“לא לא, פשוט, לא...
הנה עוד מקרה של סופרים ישראלים (שבמקרה שלנו סופרת) שמנסה לכתוב ספר פנטזיה בסגנון אמריקאי, וזה פשוט יוצא... לא טוב!
העלילה כל כך ירודה, הכתיבה ארוכה ומייגעת, דמויות חסרות אופי...
ספרים מהסוג הזה פשוט בזבוז של נייר ודיו. עורכי פרסומות למחזור, הנה רעיון חדש לפרסומת: "ספר גרוע- לאור לא מוצאים! כי נייר- לא מבזבזים!" שימו את הספר הזה ברקע ועוד כמה ספרים (לוו דווקא של סופרים ישראלים... אהמ אהמ "נולדו בחצות"...), והרי לכם פרסומת מושלמת!

העלילה מגוללת את סיפורה של ליליום (כן, היא קרואה על שם פרח, מן קטע כזה של העיר לקרוא לילדים שלהם בשמות של פרחים. לא שיש כזו מישהי סיפור...אבל תתארו לכם ילדה בשם "סתוונית החורש"...)
לאחר שליבה נשבר בידי הבחור שהייתה מיודעת לו, היא מקפיאה את הרגשות שלה אצל פיות שבמקרה הם משפחה של אימה (שמתה כמובן בצעירותה- איך לא? סופרים יקרים אתם לא חייבים להרוג את אחד מההורים. זה לא הופך את הסיפור לטראגי יותר נקודה!)

כל הספר התחשק לי לטלטל את ליליום הזאת ולצעוק: "חמודה, לא כל בן ששובר לך את הלב צריך ללכת ולהקפיא רגשות! כן זה כואב (חצי מהספר היא רק מתארת כמה שכואב לה הלב...) אבל אם כל אחד היה עושה את זה- העולם היה הופך לעולם של רובוטים".

עלול להכיל ספויילרים

הנה כמה קטעים צפויים ביותר:

1. ליליום מכירה בתחילת הספר "נער אורוות" שבמהלך הספר היא נתקלת בו שוב ושוב... ותוך כדי מסופר גם שהבן של המלך- הנסיך, צריך להגיע בקרוב לעיר אחרי ששנים אף אחד לא ראה אותו... נראה אם אתם מצליחים לראות מה הקשר בין שני הדברים... נכון! כל הכבוד! נער האורוות הוא הנסיך! וואו זה היה כל כך לא צפוי...

2. ליליום מצילה את הנסיך מפושעים שמנסים להרעיל את המלך לעתיד באמצעות האוכל שלו (מה זה פה?! מגילת אסתר?!)

3. והגענו לקטע הכי לא צפוי- ליליום מתחתנת עם הנסיך!

4. הרגשות של ליליום חוזרים בסוף הספר! אפשר להיות יותר צפויים מזה??

באמת שהתאמצתי לקרוא את כל הספר אבל פשוט לא יכולתי. דילגתי על עמודים שלמים עד לסוף הספר.

בזבוז של זמן מוחלט!”

“בעקבות הספר הזה למדתי כמה דברים :
1. לעולם לא לקרוא ספרים של סופרים ישראלים
2. לא לקחת ספר קצר מידי ( כי אין בו עלילה )
3. לעולם לא לקחת ספר שכבר בתקצירו הוא נשמע חסר תוכן

ועכשיו לביקורת:
אני פשוט מצטערת שקניתי את הספר הזה , כן כן קניתי ולא השאלתי מהספרייה .
היו לי כמה סיבות טובות לקרוא אותו ואני גם רציתי לבדוק מה רמת הכתיבה של הסופרים בארצנו אבל אני לא חשבתי לרגע שהספר הזה יהיה כל כך חסר תוכן בעליל , הספר הזה הוא פשוט לא קריא !!!!

כל מה שכתוב שם זה על מישהו ששבר את ליבה של ליליום , ברצינות????????????????? שיברון לב על זה כל הביג דיל של הספר?????? חשבתי שזה יהיה רומן מקסים וזה רק מעצבן שהיא בוכה על מישהו שכבר לא שם עליה יותר.

טוב הכירו את גיבורת הספר ליליום : היא נקראת על שם פרח הליליום כי מסתבר שכולם נראים שם על שמות של פרחים ..... היא בעלת שיער אדמוני ועור בהיר ודי מוזרה לפי דעתי ( טוב את המוזריות שלה אני די חיבבתי ) היא הבת של רופא החיות המלכותי , ליליום היא קופצנית ועליזה ומדברת עם סוסים מסתבר... עד שיום אחד היא שתתה שיקוי שלא ייתן לה לחוש רגשות ... הדבר הראשון שרציתי להגיד לליליום הוא " תגידי מה אצת היית שתויה מתי ששתית את השיקוי??" רק בגלל אהבה שנכזבה את רוצה להרוס לעצמך את החיים? יש עוד המון דגים בים ליליום את לא חייבת דווקא את המישהו ההוא...

הספר הוא צפוי ממש ודי הכרחתי את עצמי לגמור אותו כי אני תמיד גומרת ספרים מי יודע אולי הוא היה משתפר בהמשך??? אבל לא פשוט לא הוא היה ממש רדוד אני לא אוהבת בכלל ספרים כאלו השיחות היחידות שהיו לליליום וחברותיה הם:"איך השמלה שלי" או " עם מי את הולכת לנשף? ממש אבל ממש התאכזבתי !”

“ביקורת ראשונה והו!!! בהצלחה לי -אמן אמן אמן-
עוד יום חם בצורה נוראית לקראת סיום החופש הגדול.
ובאיזה עוד מקום אפשר להעביר את קצת הזמן הפנוי שנשאר לי לפני שהלחץ מתחיל? בדיוק, קניון (לא התשובה הרגילה שלי אבל במקרה הספציפי הזה לא בדיוק הייתה לי מילה בנושא).
אני מטיילת לי עם חברה בקניון ואז רואה בזווית העין את סטימצקי לא יכולה שלא להיכנס (למרות הקיטורים הלא פוסקים של חברתי: "עוד פעם סטימצקי!!!!!!!!). אני מסתובבת באטיות סביב הדוכן של הספרים ומגלה שכבר יש לי כמעט את כולם, ואז אני קולטת את הספר "הלב של ליליום" וקונה אותו למרות שאני מודעת שנשארו לי עוד כמה ספרים שלא קראתי בבית.
בסופו של דבר התחלתי אותו רק בתחילת השנה, בשיעורי ספרות בבית ספר, ותנחשו מה? התאכזבתי קשות.
לקח לי לסיים את הספר הזה בערך חודשיים ואני אחת שקוראת מהר אז זה אמור כבר להגיד משהו על הספר לא?


הספר התחיל בהיגיון מסוים אם כי גם לא ממש. ליליום שמחה, מאושרת, חייה חיים רגועים באזור מובדד ושקט עם אבא שלה והסנדקית של האמא-פיה-לשעבר שלה (שכמובן כבר לא בין החיים כי ברור שאין ספר טוב ללא הורה מת!!! [ממש]) שקוראים לה ננה שגם היא בכלל פיה-לשעבר וליליום כולה מלאה באהבה כלפי החברות שלה והחבר המאוד מהמם שלה.
כאן מתחיל ונגמר ההיגיון בספר הזה.
סכנת ספויילרים
אז הכל מתחיל להיות באמת לא הגיוני ומוזר
ממש בפרק הראשון של הספר (אני כמעט בטוחה שזה באחד העמודים הראשונים אפילו)ליליום פוסעת לה עם חברותיה במורד הרחוב לאחר עוד יום שיגרתי בבית הספר וכל אחת מהן רוצה רק ללכת לביתה, פתאום מגיע איזה נער מוזר עם סוס (חד קרן?) שברח לו בזמן שהוא טיפל בו וכמובן שליליום תשכח מהחבר המדהים שמחכה לה איפשהו ותאפשר למחשבות עליו לחמוק לראשה ולהיתקע שם די הרבה זמן (כל הספר כמעט [ואו כמה סוגריים]) וכמובן שהוא מופיע עוד הרבה פעמים בספר הזה, ובום!!!!! כמעט לא הספקנו למצמץ ובדיוק החבר המקסים שלה הולך לאיזה נשף עם נערה אחרת שהוא אמור לשנוא בכלל. ליליום שלנו נשברת, ומחליטה לשים סוף לכאב הנורא שלה. היא הולכת בהוראתה של ננה (האמת שממנה ציפיתי לקצת יותר) ליער שבו הפיות גרות בכדי שהם יקפיאו לה את הלב ולא יאפשרו לה להרגיש כלום! רק בגלל שיברון לב קל. תחשבו כמה אנשים היו עושים את זה אם זה היה אפשרי

אבל מה באמת הופך אותו למסורבל וקשה לקריאה? רצף האירועים.
לא באמת תחשבו על זה, סבבה הקפיאו לליליום את הרגשות, היא קיבלה מה שהיא רצתה, המצב לא אמור להשתפר קצת? כי הוא ממש לא
היא מתחרטת על זה כל הזמן ולא מפסיקה לציין את זה כמעט כל חצי עמוד ואז מיד סוטרת את עצמה("האם עשיתי טעות? לא!"), החברות שלה פתאום מתוסבכות והכל קורה כל כך מהר שזה קשה ולעיתים קצת מעצבן לעקוב אחרי הכל.
סוף ספויילרים

אז בטעות קניתי את הספר הזה ובטעות סיימתי אותו.
לא היה שווה את זה”

“זה ספר בסדר.
הוא לא נהדר או מדהים, הוא פשוט בסדר.
אהבתי את הרעיון של הספר, ואני מניחה שזה מה שמשך אותי לקרוא אותו, דבר אשר אני מתחרטת עליו, יש משהו בכתיבה שגרם לי לרצות להפסיק ולקרוא את הסיפור הזה, דברים קרו מהר מידי לטעמי, ואני מניחה שפשוט לא התחברתי לספר הזה.”