1


"מה זאת אומרת, נעלמו?"


במחלקה ללימודים אנימליים עומד ריח כבד של זיעה, דם וייאוש. אפילו אני יכולה להריח את הייאוש, ואני לא מסוגלת להריח רגשות. טוב, די בטוח שרוב הייאוש נודף ממני.


אני עומדת במרכז החדר, לצידו של ערן, הרואה של שבט הדוב, והמכתב של קרלוטה מקומט בין אצבעותיי. אם הייתי יכולה, הייתי מועכת גם אותה ככה. מועכת עד שתמחק את החיוך הזחוח שלה ותתחרט על שאי־פעם התקרבה לשבט שלי. אבל אני לא יכולה, כי היא נעלמה יחד עם משאית הגורים שלנו.


אחרי שהמבצע לחילוץ הגורים נכשל, ויואב מצא את המכתב הארור שקרלוטה השאירה לי, לא הרשיתי לאף לוחם לנוח. במשך שלושה ימים סרקנו כל חושה בסיני, הפכנו כל גרגיר חול, ועדיין לא מצאנו שום סימן לגורים החטופים. אפילו חזרנו למפעל שבו היא הייתה אמורה להחזיק אותם, אבל המקום היה נטוש ומרוקן. לא היה זכר לכלובים או אפילו לחדר הניתוחים. וקרלוטה עצמה כבר לא הייתה שם.


היא העלימה את הכול.


אבל כשאחד הלוחמים כמעט התעלף מרוב תשישות וחוסר שינה בלילה השלישי, לייזר — הוואלי של חכמת שבט הזאב — הכריח אותנו לחזור ולדווח לה. והנה אנחנו כאן.


אני מישירה את מבטי לשתי החכמות שמולי ומתעלמת משאר הנוכחים בחדר. ג'וני, יואב ורחל צמודים לקירות מצידי האחד, ובצד השני עומדים המפקח והברסרקרית של ערן, בלונדינית גבוהה בשם מורן.


"שאלתי," חוזרת חכמת שבט הזאב בקול מדוד, "מה זאת אומרת, נעלמו?"


"חיפשנו ברדיוס של חמישים קילומטרים —" יואב מתחיל להסביר.


״— לא שאלתי אותך, ברסרקר," נובחת חכמת השבט, "שאלתי את הרואים."


"הם לא היו במפעל בכלל," ערן עונה בכעס, דם יבש מרוח על בגדיו ופניו. הדם של פלג. "כל מה שעשינו היה לחינם. הקדמנו את הגורים בכמה — אולי חצי שעה? יכול להיות שהם בכלל לא היו אמורים להגיע למפעל הזה. יכול להיות שהכול היה תרגיל."


"הם היו אמורים," אני לא יכולה להפסיק להסתכל על הדם שנקרש על הלחי שלו. "ראיתי את המכלאה, את הכלובים. הם היו בדרך לשם!"


"אבל הם לא הגיעו, נכון?" הוא לועג, "ידעתי שאסור לי לסמוך על רואה שאפילו לא יודעת לזמן חזיונות. הבן שלי בטיפול נמרץ בגללך, את מבינה את זה?"


המילים שלו הן כמו אגרוף לפנים. אני ממצמצת כדי להעלים את הדמעות, והמכתב מתקמט עוד יותר בידי. פלג נפצע קשה במבצע החילוץ שלא הצליח. ערן נעזר באורי רביב, המפקח מטעם היחידה לביטחון פנים אנימלי, הגוף שמפקח על האנימלים מטעם הממשלה החדחושית, והם הבהילו את פלג למסוק חילוץ באילת ומשם לבית חולים סורוקה. הוא נכנס לניתוח מיד כשהגיע לשם, וזאת הפעם הראשונה שאני מקבלת עדכון על מצבו. כל זה קרה בגללי.


"הבן שלך בחר לצאת למבצע," רחל אומרת, "הוא לוחם חזק שהחליט להצטרף וידע את הסיכונים. הוא עשה את זה בשביל הגורים שלך."


"חוץ מזה," ג'וני מוסיף, "לא ראיתי שזה הפריע לך כשפוצצת לו את העין, נכון? מעניין אם גם אז דאגת לו ככה."


אני מתכווצת במקומי. הם מנסים לעזור, אבל זה רק מחריף את תחושת האשמה שלי. הגורים, פלג, כל המאמצים — הכול היה לשווא. אפשר להאשים את ערן כמה שרוצים, אבל אלה החזיונות שלי שהטעו אותנו. בגלל שלא הצלחתי לקרוא אותם כמו שצריך, טעינו בתאריך שבו הגורים היו אמורים להגיע למפעל. בעצם אפשר לומר שהקדמנו אותם. ברגע שקרלוטה הבינה מה קורה, היא דאגה לשלוח את הגורים למקום אחר לחלוטין, ואנחנו חשפנו את עצמנו סתם. עכשיו קרלוטה יודעת שאנחנו רודפים אחריה, והיא תעשה הכול כדי להסתיר את הגורים במקום שבו לא נמצא אותם לעולם. מי יודע, אולי הם כבר הגיעו לאפריקה.


ואם זה לא הכול, יש לה רבאנימל שעוזר לה. יצור מפלצתי שלטענת החכמות נשלט בידי האלים הקטנים, ללא רצון חופשי וללא אנושיות, שכל המטרה שלו היא להרוס ולהשמיד שבטי אנימלים.


"שלא תעז לדבר על הבן שלי!" ערן צועד לכיוון ג'וני עם אצבע מושטת, "אין לך מושג על כלום!"


"כן? מה תעשה לי?" ג'וני משלב את ידיו, "תשפיל אותי עד שאני אהפוך לדובון בלי עמוד שדרה?"


ידיו של ערן רועדות בזעם. "אולי פשוט נעשה לך מה שעשינו לסבתא שלך," הוא יורק, "זה יפתור את הבעיה."


התגובה של ג'וני כל כך מהירה, עד שאני אפילו לא מספיקה לצעוק. הוא מקלל ורגע אחר כך אצבעותיו סוגרות על הצוואר של ערן. "חתיכת אפס אחד," הקול שלו רועד ואחיזתו מתהדקת. "סבתא שלי הייתה יותר גברת ממה שאתה תהיה כל החיים שלך."


"מספיק," אני אומרת כשערן משמיע קול השתנקות, "שחרר אותו."


"כן," מאחוריי נשמע קליק מוכר ומורן מכוונת את האקדח לפרצוף של ג'וני. "שמעת את הרואה שלך, שחרר אותו או שכל המוח שלך יהיה מרוח פה על הקירות."


ג'וני מושך בכתפיו, "אולי זה שווה לי."


"תפסיקו עם זה תכף ומיד!" מתעצבנת חנה, חכמת שבט הדוב. "תרגיעו את עצמכם לפני שאנחנו נתערב."


"ג'וני, שחרר אותו," אני פוקדת שוב וקצות אצבעותיי מתחממות. "עכשיו!"


ג'וני מעיף בי מבט ועוזב את צווארו של ערן. עיניו עדיין בוערות בזעם, אבל הוא צועד לאחור עד שיואב תופס את כתפיו ומרחיק אותו אל הקיר. אני בוהה בזמן שיואב מרגיע אותו, ותוהה אם אי־פעם ראיתי את ג'וני מתעצבן ככה.


"החכמות, אני מבקשת רשות לקחת את הרואה שלי למקום בטוח," מורן אומרת, "הזאבים לא יודעים לשלוט בעצמם."


נו, באמת. כאילו ערן הוא ילד טוב שלא עשה כלום.


"אין רשות כזאת," חנה עונה, "אתם לא רואים מה קורה כאן? במקום להתאחד אתם נלחמים. זאת לא אשמתכם, זה בגלל הרבאנימל. זה מה שיצורי הרשע עושים, הם מפרקים שבטים ומועצות חכמים מבפנים. זה הזמן שלנו להתאחד, אז תאספו את עצמכם."


אני נושכת את הלשון כדי לא להזכיר שהזאב והדוב היו יריבים גם לפני הרבאנימל. לא נראה שזה יעזור למצב העניינים כרגע.


"אנחנו לא יודעות מי מהאלים הקטנים שלח את הרבאנימל," אומרת שרי, חכמת שבט הזאב, "אולי הוא נשלח כדי לחבל בכל המועצה, אולי יש לו תוכניות גדולות יותר. מה שבאמת חשוב זה שכולנו נהיה על המשמר עכשיו. אז תגידו לי את האמת — יש לנו סיכוי למצוא את הילדים?"


אני מעיפה מבט ביואב ורחל, שמביטים בי בתבוסה בחזרה. אני פונה אל החכמה, "אנחנו נמשיך לחפש אותם."


"תרזה, אין ספק שהם כבר יצאו מהטריטוריה של המועצה —"


"זה לא מעניין אותי," אני קוטעת את רחל, "אנחנו נמשיך לחפש. לא ניתן לקרלוטה להשיג את מה שהיא רוצה."


שרי מעבירה אליי את עיני הקונכייה שלה. "ומה היא רוצה?"


"היא מנסה למצוא תרופה למחלה של הבת שלה." כבר סיפרתי להם את זה ואת כל מה שהתרחש במפעל, חוץ מהבקשה הסודית של קרלוטה, שכמעט הסכמתי לה.


אני מצטמררת כשקולה הקר עולה בראשי. "אני מחפשת רואה כבר שנים. אז אני מציעה לך עסקה. אותך תמורת הילד. כמובן, זאת תהיה בחירה מרצון..."


"אבל למה היא צריכה כל כך הרבה גורים?" שרי מנידה בראשה, "כל כך הרבה חטיפות... שנים היא עושה את זה. משהו לא מסתדר כאן. יש משהו שאנחנו מפספסים."


פתאום הנייר בין אצבעותיי הופך לכבד מאוד. "היא מחפשת רואה," אני לוחשת ובושה מציפה אותי. כמעט נתתי לקרלוטה את מבוקשה פעמיים. פעם אחת כשניסיתי לתקוף אותה לבדי בבאר שבע, ופעם אחת כשכמעט הסכמתי לעסקה שלה. "היא חושבת שניסויים ברואה יעזרו לה למצוא תרופה, לפחות זה מה שהיא אומרת." אני מוסרת לשרי את המכתב. "היא הציעה לי עסקה, אותי תמורת הגורים."


"מה?" יואב נובח, "לזה היא התכוונה ב'את יודעת מה לעשות'?"


אני מהנהנת והוא מקלל ונעמד לצידי. "את לא יוצאת לי משדה הראייה יותר בחיים שלך."


"המצב חמור יותר ממה שחשבנו," שרי מעבירה את המכתב לחנה, "יש כאן יותר מדי דברים שלא מסתדרים. זה כבר לא לרמה שלנו."


חנה מקמטת את גבותיה. "את חושבת שצריך לפנות לשבטים המאוחדים?"


השבטים המאוחדים הם המקבילה האנימלית לאו"ם. הם הוקמו אחרי ששבט הדודו במאוריציוס הושמד לחלוטין על ידי חדחושים, והאנימלים הבינו שהם חייבים להתאחד כדי לשרוד. חלק משמעותי מהתפקיד שלהם הוא לשמור על הקיום האנימלי בסוד, אבל זה לא הדבר היחיד שהם עושים. אם שרי חושבת שצריך לערב אותם, כנראה שהמצב חמור מאוד.


"כל כך הרבה גורים שנחטפו," שרי עונה בחומרה, "ומה קרלוטה עשתה בבאר שבע בכלל? ולמה היא זקוקה לרואה, ואיך זה שיש רבאנימל שמשתף איתה פעולה?" היא מנידה בראשה ומחווה בידיה על הנוכחים בחדר. "יש פה סכנה ענקית לעולם האנימלי, ואני לא מדברת רק על משרת הרשע. מה אם היא תחליט לחשוף את המידע שברשותה? מה אם היא תספר לעולם החדחושי על הקיום שלנו? זה יכול להיות הסוף של התרבות האנימלית. אנחנו חייבים לעצור אותה."


"נצטרך לעדכן את שאר החכמים במועצה," חנה מחזירה לי את המכתב, "יהיו התנגדויות, הם לא ירצו לקחת חלק ברגע שישמעו על הרבאנימל. אביגדור, החכם של הסירנות, בטח יטען שזאת בעיה של השבטים שלנו, וכולם ירוצו אחריו."


"הם ייאלצו להבין, לא תהיה ברירה." הן מביטות אחת בשנייה לרגע ארוך ואז פונות אלינו. "אנחנו נפנה לשבטים המאוחדים ונעדכן אותם במצב, אני בטוחה שראש השבטים המאוחדים יעזור לנו לטפל בעניין במהירות."


"ומה אנחנו נעשה בינתיים?" אני שואלת, "קרלוטה צריכה להיענש על המעשים שלה. אי אפשר פשוט לתת לה להמשיך להסתובב חופשייה."


"תנהלו את השבטים שלכם," שרי עונה, "תגדילו את האבטחה. תלמדי לזמן חזיונות. תעשו מה שאתם עושים בדרך כלל. כרגע זה לא הזמן למעשים פזיזים."


"ומה עם הגורים?" איך אוכל להסתכל לאיזי בעיניים אם פשוט נחזור להתנהג כרגיל? איך אוכל להסתכל לכל אחד מבני השבט שלי בעיניים? "אנחנו חייבים להמשיך לחפש אותם."


אנחנו צריכים לעשות משהו. אני לא יכולה פשוט להיכנע.


"אני לא אגיד לך להפסיק לחפש," שרי אומרת, "אבל תזכרי שיש לך שבט שלם לנהל."


"הפעם אני נאלץ להסכים עם הזאבה," ערן מתערב, "אנחנו לא יכולים פשוט לחזור לשגרה. תנו לנו משימה, תפקיד, כל דבר. הילדים שלנו עדיין שם."


המפקח, שעד עכשיו עמד בצד ושתק, מכחכח בגרונו. "אתם יכולים להצטרף אליי," הוא אומר, "אני מתכנן לחקור יותר על הפעילות של קרלוטה בישראל. היא עשתה כאן עסקים רציניים עם כל מיני חברות גדולות. היא מהווה סכנה לביטחון ולכלכלה של ישראל, וזה בתחום האחריות שלי. אני בטוח שאוכל להיעזר בידע וביכולות שלכם. והמשימה תהיה בטוחה מאחורי הקלעים."


אני לא בטוחה מה אני חושבת על משימה בטוחה. כל מה שאני רוצה לעשות זה לתפוס את קרלוטה ולנער אותה עד שתתחרט על כל הצער שגרמה.


"זאת נשמעת לי כמו משימה טובה," שרי אומרת, "כל עוד תישארו מתחת לרדאר. אנחנו מצפות לדיווח של כל הממצאים, כדי שנוכל להעביר לשבטים המאוחדים את התמונה המלאה ביותר."


אני וערן מסכימים במקביל, והמפקח מכחכח שוב בגרונו. "גם אני אשמח לדיווח חוזר ממה שנאמר במפגש עם הרש"מ שלכם."


"כמובן," חנה עונה, "אנחנו נשתף את כולכם בהחלטות שיתקבלו שם. ועכשיו לכו הביתה לנוח, ימים קשים ומאתגרים לפנינו."


השמש מתקרבת למרכז השמיים כשאני ויואב צועדים בחזרה למגדל. יכולנו לחזור בטנדר, אבל זאת נסיעה כל כך קצרה, ואני עוד לא מוכנה להתמודד עם המבטים המאשימים של איזי ושאר הלוחמים. ג'וני ורחל חזרו ברכב, ויואב אפילו לא מצמץ כשהצעתי שייסע גם. "תפסיקי לדבר שטויות כבר," הוא נזף, "זה כאילו את לא מכירה אותי בכלל."


אני גוררת את הרגליים על המדרכה ומשתהה במעבר חצייה רגע אחד יותר מדי. מה אגיד לאיזי כשאראה אותה? היא איבדה לא רק את תומר, אלא גם את דין. הוא נעלם כאילו בלעה אותו האדמה מאז שיצא לרדוף אחרי המשאית במסוף טאבה. לא מצאנו שום שריד לריח שלו, שום עקבה. כאילו הוא מעולם לא היה שם. מה אם קרלוטה תפסה אותו? או יותר גרוע, מה אם הוא מת?


איך אצליח לנחם את איזי, כשבגללי התינוקת ובן הזוג שלה אבודים ואין לנו שמץ של מושג איך נמצא אותם? ומה שאר השבט יחשוב על הרואה הלא מוצלחת שלהם?


"את רוצה שניקח את הדרך הארוכה הביתה?" יואב מרים גבה.


"יש דרך ארוכה?" אני קולטת שנפלתי בפח רק כשעיניי פוגשות את שלו ומבטו הרך בוחן את פניי בעיון.


"יכולה להיות, אם את צריכה רגע לעצמך," הוא אומר בעדינות, "אבל בתמורה תצטרכי לומר לי על מה את חושבת."


נו באמת, ממש עסקת השנה.


"זה לא יכול להיות יותר גרוע ממה שאני חשבתי על עצמי," חיוך עקום עולה על פניו, "כשדניאל החליט למות דווקא כשנסעתי לבקר את ההורים."


אוף, אני ממש צריכה עוד כמה דקות בחוץ. "תדאג שזאת תהיה דרך ארוכה מאוד," אני רוטנת ועיניו הירוקות מתבהרות כשהוא מוביל אותנו בכיוון ההפוך.


"אז מה קורה בתוך הראש שלך?"


"אתה לא מריח הפעם?"


"אה," יואב שולח אליי חיוך קטן ומתחיל למנות עם האצבעות, "אני מריח את הייאוש, התבוסה, ההאשמה העצמית, הבושה —"


הלחיים שלי מתחממות. "טוב, מספיק! אתה כבר יודע הכול."


"עדיין יעזור לך לדבר על זה."


אני בוחנת את הוואנס הבלויות והמלוכלכות שלי לרגע ארוך. זה הזוג האפור, אולי אצטרך לכבס אותן כדי להוריד את הזוהמה. אני לא בטוחה שהן ישרדו ניקוי יסודי.


יואב ממרפק אותי. "נו?"


פאק. יותר קל פשוט לומר את זה במקום שהוא ימשיך להתעקש.


"אני ממש נוראית בלהיות רואה," אני פולטת במהירות, "מגיע לכם רואה שיודעת לזמן חזיונות ולא טועה בזמנים. יכולנו למצוא את תומר ואת שאר הגורים אם רק הייתי יודעת לעשות את העבודה שלי."


יואב שותק רגע ארוך וטעם חמוץ ממלא את פי. הוא מסכים איתי, גם הוא מעדיף שתהיה להם רואה אחרת. גוש כבד של דמעות מתחיל לחנוק את גרוני ואני ממצמצת במהירות כדי לסלק אותו. אם אתחיל לבכות עכשיו, אתפרק לגמרי, ואני לא יכולה להרשות את זה לעצמי.


"את יודעת שפעם תקפתי רואה של שבט זאב אפריקאי?" הוא מוביל אותי לספסל בצל ומתיישב.


"מה?" אני בוהה בו רגע ארוך, אבל הוא רק מסמן על הספסל לידו בקוצר רוח.


"הרואה הגיע אלינו לביקור דיפלומטי," הוא ממשיך כשאני מתיישבת, "זה היה ביקור בזק, בתכלס הייתי צריך לדעת שהוא מגיע, אבל דניאל שלח מייל שמבשר על זה כשהייתי בליל ציד ולא הספקתי לראות. אם הוא היה שולח את זה בחיזיון לא הייתי מפספס, אבל הוא האמין שתקשורת בחזיונות היא רק למקרים דחופים."


"איך זה קשור?" אולי הוא קיבל מכה בראש במבצע, אם הוא חושב שעכשיו זה הזמן המתאים להעלות זיכרונות מהעבר.


"טילי," הוא רוכן אליי ואצבעותיו נשלחות לשערי הפרוע ומרחיקות אותו מפניי. "אני תקפתי רואה של שבט אחר שהגיע אלינו. את מבינה מה זה אומר? זה כמו להכריז עליהם מלחמה. זאת הייתה פשלה בדרגה של משבר בינלאומי, דניאל היה צריך להשתמש בכל הקשרים שלו ולהזעיק לכאן את חכמי המועצה כדי שלוחמי היוצר של הזאב האפריקאי לא יגיעו להשמיד את כפר הרים."


עיני האזמרגד שלו מתרככות כשהוא ממשיך. "אנחנו לא צריכים רואה אחרת, אנחנו צריכים אותך," הוא מבהיר, "אנחנו בני אדם, אנחנו עושים טעויות. את תעשי עוד מלא טעויות, אבל אני אהיה כאן לעזור לך, וגם שאר הלהקה הראשונה. אנחנו נעבור את זה ביחד."


משהו נמס עמוק בתוך הבטן שלי כשאגודלו מלטף את הלחי שלי. "את שלנו, טילי."


ומתחת לזה אני שומעת את המילים שלא נאמרו. שהייתי רוצה שייאמרו. את שלי, טילי.


אבל זה לא יקרה לעולם, כי יואב הוא הברסרקר ואני הרואה, וזה שילוב בלתי אפשרי בעולם האנימלי. הרגשות שלו לא אמיתיים, אני מזכירה לעצמי, הם אשליה שנועדה לגרום לו לשמור עליי עד שאוכל להעניק לו שם. כשזה יקרה, כל המשיכה שהוא מרגיש אליי תיעלם ואני אשאר שבורת לב ומרוקנת.


"טילי?"


הקול שלו רך ואצבעותיו על עורי רכות יותר. וזה נורא ומנחם בו זמנית.


אחרי כל היום הזה, זאת מכה אחת יותר מדי. אני מתרחקת ומשתחררת ממגעו. הבעה נוגה עולה על פניו, אבל הוא לא מנסה להתקרב שוב. "מה נגיד לאיזי?"


"את האמת, שעשינו כל מה שאפשר," הוא עונה בעצב, "ונמשיך לעשות הכול. אנחנו נמצא אותה."


אני נאחזת בביטחון שלו, כי מה עוד אני יכולה לעשות? אנחנו נמצא את תומר ונחזיר אותה הביתה. אנחנו נמצא את שאר הגורים, ונחזיר גם את דין הביתה. אני אדאג שזה יקרה, גם אם זה יהיה הדבר האחרון שאעשה בחיים האלו. אני אתקן את הטעות הזאת.


אנחנו יושבים בדממה על הספסל עוד רגע ארוך, ולבסוף אני קמה על רגליי. אי אפשר לדחוק את הקץ יותר מזה, בטח מחכים לנו במגדל. בהמשך הדרך, יואב לא מנסה לפתוח בשיחה, רק הולך קרוב אליי וזורק בי מבטים מדי פעם, כאילו הוא דואג שתכף אסתובב ואברח.


זאת מחשבה מטופשת. פספסתי את ההזדמנות שלי לברוח לפני חודשיים.


"אני צריכה להתאמן בזימון חזיונות," אני אומרת כשאנחנו נכנסים ללובי, "אני חייבת לשלוט ביכולת הזאת. אסור שמה שקרה יחזור על עצמו."


הלובי ריק, חוץ מלוחם יוצר אחד שמרכין את ראשו כשאנחנו עוברים. הלהקה הראשונה ושאר הלוחמים לא שם, ולרגע פחדני אחד אני שמחה על כך. יהיו לי עוד כמה רגעים לפני שאצטרך להתמודד עם כולם.


"אני אדבר עם רחל," יואב עונה כשאנחנו צועדים לכיוון המעלית, "אבל אני רוצה שתאכלי קודם. אני לא חושב שראיתי אותך מכניסה משהו לפה ביומיים האחרונים."


"גם אתה לא," אני מציינת. שנינו היינו יותר מדי עסוקים מכדי לאכול או לישון. "אין לנו זמן לבזבז. ניקח משהו מהמקרר ונאכל בדרך לבית שלה."


אנחנו יוצאים מהמעלית בקומה 13 וצועדים לכיוון הדירה שאני חולקת עם יואב. מאז שג'וני עזב את חדר האורחים וחזר לדירה שלו בקומה 7, רק שנינו גרים שם. זה לא אומר שאנחנו באמת לבד, רוב הפגישות של הלהקה הראשונה עדיין מתרחשות במטבח שלנו.


הבטן שלי מתכווצת ומגרגרת. לא חשתי את הרעב עד עכשיו, אבל אחרי שהעלינו את הנושא, הגוף שלי נזכר שלא קיבל שום מזון ב —


"עצרי," יואב מסנן וחוסם את הדרך. עיניו מקובעות בחשדנות על דלת הדירה ואני קולטת שהיא פתוחה מעט.


היא לא הייתה פתוחה כשעזבנו.


"לכי לכיוון המעלית," יואב לוחש, "רדי לקומה 7, קראי לג'וני ותאיר ותישארי בדירה שלהם." קולו חד וחותך, כאילו הוא פוחד שלא אקשיב לו, אבל אני מהנהנת במהירות וזיעה מכסה את כפות ידיי. מי שזה לא יהיה בדירה, הוא הצליח לחלוף על פני הלוחמים שלנו. אולי אפילו פגע בהם. מה אם זה לואיס, הרבאנימל? יואב לא יוכל להילחם בו לבדו. אני חייבת להזעיק עזרה במהירות.


יואב מתקרב לדלת הפתוחה בזמן שאני ניגשת למעלית ומזמינה אותה. הוא דוחף את הדלת ונעלם בתוך הדירה. ליבי הולם בחוזקה באוזניי ופי מתייבש. מה קורה שם? אין קולות של קרב, אז למה הוא לא יוצא?


ואז אני שומעת את יואב מקלל בקול רם. "מה אתה עושה כאן?"


כשהתשובה מגיעה אני כבר בחצי הדרך לדירה. אני אזהה את הקול הזה בכל מקום. אני צועדת לסלון, כמעט רצה לשם, והלב שלי צונח לנעליי כשאני מגיעה.


פלג יושב על הספה ועיניו נדלקות כשהוא מביט בי. תחבושות עוטפות את ראשו ואת רוב החזה שלו, וזוג קביים זרוקים על הרצפה לידו.


עיניי גולשות ממנו לתיק גב קטן ומרופט שניצב ליד הספה.


"מה בשם פנריר אתה עושה כאן, דוב?" יואב נוהם, "ולמה אתה מדמם לי על הספה?"