיות בגיהינום, היא העובדה שיש לך את הגיהינום הפרטי שלך, כמו ייסוריו של לוציפר אחרי הנפילה. רמבו בהחלט בגיהינום האישי שלו. זה מרגיש כמו פרוזה לכל דבר. יש פה התחלה, אמצע, סוף. בספר שירה! רמבו זועק, מדבר לשטן, מדרדר לטירוף, מתייסר, אבל בסוף מכריז שעוד ימצא את הגאולה. הוא מצייר תמונות במילים ממש ככה. לא סתם הוא השתייך לסימבוליסטים. כל שורה אפשר לדמיין במוחנו עם אותן תמונות גרוטסקיות, אבל עם עוד שורה שמתווספת, נוסף עוד פרט שמעצים את זה והופך את כל ההתרחשות לסוריאליזם דמוני שמתאר את הנפש המיוסרת של נער שהיה בן 19 כשהוא כתב את זה למען השם!

זה הרגע אחרי המסיבה וזה ממש לא כיף. אבל זו הרומנטיזציה של הסבל האנושי שכנראה מגבירה את ההתעניינות ביצירה הזו ובטח עם הסיפור מאחוריה. אני תמיד חשבתי שהעונה בגיהינום משולה להופעות שלוחות הרסן והאגרסיביות של הבירת'דיי פארטי, כשניק קייב צורח כאילו הוא שד ממעמקי הגיהינום ומקיא את כל כולו, או מוזיקת 12 טונים אכזרית של שנברג ושות' שמאיימת על שלוותנו ושולחת אותנו למקומות אפלים. בואו נגיד חאפלה של דורון מירן זה לא. ולא סתם מוזכר קייב או מהפכני האסכולה הוינאית השנייה. כי ההשפעה של רמבו הגיעה לכולם. לפיקאסו ולסוריאליסטים ולדאדאיסטים שאהבו את היכולת שלו ליצור תמונות משונות מחוץ למציאות. אלן גינסברג המשיך לקחת את הדרך עמוסת הרגש של רמבו לתאר את מצבו ועשה זאת בדרכו שלו כמו רב אחוז אקסטזה. ניק קייב, בוב דילן, פאטי סמית', ג'ים מוריסון כולם היו בניו ובנותיו של רמבו שיצרו גם הם תמונות מן התת מודע שפירשו מצב נפשי והפכו כמה שורות ומילים לתמונות. ורמבו? הוא לא ראה הרבה במיוחד מכל הספר הזה שיצא בזמן אמת ולא ידע איזה אייקון תרבותי הוא נהפך אחרי שהלך. אחרי זה כמו שהוא ניסה להבטיח בשיר האחרון בספר "פרידה", הוא ניסה למצוא את הגאולה. הוא כתב עוד קובץ בשם "אילומינציות" שבעיניי מהווה את הצד הנגדי בנפש של רמבו. שם התמונות יותר אבסטרקטיות והתחושה היא שמדובר באדם שמנסה למצוא את הגאולה ולהיות שלם עם עצמו. זה המואר שברמבו ואם נמשיך מוזיקלית, הרי שזה אלבום האמביינט שלו.

אבל הקובץ מעולם לא סוים ויצא כמו שורלן קיבל אותו. לצערנו, הצד המואר של רמבו פחות נודע כשהצד האפל במעמקי הגיהינום משפיע עד היום. כי רמבו כמו שאמרתי, הוא הטינאייג'ר שלא מוצא את עצמו ומנסה אבל תוך כדי, הוא עובר חוויות שמצלקות את נפשו ומרחיקות אותו מלהיות שלם עם עצמו. רק בשביל הכתיבה ואולי אם מישהו/י מכם/ן מרגיש/ה זוועה וכל הפנים, אולי צרפתי מיוסר מהמאה ה-19 שעוד לא הגיע לגיל 20 באותו זמן, יימצא תשובה לתהיותיכם ומצוקותיכם. אבל בתכל'ס רק כשקוראים, הספר הזה הוא כל כך טוב שאני לא יודע כבר אם אני יכול לקרוא משהו אחריו.”