ז'וסטין נייז' בת העשרים ואחת חיה עם אחיה ז'ול אצל סבה וסבתה בכפר מיאי, שהוא כזה כפר קטן, שאם באמת רוצים למצוא אותו על המפה כדאי להצטייד בזכוכית מגדלת. ואם כבר לדייק - ז'ול הוא לא באמת אחיה הקטן. הוא בן דוד שלה. כשהיו קטנים נהרגו הוריהם בתאונת דרכים, ומאז הם גדלים אצל ממה ופפה שדואגים לכל מחסורם, אבל חוסכים מהם שני דברים: חיבוקים, ומידע בקשר לתאונה בה נהרגו הוריהם. בכל פעם שמנסים לדלות מידע מ-ממה היא נוהמת משהו לא ברור ומחליפה נושא במהירות.

ז'וסטין עובדת בבית אבות ככוח עזר. היא אוהבת את חברת הקשישים, לשבת איתם, לארח להם לחברה, לשמוע את סיפור חייהם, וגם לכתוב את הסיפורים. היא קונה מחברת בחנות של פרוסט הזקן ומעלה על הכתב את הסיפור של הדיירת מחדר מספר 19. אלן.

אלן היא ליידי אמיתית, וכמו סירה המתנדנדת על גלי הים, ככה היא שטה בדמדומים שבין ערות לזיכרון. יש לאלן סיפור חיים סוער ומרתק, וז'וסטין מעלה את הסיפור על הכתב תוך כדי שהקורא נחשף לסיפור חייה, סיפור שהולך עשרות שנים אחורה.

ובין לבין מנסה ז'וסטין להתחקות אחר נסיבות התאונה של הוריה והוריו של ז'ול, להבין מה באמת היה שם.


על פניו יש פה את כל מה שצריך, אך משהו התפקשש בדרך.

קראתי לא מזמן את ספרה השני של הסופרת- להחליף את המים של הפרחים - ( והראשון שתורגם אצלנו) והוא היה וואו. אבל ממש. עכשיו, אני יודעת שצריך להתייחס לכל ספר בפני עצמו, ולא נכון להשוות בין השניים. ובכל זאת.. באתי עם רמת ציפייה גבוהה, והרגשתי כל הזמן כאילו אני מחזיקה גוש גבינת אמנטל. זו המחוררת.
הכתיבה שלה נהדרת. גם פה, וגם בלהחליף את המים. אבל אני חיפשתי את הקסם שהסופרת פיזרה ממנו בשפע בספר הקודם, ופה הוא נכח במשורה. העלילה לא היתה מהודקת מספיק לטעמי, שתי דמויות מאוד מרכזיות בסיפור היו לא אמינות. ונכון, זה סיפור, וזה לגמרי בידיון, ובכל זאת - אמינות בסיסית צריך? לדעתי צריך.
כן היה אפשר להבחין בחתימת ידה של הסופרת. האהבה למוזיקה, אזכור השירים והזמרים הפזורים לכל אורך הסיפור, היכולת לכתוב כל כך יפה על נושאים שוברי לב. והיא באמת כותבת יפה.

אז,

כדאי לקרוא את הספר הזה מבלי להשוות לספרה הקודם, ואני אחכה בסבלנות לספרה השלישי.

רומן אנושי, חכם ומרגש שמתרחש בין זיכרונות העבר לבדידות של ההווה.
במרכז הסיפור נמצאת ז’וסטין, צעירה שעובדת בבית אבות קטן בכפר צרפתי
ומפתחת קשר עמוק עם דיירי המקום, במיוחד עם אלן — אישה מבוגרת שמתחילה
לספר לה את סיפור חייה ואהבתה הגדולה.
דרך הסיפורים, המחברות הישנות והזיכרונות שנפתחים לאט,
נחשפת עלילה מלאה בסודות משפחתיים, כאב, אהבות אבודות ורגעי חסד קטנים.
סיפורה של אלן, גם חייה האישיים של ז’וסטין נחשפים בהדרגה — היתמות שלה,
יחסיה המורכבים עם משפחתה והחיפוש שלה אחר שייכות ואהבה.
זהו ספר שנע בקצב איטי אך סוחף.
מומלץ בחום.

הספר שייך לעשרות ספרים שפורסמו בשנים האחרונות, הכתובים באותה תבנית. סיפור משפחתי ,יש בו סוד , יש רוקה כרונית, הגבר המופיע הוא בדרך כלל ניראה פשוט לא מתאים לה ומתגלה כאוצר . לעיתים הספרים כתובים כרומן רומנתי לעיתים כספר מתח (לא כל כך מותח למי שמכיר את הזנר) את רובם הפסקתי לקרוא.
הספר הזה הוא בדיוק מאותו ז'נר. כתוב יותר טוב אבל נמשך יותר מדי . גרוע יותר מסיפרה הקודם "להחליף את המים של הפרחים",

וואו, אני חד משמעית הגעתי לא מוכנה לספר הזה.

אתחיל ואומר, לאור ביקורות רבות שקראתי שטרם קראתי את ״להחליף את המים של הפרחים״ כך שבאתי ״נקייה״ ובלי ציפייה מסוימת.
הגעתי אליו לא מוכנה, כי ציפיתי לספר קליל ונחמד, וגיליתי ספר שהפך לי את הנפש.
היו קטעים שקראתי עם ידיים רועדות ודמעות בעיניים, קטעים שהתהפכה לי מהם הבטן וקטעים שחייכתי וצחקתי.
הספר מספר על ג׳וסטין, בחורה בת 21 שעובדת בבית אבות. היא מאוד אוהבת את העבודה שלה, ויש קשישה אחת שאליה היא מחוברת יותר מלכולם, והיא מתחילה לכתוב את סיפור חייה.
עברתי פה רכבת הרים של רגשות, ולא יכלתי להניח את הספר מהיד עד לסיומו, הייתי צריכה להכריח את עצמי ללכת לישון.
הטוויסטים השאירו אותי בפה פעור ולב על 200.
הספר הזה היה לי עצוב וקשה לקריאה, אני ראיתי ביקורת שתיארה את הספר כבעל ״עלילה קלה״ ומתחילה לחשוד שלא קראנו את אותו הספר, אולי הוא השפיע עליי כל כך חזק בגלל התקופה? ואולי אני פשוט כל כך רגישה, היה לי עצוב בטירוף, בכל אחת משלושת העלילות שלו.
בכל אחת מהעלילות יש סיפור אהבה, כל מיני סוגים של אהבה. אהבה נכזבת, אהבת כואבת, אהבה ממבט ראשון, אהבה חד צדדית ואהבה שצומחת שוב בין ההריסות.
הספר הוציא אותי עם המון מסקנות, כמו לחייג יותר לסבא וסבתא שלי, להקשיב יותר, להיות סבלנית יותר, להעריך יותר, להנות יותר מהעכשיו ופחות לחשוב על העתיד כל הזמן. בכל אחת מהעלילות היה הקסם שלה, וכל אחת מתחה אותי בטירוף והייתי חיייבת לחפש אותה בפרקי הספר מתי יהיה ההמשך, אבל הדברים מתבהרים רק לקראת הסוף ועד אז קראתי בנשימה עצורה.
העזובים של יום ראשון נכנסו למעמקי נפשי ולימדו אותי סבלנות ואמפתיה, אלן אל והשחף לימדו אותי נאמנות אין קץ, ג׳וסטין לימדה אותי מסירות ולוסיאן לימד אותי אהבת אמת.
אני עדיין לא מצליחה לעכל את מה שקראתי, יקח לזה זמן לשקוע ולהתגבש בתוכי, מה שבטוח זה שהספר הזה ישאר איתי במחשבות ובנפש בתקופה הקרובה לכל הפחות.

מקסים, יפה ומרגש. התחיל בצורה מקרטעת אך מתגלגל בצורה בטוחה ויפה.
ז'וסטין היא בחורה צעירה שעובדת בבית אבות כסניטרית בעיר בורגון שבצרפת.צעירה שקושרת את נפשה בחייהם של קשישים. נהנית מהעבודה ומהאינטרקציה איתם, משמשת אוזן קשבת ומעניקה להם רגעי אושר וחסד.
קשישים אלו מספרים לה את סיפור חייהם והיא מעלה אותו על הכתב. במיוחד נקשרת לאלן הדמנטית. מבלה איתה שעות וזו מספרת לה את סיפור אהבתה המרגש לבחור בשם לוסיאן שהיה אהבת חייה.
בהמשך ז'וסטין גם תכיר את משפחתה של אלן - בתה ונכדה.
ז'וסטין התייתמה משני הוריה שנהרגו בתאונת דרכים יחד עם עוד זוג שהם בעצמם דודה ואשתו שהם הוריו של ז'ול שגדל עמה בביתם של הסבא והסבתא. הסבים לא דיברו
על העבר ועל התאונה המסתורית והבית שבו הם גדלו היה בית עצוב וקודר. היא נותרה עם פצע כואב בעקבות הטרגדיה ולכן משקיעה עצמה בעבודה, מחליפה בני זוג שאפילו את שמותיהם לא זוכרת, ללא אהבה ושום מחוייבות.
עם הזמן היא מגלה רצון לבדוק פרטים על הוריה ולשם כך היא מרחיקה עד לשבדיה שם מגלה שסביה מסתירים ממנה סוד גדול.
זה ספר ראשון של הסופרת שאני קוראת ומצאתי בו המון חמלה ואהבה לזולת. כתיבה אנושית, מעניינת ומרתקת עד הסוף.
דמויות מעניינות, סיפורים יפהפיים שמלאים בתובנות ומלמדים שיש לקחת את החיים בפרופורציות.
ממלציה מאד

מאד אהבתי את הספר כמו שמאד אהבתי את הספר הקודם שלה.
הספר נקרא בשטף ואהבתי א תהדמות של המספרת ואת מבנה הסיפור.