נפלתי שדודה מכל התשבחות שנכתבו על הספר הזה. מבקרי ספרות נחשבים של מוספי הספרים בארץ, עיתונים חשובים בארצות הברית: הסנדיי טיימס, הניו יורק טיימס, הגארדייאן, האובזרבר, הוושינגטון פוסט, הלוס אנג'לס טיימס, יו.אס.איי טודיי, סופרים נחשבים, בקיצור כל המי ומי שיכול לשטוף את מוחי הנוח להישטף.
בעמוד חמישים הרגעתי את עצמי: לא נורא, אפרתי, זה עוד יגיע. בעמוד מאה קיוויתי שהברק והציניות, השנינות והצחוק הבלתי נ

לא מקרה הוא שרוב ההתייחסויות לספר על הכריכה האחורית וגם בעמוד הראשון(!) עוסקות בעובדה שהסופרת, <mark>מריה סמפל</mark>, כותבת לתוכניות טלויזיה קומיות. הגישה הויזואלית - כלומר ספר שיותר משהוא כתוב הוא מתוסרט - הסצינות הקצרות עם הפאנץ' ליין, השנינות והאירוניה בולטות בו מהמלה הראשונה, ומקומן של אלה חשוב יותר מהסיפור. עוד משהו בולט פה שלמרות שסמפל מנסה להרוג המון פרות קדושות היא משתדלת לא להכאיב להן יותר מדי, ובסוף

ההתחלה של הספר היתה לא ברורה, שלא לומר מוזרה. תכתובת באימיילים ופתקים, ולא ממש הבנתי מה ומי. התחלות כאלו מתישות אותי, דבר שגורם לי להתעייף מהספר מהר מאוד. אני אוהבת שספר שואב אותי למין ההתחלה, ולא ספר שמאתגר אותי. מספיק החיים מלאים בכאלו, לא?
אבל בסביבות עמוד מס' 100, הסיפור כמו הופך להיות כדור משמישהו בעט בו, הוא מתגלגל במדרון, ואתה אחריו. רץ, רץ, ורץ אחריו. אז אני שמחה שהגעתי עד הלום כי מנקודה

נשארו לי עוד 5 עמודים. אני מפסיקה את הקריאה. מעיינת שוב בעמודים שקראתי. קוראת שוב
את הכריכה האחורית. מהנהנת בראשי. אכן כל מה שהובטח לי , קויים.
לא רוצה שהספר ייגמר. משהה לעוד כמה רגעים את קריאת הסיום של הספר. המערכה האחרונה.

יש לי וידוי, לא הרגשתי כך כשהתחלתי לקרוא את הספר. עיינתי בו וראיתי שהוא כתוב בצורת מכתבים, מכתבים ומכתבים.
התבאסתי, לא התחשק לי פורמט מוזר. עם הרגשה זו התחלתי את הקרי

****


בעולם המרופד שלנו, אין כניסה למאצ'טות שיורדות על גפיים, ולא לרצח-עם, או רעב (לא באמת) או אונס המוני ושיטתי, או לסחר באיברים או בנשים או בעבדים, או אפילו לבצורת פשוטה שמרוששת אותנו לדורי דורות. אין. לנו יש מה שנקרא "בעיות של העולם הראשון", שזה אומר, בין השאר, שאין מספיק מקומות בילוי עם WiFi, או שהשקע החשמלי בחדר השינה רחוק מדי ואני אשכרה צריך לקום ולהביא חוט מאריך כדי לחבר את הלפטופ ולגלו

עוד אכזבה ברצף הספרים המאכזבים שפוקד אותי לאחרונה... מבטיח הרבה ומקיים הרבה פחות. הכריכה האחרוית מבטיחה רומן שנון ומרגש. לא התרגשתי וגם השנינות כנראה עברה לידי. היה שם מאמץ ליצור סוג של סאיטרה חברתית, פארודיה על תרבות הצריכה האמריקאית, תחת בועת ההיי טק בשכונה של "בני טובים". לצערי, במקום פארודיה חברתית, הרגשתי קצת כאילו אני צופה ב"אמהות רעות". לא שיש לי בעיה עם "אמהות הרעות" - כסרט אווילי להעביר א

יש את הימים האלה, שבהם מתחשק לבקש שיעצרו את הרכבת, ולרדת. ויש ימים אחרים, קצת פחות מעצבנים. רק הדברים הקטנים, כמו הדדליין בעבודה, השעות הנוספות שאת יודעת שלא יתגמלו אותך עליהם, הקורס המעצבן, המטלה הסופר מעצבנת לקורס המעצבן, הפקק בחזרה מהקורס, וזה שגילית אותו רק אחרי שכבר העלית טרמפיסטים, כך שלא נעים לעשות סיבוב פרסה וללכת להורים לכוס קפה במקום זה. וכאב הגב, שהתחיל עוד בקורס, והישיבה הארוכה ליד ההג

ספר המתאר את חיי משפחה בפרבר של סיאטל. האב עובד בכיר במיקרוסופט האם עקרת בית ולהם בת בתיכון. הסיפור מתאר באופן מאד ראלי את בעיות המשפחה החיה בקהילה מאד תחרותית שחבריה קשורים למיקרוסופט. הרכילות הקינאה השינאה שמלוה אותם.
כתוב בצורת חלופת מכתבים סגנון קצת מבלבל לעיתים

(שוב הערה קטנה שלי- אני לא מוצאת עט בשום מקום, אז אני כותבת את הביקורת בוורד. מעולם לא הרגשתי יותר עקומה.)

זה לא סוד, אני מניחה.
יש לי תעודה מושלמת ככל שהיא יכולה להיות. אני רוצה תאומים, או לפחות ילדה אחת (גם ילד זה בסדר, כמובן. לא אכפת לי.) בשם בי, כדי להזכיר לעצמי כל יום שהדבורים נעלמות. אני רוצה לגור איתה באנטארטיקה. אני אוהבת את הביטלס. היום ביליתי כמה שעות טובות בשמיעת Abbey Road בלולאו