כל שנה אני מחכה במתח לשמוע מי זכה בפרס נובל לספרות. אני תמיד שמח להכיר סופר ראוי שעדיין לא קראתי את ספריו, והפרס הוא לרוב אינדיקציה טובה לטעם שלי. אך כשזוכה כותב שירה או מחזות, סוגות שאני לא נוהג לקרוא, אני חש פיספוס קל ומחכה בסבלנות לשנה הבא.
פטר הנדקה, הזוכה לשנת 2019, הוא משהו באמצע - מחזאי, נובליסט ותסריטאי. נו טוב, אני מניח שאף אחד עדיין לא מת מקריאת נובלה.
לאחר שאמו התאבדה, פטר הנדקה מספר את קורות חייה. הוא מחלק את הספר לשני חלקים - בחלק הראשון הוא מספר על רוב חייה: ילדה שגדלה בכפר באוסטריה בין שתי מלחמות העולם, סקרנית, מלאה בשמחת חיים ורצון להשכלה. התרבות השמרנית בה גדלה והאירועים בעולם לא מאפשרים לה להגשים את שאיפותיה; המשבר הכלכלי הגדול, כניסת הנאצים לאוסטריה וסיפוחה לרייך, הגירה לברלין והמלחמה, עד לחזרתה לכפר הולדתה. בנוסף, חייה הלא קלים ממילא הופכים אותה לאישה אפאטית כמעט לחלוטין, זוהי האומללות שאינה מבקשת דבר.
אך זהו לא רק סיפורה של אמו של של הנדקה, אלא סיפורן של המוני נשים שנולדו וגדלו בתקופה הקשה הזאת. כדי לחזק את ההרגשה הזאת, לדמויות בספר אין שמות (אם אני לא טועה, השם היחיד שמוזכר בספר הוא אדולף היטלר), כלומר תבחרו לכם כמעט כל שם גרמני שתרצו והוא יכול להתאים לסיפור.
החלק השני הוא האישי, בו אין לטעות שמדובר באימו. ההתמודדות שלה עם מחלת נפש ועד להתאבדותה.
אי אפשר לעשות ספויילר לספר הזה, מן ההתחלה הכל כבר ידוע. עוצמתו של הספר הקצרצר הזה (96 עמ' כולל אחרית דבר) היא בכתיבתו של הנדקה - מרוחקת, קודרת, קרת רוח, כמעט מצמררת. אין מילה אחת מיותרת בספר, הנדקה לא מתעקב על שום דבר ועל ידי משפטים מאוד מדוייקים חייה של אימו עוברים כהרף עין.
לא ארחיב על שמו של הספר, המתרגמת אילנה המרמן כותבת על זה באחרית דבר. שמו של הספר בהתחלה נשמע לי מאוד מתאמץ, אך בסופו של דבר הוא מגדיר בצורה מדוייקת את מצבה של האישה. אולי זה רק אני, אבל הסגנון הזכיר לי לפרקים את "הזר" של אלבר קאמי. הוא השאיר אותי עם טעם של עוד, אך מעניין האם הנדקה יכול להחזיק רומן שלם בכתיבתו.
סה"כ ספר טוב ושונה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
