“בדרך כלל כשאומרים לי: מה??? לא קראת את...??? מתעוררת אצלי התנגדות אוטומטית, אבל הפעם היה משהו שונה. לא הייתה כל התנשאות בדבריו של הממליץ, אלא רצון אמיתי להכיר לי משהו שהוא חושב שאיהנה ממנו.

ההמלצה הייתה על הסופר בכלל, ואני בחרתי ב"לא ארץ לזקנים". אין לי הערכה לסופרלטיבים כמו "אחד הסופרים/הספרים החשובים של זמננו" חשובים למי? אם הספר מעורר בי רצון לחזור ולהתקדם בו אחרי כל הפסקה, זה מספיק בעיניי. ולא ארץ לזקנים הוא בדיוק כזה ספר.
הכתיבה של קורמאק מקארתי אינה מרבה להתערב בתהליכים הפסיכולוגיים של הדמויות או בתיאורי רקע, נוף וכו'. המשפטים קצרים, חסכוניים אך מדויקים מאוד, וזה עובד מצוין בעלילה הזו. הסגנון הזה יוצר מעין ריחוק מהדמויות, כך שלא ממש "נקשרים" אליהן, אלא צופים מהצד על המתרחש, וזה בסדר גמור. גם רגעים מותחים - למשל, הנרצח חוזר הביתה, ולא יודע שהרוצח מחכה בחדר - מתוארים בחסכנות, כמעט ביובש, בניגוד לספרי מתח שהיו מושכים דווקא את הרגעים האלה. אצל מקארתי הנרצח נכנס ורואה לוע של רובה, הרוצח מחליף איתו כמה מילים, ואז הוא יורה וזהו. אין הפתעות, כי לא זה העניין כאן, אלא מטען שהולך ונצבר עם הקריאה, ואומר משהו על התמונה הכללית שעולה מהאירועים, ולא עליהם עצמם.

כשהייתי באמצע הספר סיפר לי אותו חבר שהמליץ, שהסרט של האחים כהן שנקרא בארץ "ארץ קשוחה" (באנגלית השם זהה לשם הספר) מבוסס על הספר. אחרי הספר צפיתי בסרט. בכל זאת, האחים כהן. הסרט אכן יותר ממבוסס על הספר - הוא נאמן לו כמעט לחלוטין, וממש צפיתי את הדיאלוגים. פה ושם יש שינויים קלים כדי לקצר כנראה, ופה ושם דברים שעובדים טוב בטקסט ופחות עובדים בסרט.
למי שמתעניין, במקרה הזה הייתי מתחיל עם הספר.”

“הרהוריו של שֶריף טקסני על כמה מהסוגיות הגדולות של החיים: אחריות, נאמנות, צדק ורוע, הזדקנות. ולצד זאת, עלילה המביאה לידי ביטוי את אותן סוגיות באופן החריף ביותר.

השריף רדוף כל חייו בידי זיכרון בן 36 שנים, ממלחמת העולם, כשהוא עזב את פקודיו הפצועים בשדה הקרב. מאז, הוא משמש מופת של מסירות ואחריות כלפי שלומם של אזרחי חבל ארץ מאובק וצחיח. אבל הוא נוכח לדעת שהעולם השתנה: שיטות השיטור המסורתיות, שהתהוו לצורך עצירת שודדי סוסים, עומדות אין אונים מול מבריחי סמים חסרי רחמים וחמושים כצבא.

השריף יוצא לגמלאות בתחושה קשה שהוא שוב עוזב את אנשיו על שדה קרב.

חסכתי מכם את תיאורי המראות הקשים של קרבות הרחוב, הרציחות, הדם והבוץ. את אלה יוכל למצוא מי שחפץ בכך ב-YouTube.”

“ראיתי די מזמן את הסרט (המצויין והעקוב מדם) של האחים כהן שנעשה על פי הספר הזה ונקרא "ארץ קשוחה". אני משתדלת לראות את הסרטים של צמד האחים כי לדעתי הם כותבים בסרטיהם יומן על אמריקה - לא זו המשתדלת להיראות לפנינו מאופרת ויפה, ארץ המשפחות המסורות והילדים המתוקים, עם הבתים היפים ובריכות השחייה בחצר. הסיפור האמיתי על אמריקה האחרת, זו של אנשים פשוטים, מעוטי השכלה ושכר, אנשי צוארון כחול המתגוררים בקרוואנים, אלה הנכנסים לחנות לקנות אקדח, תת-מקלע ותחמושת, אורזים אותם בשקית נייר והולכים הביתה לארוחת ערב.

הספר הקטן - 276 עמודים בפורמט של עם עובד - מתרחש באזור הספר בטכסס, בגבול עם מכסיקו, ומספר על שלוש דמויות עיקריות (אני לא כוללת את המוני הגופות בתור דמויות...) הבחור האמריקאי שנתקל בגורלו, וכמו שלימדו אותו הוא צריך לפתור את הבעיה לבד, הפסיכופת הרצחני והשריף, המספר את הסיפור גם בגוף ראשון ומקונן על התוצאה הלא נחזית של ערכים שהחמיצו: על כך שזכות האדם לשמור על רכושו עד כדי הרג מסיג הגבול, מאפשרת גם הרג של תמימים. על הרעיון שאוכלוסייה מכסיקנית עניה ומקופחת תישאר בצד הגבול שלה, ולא תנסה לקחת קצת מהעושר שיש בצד הזה של הגבול. על הערך היחסי של חיי אדם - ערך ההולך וקטן עם השנים ועל המחיר האמיתי של סמים - שהוא לא מישהו שמעשן ג'וינט במסיבה.

הספר כתוב בשפה חסכונית, עם פערים בסיפור שעל הקורא להשלים בעצמו, מצייר תמונה מבעיתה. הסופר מיטיב לגעת בעצבים חשופים, אינו מתחנף או מרחם על הקורא. הוא שואל בעיקר שאלות. כי תשובות אין לו. הסרט הוא העתק נאמן למקור של הספר, אבל הספר נותן לך עוד משהו, שסרט לא יכול: את ייאושו של הסופר מתוצאת החלום האמריקאי שהחמיץ.”

“"No Country for Old Men" וכנראה גם No Book for Old Women :)
מה אני אגיד, ספר שכתוב יפה, ספר קולח, סיפור מעניין מאוד מתחילתו וכמעט עד סופו.
אבל ביחד עם זאת זהו ספר שכאילו מעין תסריט לסרט של טרנטינו או סטון. עם אלימות קיצונית עד לכדי זרה לעיתים קרובות מדי. ובכלל זהו מן ספר שכתב אותו מן "גבר גבר" ולכן אני נהניתי אבל לא במאה אחוז ולכן גם דירגתי אותו ב 4 כוכבים וזהו.

קורמאק מקארתי באמת כותב יפה וקולח וניכר שהוא מאוד אמריקאי שאוהב את אמריקה מאוד מאוד. אלא שהוא מנסה להביא סיפור שבתוכו יש הכל מכל כל.
גם את ההסטוריה של אמריקה בצל המערבונים של המערב הפרוע עם קיד הנער ובוני וקלייד וכל הרוצחים הללו שהפכו לגיבורי על ביחד עם כל תוכניות ה"זואון ריאליתי" רוויות הדם והאלימות, השפה הגסה והקללות. כאשר הוא ממשיך בקו הכל אמריקני של יצירת הילה סביב הפושע בעל הנפש המיוסרת והמסר החינוכי שעובד לא בתמורה לכסף אלא לאידיאולוגיה. וגם שוזר את מלחמת ויאטנאם וגיבורי מלחמת העולם הראשונה או השנייה ומתבל בסיפורי הספר האמריקני וזקני העדה ומקשט כמובן בתפקיד המסורתי של השריף המצפוניסט ובעל האמירות הביקורתיות על החברה האמריקנית על כל תחלואיה.
בקיצור, זהו מן מערבון מודרני, מותח ונחמד, כתוב מאוד יפה וזהו. קלישאה אמרתי?

ממליצה לכל אוהבי קלינט איסטווד, ברוס המלך והמבורגר עם המון קטשופ ומיונז.”