פרנסואה ויון, גדול משוררי צרפת בימי הביניים ואחד הגדולים בכל הדורות, נולד ב-1431 בשלהי מלחמת מאה השנים בין אנגליה ובין צרפת.
ויון למד באוניברסיטת סורבון בפריס.
היה כומר, חי חיי נווד מכור לטיפה המרה, השתייך לכנופיה מאורגנת של שודדים, רצח כומר אחד בקטטת-קנאה, השתתף בשוד כנסייה, היה שחקן תיאטרון, רדף נשים וכמה פעמים נידון למוות, אולם קיבל חנינה.
מעל לכל היה משורר גאון.
כשם שבז למוסכמות בחיים כן שבר את מוסכמות השירה.
שיחרר אותה מכבליה הנוקשים וסלל את הדרך לתקופה חדשה בספרות הצרפתית.
בעל לשון צולפת ונועזת ביותר, כתב על נושאים "גסים" מאוד ועדינים כאחד. היה בעל מחשבה סוציאלית מתמרדת, זמר החלכאים והנדכאים ובעל הומור גרדומי.
ביצירתו העיקרית, "הצוואה הגדולה", יש נקודות אוטוביוגרפיות והיא מסייעת לפתרון החידה ששמה ויון ולהבנת האגדה שנתרקמה סביבו.
בתחילת 1463 נידון למוות בתלייה.
נשיא הפרלמנט החליף את פסק הדין לגירוש מיידי ומאז נעלמו עקבותיו.