מה יקרה אם אמות מחר בבוקר ? טוב , לא הרבה , למען האמת . יעשו הלוויה , יישבו שבעה , יגידו עלי מילים טובות שאולי לא באמת מגיעות לי וימשיכו הלאה . כי ככה זה בחיים . הם חזקים והם נמשכים והם מתגברים על כל מוות שלא יהיה . וכך נתקלתי למשל במקרים של הורים שאיבדו את ילדם והביאו ילדים אחרים לעולם , באלמנים ואלמנות צעירים שהתחתנו שוב (שמעתי שגם האלמן של גיבורת הספר התארס) וגם במקרים קיצוניים במיוחד כמו של ב

רוב הביוגרפיות נכתבות על אישים ידועים – מדענים, ראשי ממשלה, אישים רבי פעלים, אנשים ששינו את ההיסטוריה. בניה שראל לא היה אחד מהם. בניה, בן 27 במותו,נפל בקרב במבצע "צוק איתן" ב- 2014. הוא הותיר אחריו הורים, ארבע אחיות,שלושה אחים וארוסה. הוא נפל שלושה שבועות לפני המועד המתוכנן לחתונתו עם גלי.

<mark>יפעת ארליך</mark> כתבה את סיפור חייו. אז עם כל הכבוד לנסיבות מותו הטרגיות וההירואיות, מה כבר אפשר לכתוב על בחור

כמה מכם שמעו על קיומה של הקהילה הקראית המזרח אירופאית?
בשאלה הזו תכננתי לפתוח את הביקורת הזו, אבל במחשבה שניה, אולי צריך לפתוח בשאלה - כמה מכם שמעו בכלל על הקראים?
אמנם יש בארץ מספר קהילות קראיות, אך מכיוון שמדובר במיעוט המונה כ-40,000 נפש בלבד בארץ, יתכן ולא כולם שמעו עליהם.
הקראים הם זרם ביהדות שאינו מאמין ב"תורה שבעל פה". קודקס של הלכות שע"פ המסורת היהודית ניתנו יחד עם התורה הכתובה ועברו בע"

שמו הבהחלט צבעוני של הספר (ששמעתי אודותיו עמדות לכאן ולכאן) הנו בעצם מה שקרוי בהמשך - תרגיל דפנה מס' 1. החיים בלעדי יכולים להיות מחזה טרגי סוחט טישויים וקיטש נלבב, לצד רכבת הרים שמשחררת אותנו לצרוח בכל הכוח מבלי להישאר מאופקים באולם הקונצרטים של החיים. גילוי נאות, לא הכרתי את דפנה, עם זאת, הצלחתי בהחלט להכנס עמוק פנימה אל הספר. הכתיבה של דפנה עצמה נועזת, מרעננת, ובעיקר בעיקר - חופשיה. יכולתי להתוו

לזכרו של בניה שראל
ספר מקסים משעשע וכואב - שנכתב לפעמים ב"מדוברת", לפעמים ב"ספרותית" ולפעמים אחרת - וזה בסדר.
על בניה שראל - שהיה בחור מקסים, קצת סוער וקצת מרדן וגם אנושי וכשרוני. שהספיק לא מעט וגם היה בתחילת הדרך - והיה בסדר. יותר מבסדר. הרבה יותר.
הספיק לא מעט ורק קצת.
הוא פיקד והעז וצריך היה להיות עוד ועוד, צריך היה להמשיך בעוז ובענווה. וטייל וניסה וצריך היה לחוות עוד ועוד. וחיפש דרך, התלבט

הספר "שמיים שאין להם חוף" מאת <mark>יפעת ארליך</mark> (כנרת זמורה-דביר, 2019) מספר את סיפור חייו של רב-סרן בני שראל, מפקד סיירת גבעתי שנהרג בימים האחרונים של מבצע "צוק איתן, ב-2014. המחברת, עיתונאית "ידיעות אחרונות" <mark>יפעת ארליך</mark>, בחרה לספר את סיפורו כמו היה רומן ונסמכה על ראיונות רבים שקיימה עם משפחתו, חבריו, מכריו, רעיו לנשק וכן מכתבים שכתב. בניה התגייס בינואר 2006 ולאחר שהודח מקורס טיס וממסלול הלוחם בשייטת 13

הספר הזה שוכב אצלי על המדף כבר כמה שנים טובות והחלטתי לקרוא אותו כעת בעקבות מוות של חבר לפני מספר שבועות שטילטל והעציב אותי מאוד. קיוויתי למצוא בו סוג של נחמה ובעיקר הכותרת והשאלה הגדולה שבתוכה משכה אותי מאוד כי באותם רגעים הרגשתי עד כמה החיים קצרים ויכולים להסתיים ברגע לא עלינו..
ועכשיו לביקורת: וואו איזו אישה מיוחדת ומעוררת השראה! במיוחד עם כל הקשיים שעברה בחייה. ובעיקר איזו אבידה גדולה!!! כמה

מצד אחד יש משהו מאוד מקסים בלקרוא סיפור שונה, לא מאדיר לגמרי אלא אותנטי ואמיתי, על אדם שאיננו חי יותר ומת בנסיבות כה טרגיות. מהצד האחר לא כל אדם שנפטר בנסיבות כאלה ואחרות זוכה שיכתבו את סיפור חייו בצורה שכזאת ויש הרבה קורבנות טרור שמלבד כתבה או פסקה לא זוכים למעבר וסיפורם נשאר עם המשפחה והחברים בלבד.

דווקא העובדה שדפנה מאיר לא הייתה מושלמת והיו לה מגרעות, בהן היא מודה ללא התנצלות לרוב, ואלן באו

כשלקחתי את הספר לראשונה לידים, אפילו לא ראיתי על כך שהוא מדבר על בניה שראל, מה שמשך אותי בהתחלה היה בכלל השם של הספר. רק כשהתחלתי לקרוא את העמודים הראשונים הבנתי שאני מחזיק בידי את סיפור חייו של בניה שראל. וסיפור חייו ריתק אותי לספר שכתוב בצורה מדהימה.
סיפור חיים קצר מדי, של אדם שעשה המון. אני שמח ש"נפלתי" על הספר הזה, הוא היה מרתק וגרם לי לעצור ולחשוב על נקודות בחיי.