• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
ביבר הזכוכית [אור-עם]

ביבר הזכוכית [אור-עם]

מאת טנסי ויליאמס

הביקורת של אָמוֹן

תמונה של אָמוֹן
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
ביבר הזכוכית [אור-עם]

ביבר הזכוכית [אור-עם]

מאת טנסי ויליאמס

הביקורת של אָמוֹן

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של אָמוֹן
שנת הוצאה:1982
סדרה:מחזה
קטגוריה:מחזות
הקודמת
אין ביקורת הקודמת
1/4
ביקורות על ביבר הזכוכית [אור-עם]
הבאה
משה
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 6 חודשים

“מחזה מפורסם של טנסי ויליאמס, כתוב הדוק ומעניין, לטעמי צלח את הזמן וגם היום יכול לתת לנו תובנות שונות”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 6 שנים•2 דקות קריאה

הדרמה, היא חבויה מאחורי כל סיפור. דוגמא? ובימינו הנוחים הגירושין פשוט נושקים לשמיים. ככה נפתח הסיפור הזה והוא לא שונה בהרבה מסיפורים רבים אחרים, אבל ייתכן והוא כן.

טום: אז הוא בא.
אמנדה: מי?
טום: המחזר הצעיר!
אמנדה: (קמה) אתה מתכוון לאמר שהזמנת אלינו בחור צעיר וסימפטי?
טום: כן, הזמנתי אותו לארוחת ערב. (עמוד 35)

מספרים כאן את סיפורה של משפחת וינגפילד בימי השפל הגדול באמריקה, האבא נמצא מחוץ לתמונה ויש קשיים גדולים במשפחה, נשארו להם האימא, הבן והבת וכל אחד מהם יש לו טרגדיה משלו בחיים. האימא עובדת קשה לפרנסת המשפחה והבן עובד בעבודה שנואה שקשורה לנעליים, רק הבת לורה יש לה את העולם משלה וכש''המחזר'' מגיע הוא שופך אור כמעשה כשף כשפים בחיי אותה משפחה ובלורה עצמה. האם הוא העניק לה את אשר כולם רוצים בו? ממש לפני שכולם יחזרו ויתקשחו ויהפכו שוב פעם להיות אנדרטאות בלתי-נראות שמקשטות את המטרופולין והאווירה האפרפרה?

משב הרוח המתלווה שבמחזה העביר על פני רוח נושבת של חן. מה מקנה אושר? שיחה כנה ומשעשעת בשולחן המשפחה, לחשוב קצת פחות, לחוש יותר ולהשתוקק, ורחוק יותר: צעד מיסטי כזה או אחר שמנתק איברים, קשיחות ומסיכות ואת העמדות הפנים הבלתי נסבלות. ומקרה הזה הוא משפחה אחת, אורח אחד, שחרור גדול ובחירות בחיים.
מחזה מצויין שמעורר שאלות בנוגע לבדידות האנושית.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של סוריקטה
סוריקטה
תמונה של Mira
Mira
תמונה של רץ
רץ
תמונה של גבריאלה
גבריאלה
תמונה של אדמה
אדמה
תמונה של חובב ספרות
חובב ספרות
תמונה של אלעד
אלעד
תמונה של אַבְרָשׁ אֲמִירִי
אַבְרָשׁ אֲמִירִי
21קוראים|גיל ממוצע54|33%נשים

על המבקר

תמונה של אָמוֹן

אָמוֹן

ותיק
חבר מזה 7 שנים
73 ביקורות•1,214 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות קלאסית•ספרות מקורית
תמונה של אָמוֹן
אָמוֹן
ותיק
חבר באתר מזה 7 שנים
ביקורות73
לייקים שקיבל1,214
דירוג ממוצע4.0 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת28ספרות קלאסית8ספרות מקורית4

דיון על הביקורת

3 תגובות
ראובן
ראובן•לפני 6 שנים

מחזיר אותי לשיעורי אנגלית בתיכון-למדנו את זה

פרפר צהוב
פרפר צהוב•לפני 6 שנים

כתבת סקירה נאה. תודה!

סקאוט
סקאוט•לפני 6 שנים
מסכימה עם כל מילה. גם אני קראתי אותו לפני כשנה וכתבתי ביקורת. אהבתי אותו מאוד מאוד. הוא הילך עלי קסם ממש.
3 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של אָמוֹן

הקוראן

הקוראן

אורי רובין

מה להגיד לכם? בתור ספר המתיימר להיות דברי אלוהים בכבודו ובעצמו, לא התרשמתי במיוחד. הספר טוען שהוא נשלח מאלוהים ובא להשלים את ספרי הקודש שקדמו לו - התנ''ך של היהודים והברית החדשה של הנוצרים, ולמה? כי חכמי הדת של אלו עיוותו את התורה האמיתית של אלוהים והאיסלאם זאת הדת הכי עתיקה וצריך לבשר את העניין ולרענן אותו באוזני ההמונים. הספר בנוי מ: 114 פרקים ומחולק ל 6,236 פסוקים.

הספר עושה מעט מאוד חוץ מלצעוק בכל שני משפטים שיש רק אלוהים אחד ומוחמד הוא שליחו והפחת איומים על כל מי שלא יאמין בדברי הספר, באלוהים וביום האחרון. הספר משבח שוב ושוב את אלוהים כמה הוא גדול ומציין דברים שעשה או ברא כדי לשכנע אנשים להאמין ועד כמה אלוהים גדול, גדול, גדול...

כבר בפרק השני שנקרא ''הפרה'', בפסוקים שש עד שבע, הספר מפיח איומים במי שלא יאמין בספר הזה ובדת האיסלאם באלו המילים ''הכופרים, אחת היא להם אם תזהירם ואם לאו, לא יאמינו, אלוהים אטם את לבם ואת אוזניהם, וכסות עוטפת את עיניהם. צפוי להם עונש כבד.'' (עמ' 2, סורה 2, פסוקים 6-7). נשאלת השאלה: כיצד יאמינו אם אלוהים תיכנן שלא יאמינו מלכתחילה והסתיר מהם את האמת? האם הוא רוצה שהם ילכו לגיהנום מבלי שתהיה להם זכות לחזור בתשובה ולבקש את רחמיו? הרי הוא הרחמן והרחום.

ה''סיפורים'', אם אפשר לקרוא להם ככה, מפוזרים לאורכו של הקוראן וקשה לעקוב מי אמר למי ומה עשה ומתי ומבוססים ברובם על דמויות תנ''כיות ומעלה את החשד שהספר נערך והרבה חומר אבד והתבלגן בתהליך לכנס את החומר לספר, מה גם שחלקם מזכירים מעט מאוד את סיפורי התנ''ך ונלקחו הישר מספרים וכתבים שלא נכנסו לקאנון התנ''כי ואפילו ממדרשים יהודיים. הקוראן מהלל דמויות כמו אברהם, יצחק ישמעאל, נוח ורבים אחרים וטוען שאלו היו המאמינים האמיתיים, המוסלמים ההראשונים.

היחס כלפי נשים מזלזל - בסורה מס' 4 הקרויה ''הנשים''בפסוק 15 כתוב ''נשותיכם העושות תועבה, הקימו עליהן ארבעה עדים מביניכם. אם יעידו, החזיקו אותן בבית עד שיפקדן המוות, או עד אשר ייתן להן אלוהים מוצא. אם יעשוה שניים מביניכם, הענישו אותן, ואם יחזרו בתשובה ויתקנו את דרכם, הניחו להם. אלוהים רוצה בתשובת עבדיו ורחום.'' וגם בסורה השנייה, סורת ''הפרה'' בפסוק 223 כתוב: ''נשיכם הן שדה חריש לכם, בואו של שדכם כדרך שתרצו.''

לדעתי הספר משעמם מאוד, חוזר על עצמו, לא ממקור אלוהי אלא מחשבת אדם - פרשתי בפרק 3 ולא יכולתי להמשיך מרוב שהשתעממתי. אולי מתישהו אחזור ואסיים לקרוא את ערימת הדפים המבולגנת הזאת. אם הספר ניסה לגרום לי להתאסלם הוא נכשל ובגדול.

להנאתכם, קיבצתי כמה מהפסוקים הרצחניים המוטלים על כל האפיקורסים למיניהם (והם לקוחים מ-3 פרקים בלבד ואפילו לא מהווים את כולם):

''הכופרים, אחת היא להם אם תזהירם ואם לאו, לא יאמינו, אלוהים אטם את לבם ואת אוזניהם, וכסות עוטפת את עיניהם. צפוי להם עונש כבד.'' (סורה 2, פסוקים 6-7).

''הנגע פשה בלבם, ואלוהים הוסיף להם נגע, וצפוי להם עונש כבד כי שיקרו.'' (סורה 2, פסוק 10).

''עוד רגע יכם הברק בסנוורים, וכאשר יאיר, ילכו לאורו, וברדת החשיכה עליהם, יעמדו מלכת. אילו חפץ אלוהים היה נוטל מהם את שמיעתם וראייתם, כי אלוהים כל יכול.'' (סורה 2, פסוק 20).

אשר לכופרים ולמכחישים את אותותינו, יורשי האש הם, ולנצח יהיו בה.'' (סורה 2, פסוק 39).

לפני 5 שנים•
★★★★★
•אָמוֹן
עולם חדש מופלא [מהדורת 1985]

עולם חדש מופלא [מהדורת 1985]

אלדוס האקסלי

בעולמנו מאז ומעולם לא היה קל לחיות, כל החכמים הסכימו בנוגע לכך לאורך כל הדורות וחיפשו דרכים שיוכלו להקל את העובדה המרה הזאת, אם לטוב ואם לרע, הבעיה האמיתית צצה אצל מי שטוען ''שיש רק דרך אחת וכל שאר הדרכים שגויות'' - אנשים כאלו הם הכי מסוכנים ויש לצפות במהלכים שלהם ומה התוצאות הנובעות מדבריהם. אנשים כאלו, על אף שחלקם באמת חפצים בטוב ובשינוי, תמיד מדמיינים לפניהם מסדר, סדר חדש, לוחות ברית חדשים, עדר אחד ורועה אחד, הם הולכים שלובים יחדיו עם קהל שומעיהם ובטוחים שהם לא-לא יגיעו אל סף תהום האבדון. הרי האנשים האחרונים והמשכילים האלו, אלו שלא רוצים יותר הרפתקאות, הדתות הישנות והאלים הישנים, סכנות ואפילו חופש - כאלו שרוצים פתרון אבסולוטי ולא אפשרי כבר אמרו את דברם: אנחנו מצאנו את נוסחת האושר.

ובספר הזה בעולם הזה, בחברה העתידנית וההזויה הזאת אשר בה הנרי פורד (תעשיין הרכב הידוע) מהווה בה סוג של אלוהים (אלוהים, מה אני אומר!), אין יותר דבר כזה משפחה - אין יותר משפחה, חשוב לזכור את הפרט הזה. אין יותר אימא, אבא, אח, אחות דודים ודודות, כולם שייכים לקהילה והמכונה חייבת לפעול בלי הרף 24 שעות ביממה. להביא ילדים בדרך טבעית נחשב לבושה בחברה העדרית ועם זאת גם האליטיסטית הזאת - קיימות רק מעין מדגרות או מעבדות ושם שם באים ילדים לעולם ''על פי הטבע'', ועל הדרך כל העניין הופך למעין משימת חיים ומירוץ תפוקה בעבור כל המדענים ועמיתיהם החביבים. ולרוחו של הספר - ביצית אחת, עובר אחד, בוגר אחד - זו הנורמה.

''בית, בית - אי אלו חדרים קטנים, שבהם מצופפים עד מחנק גבר, אישה המתעברת חדשות לבקרים והמון ילדים וילדות שונים, אין אוויר, אין מרחב: כלא שאינו מחוטא כרגיל, חשכה, מחלות וריחות רעים (עמ' 34).

בעולם הזה ספרים ופרחים לא מותרים לכולם אך העולם ואף על פי שהוא מאוחד למדי, מחולק לקאסטות או ''מעמדות'' והעניין נאכף בקשיחות גדולה ביותר מצד האנשים שאחראים על כל המערכת המסועפת הזאת של עולם מלאכותי יותר, חדש ו''מופלא'' - המלאכים הקטנים הולכים לישון ובלחש משדרים להם ברדיו את תפקידיהם ומעמדם העתידי עשרות, מאות ואפילו אלפי פעמים עד שהמסר נקלט. חינוך מיני? בטח! מותר גם לילדים קטנים ממש להתנסות במיניות אין שום מגבלות ואבוי למי שמתנגד, צריך להתבגר מהר מהר! עשרים שנות התפתחות זה יותר מידי והרי סוס צריך רק שש שנים - דרושים כמה שיותר אנשים אשר יעבדו במפעלים בשם הקידמה כמה שיותר וכמה שיותר מהר!
בעולם הזה, מן הסתם יש אזרחים שעד כמה שכל המדענים והחכמים האלו לא יחדירו בהם משמעת מגיל אפס לא יהיו מרוצים לחלוטין - אז בשביל מה קיימים סמים ותרופות? הם ירפאו אותם מהמחלה ויתנו להם ''סומא'' - שזאת תרופה נגד הדיכאון.

בעולם הזה כל האנשים שכן רוצים לחיות באמת עם כל המינוסים נחשבים פראים ומתגוררים בשמורות, ג'ון, דמות מרכזית וחשובה מאוד בספר, היה אחד מאותם ''פראים'' עד שהוא נחשף לחזון הנשגב הזה. ג'ון חובב את שייקספיר, נוצרי, בקיצור ''טינופת'' בעיניה של החברה העליזה המאכלסת את עמודי הספר הזה.

העולם שלנו המערבי השבע והנינוח כל כך, החופשי והחומרני כל כך שיש בו כל כך הרבה מעלות ירה לעצמו ברגל גם בכל מה שיש לו לספק לאדם המודרני - הרבה בושה, הרבה בלבול הרבה חוסר ידיעה, כל זה חייב לקרות ותמיד קורה והסכנה העיקרית של כל תרבות אנושית גדולה. ואם לקחת את העובדה שהעולם המערבי אוהב לקטול את ערכי המשפחה ולשפוך קיטונות של תקינות פוליטית על יושביו ועל כל מי שחושב שונה, את החינוך הדורסני והחומרנות הבלתי נגמרת, העולם הזה לא בדיוק רחוק מהחזון המתואר כאן בספר הזה והוא לא מלבב. הטון של המחבר והתיאורים העתידניים הם כמעט אירוניים ואפילו הקפיאו לי את הדם בעורקים פה ושם בין השורות לעד כמה חלק מן הנאמר כאן רלוונטי לימינו ומי יודע אולי גם לעתיד? אתם עלולים להתמלא בכמעט הערצה שקטה לכל הדברים שהספר הזה כביכול בז לו. התיאור שמסרתי הוא רק קצה הקרחון ומטרתו לספק את האפקט - להבין שמחכה משהו מאוד מסוכן בסופה של הדרך בה האנשים שדורשים ''קידמה בכל מחיר'' מצעידים אותנו, וזה מה שלקחתי מהספר הזה.
ספר טוב.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•אָמוֹן
אחותי ואני

אחותי ואני

פרידריך ניטשה

מה זה הספר הזה? לא בטוח שניטשה אכן כתב אותו שם בבית המשוגעים אחרי ההתמוטטות שחווה בשנת 1889. כתב היד המקורי לא בדיוק קל להשגה אם בכלל וזה עורר את חשדות האינטלקטואלים בנוגע לאמינותו של הספר. הספר הופיע במאה הקודמת וזכה לכלל גינויים לכך שהוא מזוייף, היו גם כאלו שטענו שהספר לא מזוייף (אבל הם מעטים) וקאופמן המפורסם שתירגם את ספריו והיה אחד מהכוחות המובילים לטיהורו האקדמי מהתואר המפוקפק ''פרוטו-נאצי'' זעק וטען שהספר כלל לא אותנטי ונימק ונימק. וכל שאר המידע להאם ניטשה כתב אותו או לא נכתב באדיבותם של עורכי הספר ומצוי בהקדמה והנספחים - כל זה לא הפריע לי לקרוא אותו. הספר נפתח בחלום אשר ניטשה חלם והנה הוא מובל בכרכרה יחד עם אחותו אליזבת, הם לא מדברים אבל קרובים זה לזו והוא מתחיל להתפלסף בפטיש במעל 200 סקיצות שפותחות צוהר לעולם בלתי מוכר וצדדים כמוסים באישיותו ופרטים אישיים מחייו הקודמים. לא חסרה כאן זימה וחלק מהדברים שהוא אומר מקנה תחושה כאילו הוא באמת אמר אותם, או שפשוט מדובר בזיוף ממש טוב.

כשאני מסתכל על התמונה שלו ומהמעט שעד עכשיו למדתי עליו, אני חושב שהאדם שיקח לליבו במלוא הרצינות את הפילוסופיה שלו עלול להיתקל בכמה דילמות:

א) או שהוא ישתגע ויאבד את עצמו בדיוק כמוהו (זה בהחלט אפשרי להשתגע ממילים - יש להן כוח והן אנרגיה חיה והחשיבה יכולה להרוג את החושב - היא צועקת פעולות) שהסיבה לשיגעון שהכה בו לא ממש ברורה (יש הרבה טענות ללמה הוא השתגע, אהבת חייו, לו סלומה, טענה שהוא השתגע מהפילוסופיה של עצמו), או שהוא ''ישתגע'' מהאמת אשר בדבריו? והאם דבריו אמת? ב) ואם להמשיך ולהבהיר את העניין - האם ישתגע בגלל שדבריו הם לא האמת שחיפש אבל בכל זאת הציץ והוכה, שכל כך הרבה מהאשליות אשר האמין בהן קרסו כמו מגדל קלפים? ג) לקחת צעד מעבר לשיגעון ופשוט לנסות להיות בטוח - האם הוא קרא אותו לעומק והבין אותו באמת ולכמה זמן הוא יחשוב שהוא הבין? האם הוא למד לעמוד על הראש ולראות מעבר, האם הוא בכלל למד לראות - מעבר לעצמו? ד) או שמא יהפוך לחיה פראית או אל? זאת זרתוסטרה דורש בתוקף - שהאדם יהפוך לאלוהים בעצמו. או שהוא יצעד מעבר לטוב ולרוע, מעבר לעצמו, יכיר את עצמו, יהיה הרבה יותר מרושע, שונא אלוהים ומוסר עבדים לבטח - ולא אם בתחילה יאבד את עצמו-ימצא את עצמו, ישרף לחלוטין ויקום מחדש? מה זה יהיה? מה שבטוח הוא שאין לי תשובות לכל אלו. לא ברור אם הוא כתב את הספר או לא, לא ברור האם אפשר לקחת אותו ברצינות או לא כמו את שאר הספרים שלו.

קטעים מהספר:

פרק 4, סקיצה מס' 17 - ''האיש הישוב בכיסא מול הדלת אשר דרכה עלי לצאת לטיול היומי - או שהוא פוזל או שאני פוזל. מוטב אילו למד אחד מאיתנו להיעלם מעיני השני. ומדוע הוא מביט בי כאילו אני עומד לזנק אל החלון ואל החופש?''

פרק 6, סקיצה מס' 52 - "רחמים הם זן נלוז של שביעות רצון עצמית. רחמים עצמיים הם השפלה עצמית מן הסוג הנחות ביותר.''

פרק 11, סקיצה מס' 23 - "לא אני, כי אם פאולוס ולותר, הם הגדולים במשחיתי המידות אשר לימדו נוצרים אדוקים לרצוח, לשקר ולגנוב ולצאת נקיים מנקמת ה'. פאולוס ולותר - הם שדחקו נוצרים טובים אל מעבר לטוב ולרוע, אל מעבר לציווי המוסרי, והטיפו לגאולה באמצעות להטוטים בדם הקורבן של כריסטוס. מאז ואילך הם ממשיכים לגאול את עצמם בדם ישו היהודי ובדם מיליונים מאחיו. במאה העשרים, בנחשול טירוף ניהיליסטי, הם יהפכו את אירופה כולה לבית מטבחיים וילבינו את חטאיהם בדמם של ישראל!...לכשיסירו הגרמנים את האבק מעל אליליהם הפגאניים הישנים ויטילו את העולם למרחץ-דמים נורא! אילו אלוהים היה חי באמת, הוא לא היה נותן למאה העשרים לקרות, לפיכך, ברי שאלוהים מת."

ספר מטורלל ומבולגן אפילו יותר מהסקירה שלי אודותיו, מומלץ לאנשים שאוהבים לקרוא ספרים לא-שגרתיים בעליל.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•אָמוֹן
רובינזון קרוזו [מהדורת 2006]

רובינזון קרוזו [מהדורת 2006]

דניאל דפו

דמיינו את עצמכם ללא חדשות, ללא הטלפון המסרטן והממכר הזה, ללא טוויטר, אינסטגרם פייסבוק ושאר שטויות חסרות תועלת, ללא סופרמרקט שניתן לקנות בו מצרכים בסיסיים, ללא כסף וללא כל החברים והמשפחה. אין עבודה יותר ואפילו לא פוטרתם, פשוט המזל התקלקל ונסחפתם לאי בודד לחופשה הכי ארוכה של חייכם ובלי תשלום, כיצד תגיבו? התוכלו לשרוד? אבל האדם המודרני הוא החיה הכי מבויתת. נוחות וסבל אלו בסך הכל שני צדדים של אותו המטבע, בין כה וכה שני אלו במינון יתר יכולים למוטט את השור החזק ביותר וגורמים למועקה גדולה! בני האדם בילדותם מזכירים לי קהל ילדים שמחכה בקוצר רוח בתיאטרון למופע - הם לא יודעים אילו הפתעות מחכות להם מאחורי המסך, וכל ההפתעות הן גם מרות - ההפתעות הן ההתבגרות והגילוי שהילדות איננה עוד.

רובינזון קרוזו חולם לראות את העולם - מצעירותו הוא נמשך לחיי נדודים והרפתקאות אפילו שהוריו התנגדו לכך, בהמשך ניתן לראות שהם אפילו צדקו במובן מסויים ללמה כדאי להישאר בבית, באנגליה, ולא להאמין שניתן לשאוף לנשום אוויר ''חופשי'' יותר אך ורק כשאתה נמצא מאות או אלפי קילומטרים רחוק מהבית. בסופו של דבר המכשולים לא עוצרים אותו והוא הופך להיות יורד ים. היו לו מסעות נוספים מלבד אותו מסע גורלי ואחרון, אבל המסע האחרון הזה הסתיים אחרת, ספינתו נטרפה וכל מלחיה טבעו חוץ ממנו, הוא נשטף בשארית כוחותיו לאי נידח ומשם בכל הבדידות הזאת - במהלך השנים הללו שהוא לא רואה פני אדם...הוא עובד, עורך חשבונות נפש, מתפלל, מעצב לעצמו מגורים פחות או יותר הולמים ומקים משק.

באי הוא לומד את ערכו של הזמן ואת ערך הייסורים, את ערכה של אהבת האל שלו - די רחוקה מאיזו קיצוניות דתית של זרמים או אפיפיור טחון כסף מהוותיקן. הוא בודד ומתנסה בהרבה ניסיונות ומנהל מעין ''יומן'' שהוא בעצם הספר הזה ומספר על החוויות שלו, מאמין שיום אחד תגיע ספינה אירופאית כלשהי ותמשה אותו מן האי הזה שלאט לאט הופך להיות לו לבית, ומגלה שהוא לא בדיוק האדם היחיד שחי באי.

זהו ספר טוב - היה מעניין בעבורי להיחשף לבדידותו והתפתחותו של אדם שהתנתק לחלוטין מהחברה שנולד אליה, אדם שאכל את המזון שהוא עבד עבורו במו ידיו, הרצון העז לחברה אנושית, וכמובן להרפתקאות והאירועים שפקדו אותו במהלך שהותו באי. לכל מי שנחנק כבר מהשיגרה היומיומית והנוחות והתלונות של עצמו על עצמו ועל אנשים אחרים, תלונות על המזגן ועניינים פוליטיים כאלו או אחרים ומכל הרכילות ששורצת בכל עבר, לכל מי שמבין ומבינה שהחיים לא קשים כל כך כאן במערב לעומת החיים במדינות הרבה פחות מפותחות (ששם החיים באמת קשים) ורוצה להוציא קצת את האגו ואופנת הקורבנות מן הוורידים - אני ממליץ לקרוא את הספר הזה ולהתנתק קצת מכל האשליות של ''אני הוא האדם הכי אומלל בעולם והכל סובב סביבי''.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•אָמוֹן
כל החיים לפניו

כל החיים לפניו

רומן גארי (אמיל אז'אר)

מפתיע שברובע עלוב ומלוכלך ששורץ ביצאניות, מהגרים מכל המוצאים וייאוש ניתן למצוא סיפור עצוב ומעניין שכזה - מה כבר עלובי חיים שכאלו יכולים לרצות חוץ מלשרוד עוד יום ולהרוויח עוד קצת כסף בשביל קיום מינימאלי כלשהו? מה כבר אפשר לספר עליהם ואת מי זה מעניין בכלל? אנשים אמידים יכולים לדרוך ולירוק עליהם והם יקבלו את זה בהכנעה אם רק יתנו להם עוד קצת כסף כדי לשרוד - אולי השפלה בתשלום עדיפה על פני גסיסה. ומבלי להיכנס לעניין הפוליטי של ימין ושמאל ואם הגירה היא עניין חיובי או לא ואם אני תומך בצד כזה או אחר - הצרפתים כבר איבדו מזמן את האימפריה שלהם ונראה שנתיניהם הוותיקים החלו לזרום לתוככי ביתם עצמו מעבר לים, פניהם מועדות לפריז שהיא עיר האורות.

העלילה מתרחשת בשנות השבעים ברובע בלוויל ומתרכזת בעיקר סביב מומו וגברת רוזה - מומו הוא ערבי מוסלמי ואילו גברת רוזה היא יהודייה ששרדה את השואה ופתחה מעין מחסה עבור יתומים אחרי המלחמה בדירתה. גברת רוזה היא זונה לשעבר וגם לפני שהגרמנים כבשו את צרפת היא עסקה בתחום העתיק הזה, גם לפני שהם כינסו את כל היהודים על מנת להשמיד אותם היא התעסקה בתחום הזה. בשנים הללו היא כבר שמנה, מכוערת ודי חולה - קשה לה לעלות את כל המדרגות לדירתה אשר שם כמו שציינתי, היא מגדלת ילדים יתומים (אפילו צרפתי אתני אחד) ודואגת להם - אך לא חסרה הקרבה מהשכנים שרובם המוחלט לא יהודים וגם מצידו של מומו.

מומו הוא האדם שהכי הרבה עניין אותי בסיפור: נער די מרדן, לא טיפש בכלל, אשר מתגעגע לאימא שלו שאותה לא ראה מעולם מתוך צורך טבעי, ולמה לא? אפילו לילדים היתומים שגודלים עימו יש אימהות שמבקרות פה ושם ורק לו אימא חסרה. לאט לאט העלילה מתקדמת ואנחנו מתוודעים למצוקת החיים ברובע, לטיפוסים שונים ומשונים בעלי לב רחב כמו השמיים ולחולשות שלהם, לסמים והעבודות השחורות, להזנחה שהממשלה הצרפתית העניקה לזרים ולשונים. לאט לאט אני התוודעתי לקשר האמיץ של מומו וגברת רוזה ולבדידות הגדולה שמתפשטת לכל עבר בעולם המערבי המודרני.

ספר עצוב ומעניין, אני לא יכול לציין שיש לי כלפיו טענות רבות, סך הכל סיפור חמים אודות קשר אמיץ בין אנשים שבאו מתרבויות שונות לחלוטין ונקלעו למעגל של עוני והזנחה, אך גם אשר לא שכחו את האנושיות.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•אָמוֹן
אמוק

אמוק

סטפן (שטפן) צווייג

זהו אחד מהסיפורים המוזרים שנתקלים בהם ואשר בסיום קריאתם מבינים מהי גאונות - יש כאן מהלך אירועים שהיה קשה בעבורי לצפות את אחריתו, דמויות צבעוניות ותוססות על גבי סיפונה של ספינה בדרכה חזרה לאירופה, וכל זה משתלב סביב פרשה תמוהה שכוללת אישה בהיריון לא רצוי, רופא גרמני שהעתיק את מקום מגוריו למזרח הרחוק האקזוטי ומספר עלום שם שמספר את הסיפור זמן רב לאחר שהבלתי נמנע קרה.

הרופא, אומלל שכמותו, אכול שגרתיות, ומשועמם מכניעותן של מעגל הנשים אשר אליו הוא נחשף - פוגש באישה מתנשאת, והיא מצידה מעוררת בו כוחות רדומים. היא לא הייתה קדושה, מי בכלל קדוש? הגברת דורשת הפלה לפני שהדבר יתגלה ויתגלגל לשערוריה ומציעה סכום כסף, אבל הרופא חורג מתחומי התפקיד ומתנהג כמו ילד אשר משתולל בחנות ממתקים - הוא מבולבל ואינו מבין את פשר התנהגותה ואולי אפילו את עצמו, משהו נכנס בו. היא מצידה נמלטת ואז הכל מתחיל להידרדר עוד ועוד וצרות לא מאחרות להגיע...המעשים שהאדם נוקט בהם מדברים לנצח.

הסגנון של צווייג הוא ביזארי, אני לא יודע מה לצפות ממנו כאשר אני קורא בו - אבל הוא בהחלט מרשים אותי.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•אָמוֹן
כה אמר זרתוסטרה

כה אמר זרתוסטרה

פרידריך ניטשה

ספרים כאלו נוחים להתקבל בימים המבולבלים שלנו. בעולמנו כיום ובעיקר בעולם המערבי, הרבה אנשים לא מאמינים יותר בכל מה שהוריהם לימדו אותם בלידתם, ואני לא מדבר רק על הדת אלא בנוגע להכל. אנשים היום חופשיים יותר, משכילים יותר, גשמיים יותר, גאים יותר בעצמם, אנשים רוצים יותר לאמץ לעצמם זהות ולקבוע לעצמם מה טוב בעבור עצמם, אנשים לא סומכים יותר באופן עיוור על הממשלות כמו בעבר ורעיון הדמוקרטיה יקר ללבבות רבים. הקפיטליזם מושל בכל כנפות העולם המערבי וזה נראה בכל, ויותר מכל אנשים מחפשים במה להאמין. נראה שהדת ובעיקר הדת הנוצרית מאבדת לאט לאט את האחיזה בת אלפי השנים שלה על האדם המערבי, בדיוק כמו שניטשה חזה. האפיפיור המודרני מזכיר לי ארנב צמרירי וללא ספק הוא לא אדם חזק ומעורר אימה ומפלצתי, כמו נגיד סטאלין או אפילו האפיפיורים שהיו לפניו. הנצרות, אחרי מאות שנות מדע ונאורות, איבדה את העוקץ המוחלט שהיה בה ולפי מספר מאמיניה המתכווץ באופן תדיר - אין לה הרבה מה להציע לנוער או לעתיד והיא זקוקה לנס וגאונים אשר יעניקו לה תחיה מחודשת. כמובן עדיין יש משוגעים דתיים נוצריים ברחבי העולם אך מה זה שווה? זאת עובדה שמספר מאמיניהם פוחת בהדרגה בעולם המערבי. אם הדבר שיקף בעבר את כוחה של הדת, היום זה משקף את קריאות גסיסתה המשתלבות בסערה של קיצוניות.

הספר הזה הוא בשורתו של האנטיכריסט - בכל אדם יש תשוקה, דרך הבנתה וחוויתה של התשוקה מגיע שלב החוזק, דרך החוזק מבינים מהו כוח, הכוח מביא ניצחון וסולל את מסלולי האש כלפיו, באמצעות הניצחון מגיעה העוצמה ודרך כל אלו מגיע השחרור הגדול. הנה זרתוסטרה עוזב את מקום לינתו ומערתו ב''איי האושר'' ויוצא לדרך ארוכה. בדרכו הוא פוגש אנשים וטיפוסים שונים, כולל קדוש אחד שאין בליבו אהבה רבה לבני האדם אשר חי בין חיות היער, אך גם זרתוסטרה - אשר הוא לא קבצן או עשיר - יש לו מתנות להביא לבני האדם, ולאחר זמן קצר הוא מגיע לעיר ומטיף את בואו של ''העל-אדם''. זרתוסטרה הוא להב החרב המתהפכת המטיפה תורה שעלולה לטלטל את הסדר המוסרי והערכי הקיים אם רק אנשים יקחו ברצינות את דבריו כשם שהם לקחו ונהרו אחרי דבריו של קארל מרקס אודות הקומוניזם - תורה שתהפוך על פיו סדר שהיה חקוק באותיות קידוש לבנה על כל לוח חוקים ותחת כל עץ רענן, צרוב לו בלבבות והמוחות האנושיים. לטלטל את הסדר ההוא הוא בא ולטלטל ולעלות אותו באש, לחטוף כבשים מן העדר ההולך אחרי רועה המוסר היהודי-נוצרי הקיים המטיף להן אודות התכחשות לעולם הזה, על אהבה מייסרת כלפי אויבים, פרישות והקרבה עצמית בעבור אחרים, על חסידות ואמונה בטוב ורע. זרתוסטרה בא לבשר את בואו של הסופרמן חסר אלוהים מנפץ לוחות הברית אשר מתעלה מעל כל אלו, אוהב הארץ שיקריב את עצמו לארץ ויהיה משמעותה ומטרתה של הארץ.

מותו של אלוהים:

זהו החלק הכי חשוב בספר - זרתוסטרה פשוט בא ואומר לקהל מאזיניו ''הביטו וראו כי אמת מארץ תצמח'' וכורך זאת יחד עם דוקטרינת האל המת שלו. ''אלוהים מת'' אומר זרתוסטרה, ובכך הוא משליך את המכשול הגדול, שכן לפי זרתוסטרה אם היה אלוהים, מה אפשר היה לברוא? אילו ערכים חדשים שיחליפו את הערכים הישנים ניתן היה לצקת? האלוהים העתיק אינו ראוי יותר לאמונה וכל הכנסיות מהוות סך הכל את קבריו של האל המת. ''אלוהים מת'' צועק זרתוסטרא ביתר שאת ומנפץ את כל האלילים ארצה - ואת הגשר המוביל לעולם הבא הרי הוא כבר מזמן העלה באש.

לא חולשה הוא בא להטיף ולא שיוויון בין המינים, לא הליכה בתלם לא שלום, לא אלים חדשים ומלכות שמיימית אלא את העל-אדם שהוא ברק השיגעון ועתיד האנושות נטולת האלים. זרתוסטרה בא להטיף את מחדש את טעמה הערב של הארץ, את אהבת הגוף, את הקשיחות, את המלחמה, את המעשים, ההתגברות העצמית, את התכלית החדשה שהיא בריאתם של ערכים חדשים.

ציטוטים מעניינים:

''האדם הוא חבל, קשור בין החיה ובין העל-אדם, חבל על פני תהום. מעבר מסוכן מכאן לשם, הליכה מסוכנת בדרך, הבטה מסוכנת לאחור, חלחלה ועמידה-מלכת מסוכנת.'' (עמ' 60)

''ולא מצא זרתוסטרה עלי-אדמות עוצמה גדולה מן הטוב והרוע.'' (עמ' 119).

''את הגבר יש לחנך להילחם, ואת האישה - להחיות את רוחו של הלוחם: כל השאר סכלות.'' (עמ' 128).

''בגבר אמיתי חבוי ילד, והילד רוצה להשתעשע. על כן קומו, הוי הנשים, קומו וגלו לי את הילד שבגבר!'' (עמ' 129).

''הבודד, הולך אתה בדרך אל עצמך! והדרך עוברת על פניך ומוליכה ממך והלאה, ממך ומשבעת השדים שלך! כופר תהיה לך עצמך, ומכשפה ומגיד-עתידות ושוטה וספקן וטמא ונבל. עליך לרצות להישרף בלהבתך שלך: וכי איך תבקש להיות חדש אם לא היית תחילה לאפר!'' (עמ' 127).

ספר חזק שחשף אותי לפילוסופיה - לראשונה קראתי בתרגומו של ישראל אלדד ובאמת שלחלק מהדברים הכתובים כאן יש להם השפעה עליי. אהבתי בעיקר את דברי המלחמה והקלון שלו על המוסר הדתי ובעיקר הנצרות המנוונת והפסיכוטית שמתכחשת לעולם הזה למען עולם אחר שלמענו צריך להקריב את כל התשוקות, היצירתיות והשכל הפועם. בנוגע לדברים שיש לו לומר על נשים לא אהבתי, בכל זאת ספר חזק שמאחוריו מסתתרת בשורה חדשה לאנושות - אם חיובית ואם שלילית. היום יש כל כך הרבה ניהיליסטים ואתאיסטים שאני באמת חושב שחלק מהדברים האמורים גם אם הם לא לקוחים ישירות מהספר, חילחלו לעולם.
התרגום מעולה והערות וההקדמה מבהירות את הספר הזה.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•אָמוֹן
חייו ומותו של סוקרטס

חייו ומותו של סוקרטס

אַפְּלָטוֹן Πλάτων

לקרוא את הספר הרגיש בעבורי כאילו באמת נכחתי בפרשה. ביוון העתיקה והקלאסית, אפלטון העניק לי שלושה דיאלוגים השופכים אור על החידה ששמה סוקרטס. הדיאלוגים מעוררים עניין ודמותו של סוקרטס תוססת - לפחות לפי התיאור שמסר אפלטון שהיה גם תלמידו. נשאלת השאלה מדוע הוא נאשם? בדיאלוג הפותח סוקרטס עונה לאותיפרון על קצה המזלג ''מעשים צורמים לאוזניים, ידידי המופלא, הוא מכריז שאני יצרן אלים. והואיל ואני יוצר אלים חדשים ואינני מכיר בקדומים, הוא מאשים אותי.'' (הדיאלוג של אותיפרון, עמ' 27) אך כמובן שהסיבה להאשמתו עמוקה יותר מהתיאור הקלוש הזה והיא מתבהרת לאורך הדיאלוגים עצמם.

מי היה סוקרטס? לא ידוע על כתבים שכתב וכל תורתו מגיעה מתיאורים חיצוניים וכמובן מאפלטון שהיה העורך הבכיר. סוקרטס שירת במלחמה הפלופונסית ועוד מערכות וגם שירת בתור שופט עד שהגורל הביא אותו לפתחה של הפרשה הידועה. היו כאלו ועודנם יש שרואים בו עוף מוזר שפתר וליבן בעיות אינטלקטואליות וחולל מהומות, אולי הוא אפילו ציפה מכולם להיות גלויי לב כמוהו - מיותר לציין שהעניין עלה לו ביוקר והקורא יוכל לראות לאורך הדיאלוגים למה. אם לשפוט מרושם ראשוני, אני חושב שסוקרטס היה בן אדם אמיץ וחריף אך עם זאת מעורר מחלוקת - התפעלתי מהיכולת שלו להתווכח ולהראות לשומעיו כמה מעט הם באמת יודעים, אדם שחשף את טיפשותם של בני דורו וסיים בכך עם כוס רעל.
ולסיכום: ספר פילוסופי קצר ומעניין, הדיאלוגים מעניינים ומורכבים, התרגום של שמעון בוזגלו מעולה.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•אָמוֹן
של עכברים ואנשים

של עכברים ואנשים

ג'ון סטיינבק

יש ספרים כאלו שמשהו מהם נשאר אצלך תמיד, זהו הספר עבורי. ועל מה כבר מסופר כאן? אלו הם ימי השפל הגדול באמריקה והמצב הכלכלי היה רעוע - שני גברים ששמותיהם לני ''סמול'' וג'ורג מילטון חולמים להיות בעליה של חלקת אדמה משלהם, לני הוא אדם מוגבל שכלית אך גדול וחזק מאוד וג'ורג הוא אדם בגודל ממוצע אך חכם שרכש את השכלתו בכוחות עצמו. שני הגברים האלו מאבדים את מקומות העבודה שלהם לעיתים קרובות בגלל קשיי התפקוד של לני ויכולתו ליצור בעיות מבלי שהתכוון לכך. הם נשכרים לעבוד בחווה מכיוון שהם צריכים כסף בשביל לרכוש את פיסת גן-העדן הנחפצת. שום חלום לא נופל מהשמיים לידיים של החולם, החולם תמיד צריך לעבוד בשביל להשיג את החלום שלו, לקטוף אותו ממטע החיים.

למנהל החווה, אדם סביר לכל הדעות, יש בן מגעיל, נשוי וקטן-מימדים בשם קורלי והוא ממקד את תשומת ליבו בלני (שלא מודע לכך) מתוך תסמונת ''נפוליאון'' או תסביך האיש הקטן - הוא לא מחבב גברים גדולים וכנראה מקנא בהם, אך טוען ליכולות אגרוף. לקורלי יש אישה פלרטטנית ופרובוקטיבית, הקורא עוד יראה עד כמה חשוב התפקיד שלה למהלך העלילה. שני הגברים עובדים, תאונות ואירועים מעניינים לא מאחרים לבוא, אך הם שורדים - לאחר זמן מה נראה שחלומם של שני הגברים ועומד להתגשם אך קורלי אומר את המילה האחרונה ופותח בתגרה עם לני, מרסק לו את הפרצוף אך ג'ורג טוען שלני צריך להתגונן, לני המיואש והמבולבל מרסק לו את אחד מאגרופיו, ומכאן הכל רק מתחיל לגלוש במורד אל עבר הבלתי נמנע...

סטיינבק הוא אמן מבחינתי - הוא דחס הרבה בנובלה הקטנה והמצויינת הזאת. ג'ורג ולני הם כמו אחים וכל אחד מחפה על גבו של האחר' ג'ורג עם השכל החריף שלו ודיבוריו על החלום בפניו של לני שרק מפיחים בעלילה עוד דרמה ולני עם התמימות המזעזעת וההרסנית שלו.
ולסיכום: ספר שבאמת תפס לי פינה בלב, מצויין, עצוב, גאוני.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•אָמוֹן

ביקורות נוספות על "ביבר הזכוכית [אור-עם]"

ביבר הזכוכית [אור-עם]

ביבר הזכוכית [אור-עם]

טנסי ויליאמס

מחזה מפורסם של טנסי ויליאמס, כתוב הדוק ומעניין, לטעמי צלח את הזמן וגם היום יכול לתת לנו תובנות שונות ביחסי אנוש עם משפחה וחברים.

זהו סיפורה של משפחת וינגפילד שבה אב המשפחה הלך ולא חזר ואף אחד לא יודע היכן הוא ומה גורלו. נשארו האם אמנדה ושני ילדיה לורה וטום. לורה נערה מתבגרת ומתוארת כבת מוגבלויות, לא מצליחה בלימודים ונוטשת קורסים שונים שהיו אמורים לעזור לה לרכוש מקצוע. עיסוקה של האם אמנדה לא מתואר במפורש, אך ניתן להבין מהכתוב שהיא מוכרת מנויים לעיתון דרך הטלפון, לפי הנאמר גם ניתן להסיק שהיא כבר זמן מה לא מצליחה למכור כלום. למעשה האם והבת מסתמכות על פרנסת הבן טום לכלכלת המשפחה. טום עובד בתור מוכר בחנות ואיננו אוהב את עיסוקו, הוא גם איננו מעוניין ללמוד ולהתקדם. הוא למעשה לא אוהב לחיות עם אימו ואחותו ומתכנן בסתר לעזוב אותן.
אמנדה האם אישה שתלטנית המנסה לכפות את רצונותיה באובססיביות על ילדיה. היא מאלצת את טום למצוא חתן פוטנציאלי ללורה ולוחצת אותו להביא חבר פנוי מן העבודה.
מה יקרה בסופו של דבר עם טום ולורה? האם טום יעזוב את משפחתו ויצא לחיים עצמאיים? מי הוא אות "חתן" שינסה לשדך לאחותו?
הסיפור בנוי היטב בלי שומנים וטנסי מצליח ליצור אווירה ועניין ב-84ה-ע"מ של הדרמה. מחזה קלאסי, שווה קריאה.

לפני 6 חודשים•
★★★★★
•משה
ביבר הזכוכית [אור-עם]

ביבר הזכוכית [אור-עם]

טנסי ויליאמס

#
בדרך כלל אני מעדיפה לא לקרוא מחזות. אלה נוצרו כדי שיציגו אותם, לא כדי שיקראו אותם. הם מבוססים כמעט באופן בלעדי על דיאלוגים, ובמקום התיאורים שיש בספרות הרגילה יש בהם הוראות לבימוי, לתפאורה, תאורה ועיתוי. אם הייתי צריכה לדרג – אני מעדיפה תיאטרון על קריאת מחזה, סרט על תיאטרון וספר על כל אלה. מצאתי אותו על ספסל עם עוד כמה והחלטתי לקרוא למרות ההסתייגות.

המחזה הזה ידוע מאד ומתאר משפחה קשת-יום בשנות הארבעים של המאה הקודמת. אם שתלטנית ורודנית, בן המפרנס את אמו ואחותו מעבודה משעממת ולא מתגמלת בבית מסחר ובת שברירית ונכה. כל אחת מהדמויות האלה – כמו גם הדמות הרביעית, צעיר המוזמן לארוחת ערב בתקווה שיהפוך מחזר ובעל לאחות (שהיא בוגרת מאחיה אך מתייחסים אליה כאל ילדה) – מתייחסת לנקודה בעבר הנחשבת בעיניו/יה נקודת השיא של החיים. האם מנסה להקים לתחיה את הכללים של ימי נעוריה – צעירה דרומית עליזה ותוססת, מחוזרת (בעזרת הדימיון בעיקר...) על ידי רבים וטובים. קל לה למחוק בעזרת הזיכרון את החיים העלובים בהם היא חיה, על גבול העוני כשהמחזר שזכה להיות בעלה נטש מזמן. הבן נאחז בדמיונותיו ושואף להרפתקאות, בלי שהוא יודע להצביע מהן ההרפתקאות שהוא שואף אליהן. האורח חושב על ימיו בתיכון, בו היה "מלך המחזור", שרבים ניבאו לו הצלחה ופרסום. כשש שנים אחרי סיום התיכון הוא נמצא בעבודה משעממת וצריך להזכיר לעצמו את ימי הזהב ההם. ולורה? היא מרכזת את חייה סביב אוסף חיות הזכוכית שלה. הן שבריריות כמוה ואינן מאלצות אותה להתמודדות כלשהי עם העולם החיצוני. הדמיון תמיד עדיף על המציאות.

טנסי ויליאמס כתב שוב ושוב את חייו. הוא תיאר במחזותיו את אמו השתלטנית, העלים את אביו האלים או כתב את דמותו בדרך בלתי מחמיאה, תיאר דמויות נשיות שבריריות ולא מחוברות למציאות כמו אחותו שאושפזה רוב חייה במוסד לחולי נפש.
הוא זכה לתהילה. בתקופה בה כתב היו מעטים שהעזו לכתוב על אלימות במשפחה, מיניות אסורה, בעיות נפשיות. האם הצליח לספר פה סיפור שאפשר להזדהות איתו? האם צלח את הזמן? אני לא בטוחה. אבל את המחזה הזה ואחרים שלו מעלים שוב ושוב על בימות התאטרון. זה בוודאי אומר משהו על וויליאמס. או על התיאטרון.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•yaelhar
ביבר הזכוכית [אור-עם]

ביבר הזכוכית [אור-עם]

טנסי ויליאמס

שבויה בעברה- רפונזל המודרנית- חלום מתוק מדי-

"העתיד הופך להווה, ההווה לעבר והעבר לחרטה נצחית, אם לא מתכננים אותו מראש."
"אנשים הולכים לקולנוע במקום לנוע."

לעיתים קרובות אני שבויה בעבר.
אלבומי תמונות פזורים סביבי והדמעות גודשות את עיניי. הזכרונות צפים במוחי. אני נזכרת באנשים שהיו חלק מחיי וכבר אינם.
אני נזכרת באהוביי נפשי, נושקת לתמונותיהם, אהוביי נפש שהגורל האכזר ניתק באופן מוחלט את הקשר עימם וגזר עלי לתעות באפלה, לגשש בעיוורון רגשי.
השחרור מתלאות הזכרון האנושי הינו קשה. קשה לי להרפות. אני שבויה בזכרונותיי. לעיתים במשך שעות אני הופכת בהם, מונה אותם אחד-אחד וחיה אותם מחדש וחיותם אינה פוחתת בתוך ראשי. הזכרונות צלולים מאי-פעם, כאילו אני צברתי אותם אמש.
לעיתים אני חשה בהבזקי זכרונות שעוטפים את גופי, מזדחלים בתוך עורי ומעמיקים חפור, נוברים בגופי ובוערים בנוכחותם העיקשת. לוטפים ומכרסמים אותו. הזכרונות מרגיעים ובלתי נסבלים גם יחד.
בית הכלא של הזכרונות הוא קשה מנשוא. החרטה על שיכל להתקיים ובטיפשותי לא התרחש. ותחושת ההחמצה, טעם חמצמץ המעטר את פי, את לשוני, כאשר אינני מצליחה להשתחרר מתוך כבליו המצליפים, החונקים, מתוך כבלי הזיכרון הנורא, שמצניח אותי אל האדמה, קובר אותי בתוכה למרות נסיונות לחימתי האינסופית להגיח מעל פני השטח ולחזות באור יום, אור יום המסמל פיתחו של יום מפציע, לדבוק בחדשנות, לסדוק את קירות הזכוכית הסובבים את כל-כולי, בנסיון התרוממות ולהביט אל העתיד שטומן בחובו צפונות לא ברורים- קדימה ולחייך, אך שברי הזכרונות הנעוצים בתוך חזי ממשיכים להעניק לי את ההוכחה הניצחת לקיומם, מכשילים אותי בדרכי, שורטים את עורי המדמם ומניחים אותי לדמדם עתיד מזהיר שאין לו כל אחיזה בקרקע מציאותית.

מחזה זה פער פצעים בגופי שטרם הגלידו וככל הנראה לא יגלידו לעולם. מחזה שהוא זיכרון אחד גדול. מספר מצומצם של דמויות לוקחות בו חלק אך מאפיין אחד מאפיין את שלושתן: הזכרונות. ההטימעות בעבר וחוסר היכולת להביט קדימה, להתקדם. במקום זאת, הן רוקמות לעצמן אשליה, כל אחת בדרכה ובצורתה רוקמת לעצמה אשליה על מנת לחלץ עצמה מהתסביך אליו נקלעה, אל החיים הקשיים כתוצאה מחוסר יכולתה לגבור על החיים המשמימים שנקלעה אליהם בעל כורחה.
אמנדה, האם, אשר בעלה עזב אותה ואת ילדיה לטובת חיי הרפתקנות, היא לא מצליחה להשתחרר מהאסון אשר נפל על ראשה וכתוצאה מכך בורחת היא אל עולם העבר- אל הימים בהם הייתה נערצת, מחוזרת ומאושרת. לפני שידעה חיי סבל ושממון עם בעל בלתי מתפקד, שתיין, שלבסוף אף עזב אותה לאנחות והותירה מפרנסת יחידה למשפחתה קשת היום.
טום, הבן הבכור, אשר עובד במפעל מסחר ואינו מרוצה מתפקידו הבלתי מאתגר ומחייו המשעממים. כל חפצו לפרוץ פרצה בכלוב החיים השגרתיים, חסרי המעוף שנכפו עליו. הוא מרגיש שנעשה לו עוול מכיוון שאינו יכול לממש את רצונו להיות משורר ולטייל בעולם. לראות מרחבים שטופי שמש ודשא ירקרק. להיות אדון לעצמו. רצון שכאשר מתממש הוא יוצר חיבוטי נפש בליבו.
לורה, האחות הצעירה, בעלת מום ברגלה, סובלת מבטחון עצמי ירוד, בורחת אף היא אל עולם העבר ומתכנסת בעולם דמיוני שכולל בעלי חיים קטנים העשויים זכוכית שמהווים את כל עולמה.
ג'ים, חברו של טום, הוא מכנה את טום "שייקספיר" בשל חיבתו העזה לכתיבת שירה ונפשו הפיוטית, הוא היחיד מבין כל הדמויות שהצליח להתקדם בחייו ופניו מועדות קדימה. כניסתו אל עולמה של המשפחה יוצר סביבו כלא זמני של זכרונות מעולם ההצלחה שנגעה בו אצבעו ולא הצליח לשחזרה. עם זאת, הוא היחיד שהצליח להחלץ במעוד מועד מהכוך הכושל והדמיוני שנוצר בביתם המיושן של בני משפחת וינגפילד.

עזיבת אב המשפחה פירקה את המשפחה לחלוטין ועצרה אותה מלהתקיים. למרות שהם מתפקדים, התפקוד אינו מלא ואין הם חווים את החיים כרצונם. כל אחד מבני המשפחה בורח אל עולם פרטי משלו, עולם שהוא מעין עולם דמיוני שמותיר אותם שפויים, שפויים למחצה, מאפשר להם לדלות פיסה מתוך עולם שהיה ונחרב, מתוך פנטזיה דמיונית שגם חוצצת בינם לבין אנשי העולם האמיתי.
המחזה הזה הוא מחזה נפלא, פואטי מאוד ובעיקר חריג בנוף. הוא הרגיש לי כמו אגדה, אגדה נוראית של אנשים שיש להם רצונות, שיש להם קשיים אך הם אינם יכולים לגבור עליהם ומתנחמים בעבר. הנבירה וההטמעות בעבר היא זו שמותירה אותם מאחור.

לורה, העדינה והיפה, שעדינותה ושברירותה תואמת את עדינות הזכוכית שהיא כה מטפחת ואוהבת, סובלת מחוסר ביטחון מעצם בעייתה הרפואית שלמרות שהיא מזערית, מתנפחת במוחה למימדי ענק ומונעת ממנה לתפקד. היא אינה מצליחה להשתחרר מכבלי הביישנות הקיצונית, מחוסר אהדה והאהבה כלפי עצמה, דבר שמותירה בביתה. מחוסרת עבודה ומחוסרת מחזרים. למרות נסיונות אימה להחיות את בתה ולעורר בה חיות, המשימה נוחלת כישלון מוחץ והבת שבה אל מקומה הטבעי.
כך גם עם הבן והאם. כבלי הזכרונות וחוסר היכולת להיפרד מהעבר מותירים אותם שקועים במה שהיה ולא במה שיהיה, דבר שמונע מהם להתקדם. גם טום, הבכור במשפחה, שמגלה סימנים מרדנים כמו אביו, למרות שניכר שהוא מתעתד לפרוח מן הקן ולהיות הראשון שיעשה מעשה למען עצמו ואושרו, תקוע בעברו, זכרונה של אחותו לא מאפשר לו מנוח.

מחזה מופלא,רומנטי, קסום ובעיקר טרגי שעצבות רבה שורה בו. עצבות של דמויות שהן כביכול לא מן העולם הזה, שהן כביכול לא חלק מאיתנו אך למעשה מייצגות אנשים כה רבים שמתקשים להשלים עם העבר וליישר מבטם אל העתיד ולחוות את ההווה במלוא משמעותו.
דמויות המשקפות בני אדם שנקלעו למשבר כלכלי ובמקום למנף עצמם לגבהים, נסוגים אל פינתם המוכרת ובוחרים להישאר בה. אדם שעבר פוסטטראומה שגורמת לו לאחוז בה ולא להרפות מנוכחותה המעיקה. אדם אהוב שנפטר, עבר מן העולם, ויקריו לא מסוגלים להניח לזכרונותיו ודשים בחוסר קיומו פעם אחר פעם.
הבדידות גם היא חלק בלתי מבוטל מן המחזה והיא מורגשת בכל דמות ודמות, בעיקר באמנדה האם שהנבירה האובססיבית בנפלאות העבר מדגישה את ההווה הרעוע, המצוי על כרעי תרנגולת, שמותירה אותה ואת משפחתה חצויה ונבובה עד הקריסה הסופית מכיוון שאין אדם היכול לשהות כך לאורך זמן. קריסה נפשית, רגשית וגופנית שתיוותר כצלקת צורבת בעורם.

זמן רב לא הזדהתי עם דמויות כפי שהזדהתי עם הדמויות כאן. עדינותה המלודית של לורה השברירית, פחדה מפני הלא נודע. הרצון הטוב של האם המתנגש עם שהייתה התמידית בעבר ונסיונו הנואש של טום לפרוץ פרצה בגדר הזכרונות והשממון האופף אותו ואת משפחתו, הרצון לחוות חיים מעניינים היאם לצעיר כמוהו, רצונו לשבור את מסכת החדגוניות של חייו נגעה לליבי מכיוון שזה דבר שאני חווה תדיר-השקיעה בעבר אל מול הרצון לפרוח, להתקדם, להותיר את העבר מאחור ולחוות את ההווה אך העבר עדיין מהווה מכשול לא ניתן למעבר שמותירך יגע.

" אה, לורה! לורה! ניסיתי לשכוח אותך. להשאיר אותך מאחורי גבי. אבל אני נאמן לך יותר משרציתי להיות.
אני מדליק לי סגרייה, חוצה את הרחוב, ממהר לקולנוע או למסבאה, אני מזמין משקה, מדבר אל הנוכרי שלידי, אני עושה כל דבר שבכוחו לכבות את הנרות שלך.
משום שהעולם היום מואר בגיציו של החשמל. כבי את הנרות שלך, לורה! היי שלום!"

לפני 7 שנים•
★★★★★
•סקאוט